הטיפוגרפיה האקספרימנטלית של מישל אופטובסקי, בחלל התערוכה במוזיאון הרצליה

פחחד ראשוני


0

תגובות


מיסטיקה, טיפוגרפיה, רוקנ׳רול, קומיקס, פסיכדליה, הומור שחור, ארוטיקה ומחאה: תערוכה חדשה במוזיאון הרצליה מציעה התבוננות בעבודותיו של מישל אופטובסקי, יוצר יחודי, חתרני וחלוצי שפעל בישראל בשנות ה־80 וה־90. ביום חמישי יתקיים אירוע השקת ספר התערוכה עם אורי דרומר (אוצר התערוכה), רינו צרור, ד״ר אמיר קלוגמן והמעצב דקל בוברוב

בשנת 1984 כשהקים אורי דרומר את להקת דורלקס סדלקס, מישל אופטובסקי היה בין הראשונים שכתבו על הלהקה, במדור ״קרוע״ בעיתון חדשות. בהמשך אותה שנה הוא הזמין את הלהקה להופיע בפתיחת תערוכה קבוצתית שלו ושל חבריו ל״פחחד״, פנזין/מגזין עצמאי חתרני ופוליטי שפירסם עבודות אמנות, צילום שירה קומיקס ואיור. ״נעלנו את דלתות הגלריה, אין יוצא ואין בא, והקהל שהיה כלוא איתנו חווה הופעה רעשנית, אלימה וקיצונית, שבמהלכה גם זרקנו עליו צבע״, מספר דרומר. צבע ניתז גם על אחד הציורים של אופטובסקי, ״והוא – כך סיפרו לי לימים – היה גאה בסימן שנשאר עליו״.

דרומר המשיך להיות בקשר עם אופטובסקי: שנה לאחר מכן, ב־1985, אופטובסקי הזמין את דרומר לתרום עבודה לפחחד, ושנתיים לאחר מכן הוא עיצב כרזה למופע של הלהקה. הקשר נקטע ב־2004 עם מותו של אופטובסקי, ובא לידי ביטוי 13 שנה לאחר מכן, עם תערוכה חדשה שאצר דרומר ושנפתחה בחודש שעבר במוזיאון הרצליה. התערוכה – ״מישל אופטובסקי: פחחד, משנות השבעים ועד האינסוף״ – מציעה לראשונה התבוננות מעמיקה במכלול יצירתו של אופטובסקי, יוצר ייחודי, חתרני וחלוצי, שפעל בשנות ה־80 וה־90 בישראל, ושחיבר בין נושאים כמו מיסטיקה, טיפוגרפיה, רוקנ׳רול, קומיקס, פסיכדליה, הומור שחור, ארוטיקה ומחאה. ״אופטובסקי פעל לא רק כמעצב יוצר אלא גם כסוכן תרבות, שעבודותיו הרחיבו את גבולות שדה התרבות בהציען קשרים בין שדות יצירה שונים, בהם עיצוב, קולנוע, מוזיקה, קומיקס ותקשורת חזותית״, אומר דרומר.

הוא יצר סרטים פורצי דרך ובראשם ״שולץ״ (1979); יצר שפה ויזואלית חתרנית בשיתופי פעולה עם יוצרים חדשניים כז׳אק קתמור, דודו גבע ורמי פורטיס; ליווה את הפסקול של שנות ה־80 וה־90 בארץ, כשפתח את חנות התקליטים הראשונה בתל אביב (מנגו, 1971); הקים את עיתון הרוק הישראלי העצמאי הראשון ״ווליום״; עיצב עטיפות תקליטים (טאטו, שרון ליפשיץ, משינה, נורית גלרון ואחרים). בנוסף הוא פעל בתחומי תרבות אלטרנטיבית בכתבי עת ובמדורי עיתונות שהוביל ועיצב בהם ״הפטיש״ והמדור ״קרוע״ בחדשות.

״עבודותיו של אופטובסקי – המאופיינות באסתטיקה מוקפדת, דיוק ומינימליזם – הן חלק מתרבות שוליים שהניחה את היסודות להיסטוריה אלטרנטיבית של החברה הישראלית. בפעילותו היצירתית ובעבודתו כמעצב בתקשורת החזותית הוא העניק ייצוג חזותי אידיאולוגי לקולות מושתקים בחברה. בתוך כך, הכניס יסודות תרבותיים המזוהים עם האוונגרד ועם תרבות השולים לזרם המרכזי, עד שהיו לנכסי תרבות ישראלית״.

עטיפת ספר התערוכה

חלל התערוכה. צילום: טל ניסים

להקיא על כולם

אופטובסקי נולד להורים ניצולי שואה ב־1947 במחנה עקורים בשבדיה, גדל בטולוז שבצרפת, ועלה לארץ ב־1964, בהיותו בן 17. הוא חיפש את דרכו בין מדינות שונות – צרפת, ישראל, גרמניה, הולנד, הודו ואנגליה – הנוכחות בעבודותיו כתחנות תרבות. ״לקחת על עצמי את האתגר לנסות לכתוב היסטוריה נוספת של התרבות הישראלית, שמבוססת על הקו הזה של היוצרים, שאין להם עדיין שם, שבאים ממקום אחר. ומבחינה זו, אפשר לראות בתערוכה כהמשך לתערוכה ז׳אק מורי קתמור והעין השלישית, למות לאט, שאצרתי ב־2012 במוזיאון גוטמן.

״לא הייתי קורא להם מנודים, למרות שחלקם היו כאלה. זו תת־תרבות ישראלית שתמיד הייתה קיימת: אנשים שהיו אאוטסיידרים, ברובם אוטו־דידקטים, כמעט כולם מהגרים. הם מגיעים לארץ ופוגשים צברים: תחשוב על קתמור שפוגש את חבורת לול ואת אורי זהר, על כל המשתמע מכך. מה קורה כשהמהגר האמן היהודי האינטליגנט מגיע לברדק של חוף מציצים: מה התוצאה של המפגש הזה מבחינה ויזואלית, סאונד, תרבותית?

״כשאני גדלתי לא יכולתי להזדהות עם שום דבר מקומי, לא דיברו מסביבי על חוויה שאני יכול להתחבר אליה. אני מתחבר לחוויה של בורוז, וויליאם גיבסון, מוזיקת פאנק, תעשייתית. גדלתי בתוך ריק תרבותי, לא מצאתי את האמן או את המשורר שיכולתי להזדהות איתם״.

ב־1971 הקים אופטובסקי בתל אביב את חנות התקליטים מנגו, שהתמחתה במוזיקה אלטרנטיבית עדכנית מארצות הברית ומאירופה, ובתוך כך גם ייבאה לישראל של אותן שנים רעיונות ויזואליים חדשניים. באותה שנה הוא החל את דרכו האמנותית, כחבר מרכזי בקבוצת העין השלישית שריכז סביבו האמן והקולנוען ז׳אק מורי קתמור. בתקופה זו החל אופטובסקי לפתח את גישתו החזותית, שנתנה ביטוי לעניינו בתרבות הפסיכדלית ובתרבויות שוליים, כמו גם בסוריאליזם, דאדא, הפנינג, פלוקסוס, פופ־ארט, קומיקס ועיצוב. לאחר מלחמת יום כיפור, עזב אופטובסקי את הארץ עד 1978. עם שובו ארצה, כתב וביים את הסרט פורץ הדרך ״שולץ״ (בכיכובם של רמי פורטיס ודורון אייל), שהיה לסרט פולחן.

בסוף שנות ה־70 נעשו עבודותיו של אופטובסקי מבוססות על טיפוגרפיה והתחדד עיסוקו באות העברית. בעיסוקו ביחס בין טקסט ודימוי הוא הדגיש ארגון צורני של אלמנטים לשוניים. הגיליון הראשון של פחחד יצא לאור בהוצאה פרטית ב־1979. הוא נולד, לדבריו, כקטלוג של סרטו שולץ, וכלל את תסריטו כקומיקס. חמישה גיליונות ראו אור, בפורמטים משתנים, האחרון בהם ב־1985.

המגזין האוונגרדי, ששילב אמנות ותרבות רוק, פעל במתכונת שיתופית וקהילתית, ונוצר בידי קהילה שנאספה סביב אופטובסקי (שגם הסתייע בה כרשת הפצה עצמאית). בפחחד, שתפקד כגלריה מודפסת, התפרסמו עבודות אמנות, צילום, שירה, קומיקס, איור ואדריכלות, שרובן נקטו עמדה פוליטית ביקורתית, שמאלנית־חתרנית, באמצעים חדשניים לתקופתם. לדברי אופטובסקי, ״היה חשוב לי לשמור על העמדה של המורד. פחחד הושפע מדברים שקרו בשטח – עיתונים, טלוויזיה, מוזיקה, פוליטיקה. רצינו לחפש דרכים חדשות, חומרים לא מעוכלים, להקיא על כולם״.

מישל אופטובסקי, דיו על נייר, 1971

פחחד, מישל אופטבסקי, 1983-1986

קוד למציאות ישראלית

העבודות של אופטובסקי היו על הגבול בין עיצוב לאמנות, ודרומר מתאר אותן כ״אמנות המשרתת את ההמונים״. ההבט החברתי בעבודתו בלט יותר מכל בעבודתו המגזינית, על הבטיה השונים. הוא היה המעצב הגרפי של עיתון הרוק הישראלי האלטרנטיבי הראשון, ווליום, שהתפרסם מ־1983. באותה שנה היה חלק מהצוות שהקים את העיתון חדשות, וב־1984 החל לעבוד כמעצב המדור ״קרוע״ בעיתון זה ועמד בראש הצוות האחראי לתכניו. המדור, שעיצובו היה יוצא דופן לתקופתו, שימש במה להתרחשות תרבותית מקומית, בעיקר בתחום המוזיקה, והציע אינדקס לתרבות חתרנית ואלטרנטיבית ברחבי העולם.

גם כאשר עבר אופטובסקי לתחום המסחרי נשבה מעבודותיו רוח של ניסיוניות וחדשנות. ב־1988 הקים יחד עם המעצב יהודה דרי את משרד העיצוב אופטובסקי/דרי, שהתמחה בעיקר בעיצוב תקליטים ודיסקים של מיטב המוזיקאים הישראלים, ביניהם נורית גלרון, טאטו, זאב טנא, שרון ליפשיץ, משינה, נורית גלרון, חווה אלברשטין, יהודה פוליקר, שלמה ארצי, ירדנה ארזי ועוד. בשנות ה־80 גם עיצב אופטובסקי ספרים, מגזינים, עיתונים (עכשיו, מוסף הארץ), פנזינים, קטלוגים של אמנות, ספרי אמן, כרזות, עלוני פרסום, קומיקס ושאר מוצרים לשוק המסחרי הרחב.

בשנות ה־90 עזב אופטובסקי את עבודתו במשרד העיצוב והתמחה בעבודות עיצוב בתחום הקרטוגרפיה. ״זה היה מעבר טבעי בעבורו, המשך לתהליך שהתחיל במיפוי עצמי והמשיך בתהליכי המשגה שקיבלו ביטוי בעיסוקו בקו ובשטח, באות ובטיפוגרפיה״. בין הפרויקטים החשובים שביצע בתחום זה בארץ ובעולם אפשר למנות את האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עשרות מפות לתערוכות, כנסים וספרי לימוד, וכן מפות אסטרטגיות של אזורי משבר בעבור כתבי עת צבאיים. כמו כן, עיצב שלושה ספרי היסטוריה צבאית ואף השתתף בכתיבתם.

עטיפות התקליטים שעיצוב אופטובסקי, בחלל התערוכה

״מישל היה טיפוס יוצא דופן בכך שהוא היה מעצב־יוצר. הוא לא היה ספק שירותים, או אולי גם, אבל הוא היה אידיאולוג. היה אכפת לו מהתרבות הישראלית. במהלך העבודה על התערוכה התחלתי להבין ש׳ פחחד׳ הוא קוד. אני לא יודע אם מישל הבין מה שהוא עשה: קוד למציאות ישראלית כפי שאנחנו מכירים. משחק מילים בין פח, חד, פחד, פלדה חלודה, כל מיני משחקי מילים שמתבססים על אות, על משמעות של אות, מילה שבונה מציאות ואיך אתה מפרק את המציאות, ולא רק מפרק את המילה אלא גם את האות. אנחנו מתעסקים במציאות ובמה שבונה אותה. זה שינוי מציאות ותודעה, זו חתרנות״.

למי מיועדת התערוכה?

״חשוב לי למפות סוג אחר של תרבות – לא שוליים – נקרא לה תרבות־נגד ישראלית, שלא תמיד קיבלה את החשיפה הנכונה או את הקריאה הנכונה. קתמור נתפס תמיד כהיפי שמתעניין במין, אבל זה לא היה היה העיקר. הוא היה אמן רציני, גאון. אופטובסקי נעלם, לא היו לו את המרפקים הנחוצים. חשוב לי להכניס את האנשים האלה לתודעה, שאנשים צעירים יכירו אותם, כדי שתהיה להם אלטנרטיבה בלהבין שיש לנו שורשים תרבותיים אחרים שאפשר להתחבר אליהם.

״יש לי עניין אישי בלהרחיב את התודעה. וככל שאני מתבגר החיבור בין עיצוב ותקשורת חזותית לאמנות מעניין אותי. אני שם לב למרחב האורבני, לגרפיקה, לטיפוגרפיה, והקשר בין טיפוגרפיה ואותיות לאדריכלות מרתק אותי. אני יודע שאני עלול להישמע כמו מחנך אבל אני מורה מגיל 26, אוטו־דידקט, ואני רוצה לעורר את המבקרים לקרוא את הסביבה, להעניק לקהל גם תקווה וגם כלים לקרוא את המציאות; את המצב של ההוה העכשווי הישראלי והכוחות שעומדים מאחוריו, שבונים את ההווה הזה, וגם את הכוחות התת־קרקעיים והלא־מודעים.

״אתה יודע מה אני אומר לבן שלי בן התשע וחצי? אתה והחברים שלך, אם תהיו רציניים, אולי תוכלו להציל אותנו בעוד 20 שנה. אז התערוכה לא בשבילנו, היא מיועדת לדור צעיר יותר. זו תערוכה לעתיד, אבל עם תקווה ושורשים״.