אביב גרינברג

בוגרים 2017: שנקר, ביה״ס לאמנות


0

תגובות


שנקר: ביה"ס לאמנות רב תחומית. 33 בוגרים. ראש בית הספר: רועי קופר. אוצרים: טלי תמיר וגל ויינשטיין

״משיחה בדבש במחיר חיסול״ מציעה אחת מעבודות הווידאו־ארט של רביד פרידמן, שנלקחה מיוטיוב מופרך כלשהו. דבש הוא חומר טעון, שבין יתר סגולותיו, אם להאמין למוכרת, הוא תורם לגבריות ולתחזוקת הליבידו. ואם לא זה אז הוא סתם זהוב ומתוק ועשיר ודביק, מה כבר יכול להיות רע? תחת הכותרת ״שימור לקוחות״ פרידמן מחפצנת גברים ללא היסוס, מכניסה אותם לפולחן הצריכה וטיפוח הגוף, מורחת אותם בדבש, ממיסה אותם בסאונות, בוחנת את כוחם בחדרי כושר ואוטמת אותם בתוך מסכים כציפורים בכלוב. המיצב שלה נע בין סיוט לפנטזיה של היפוך מגדרי.

רביד פרידמן

לא הכול דבש במחזור השישי של בוגרי בית הספר לאמנות בשנקר. יש בתערוכה לא מעט מכאובים וסיפורי תלאות – של האמנים עצמם, אבל גם של דור ההורים ואפילו הסבים. אלה מחוללים יחד עם רוחות רפאים מהעבר, הן של בוגרים קודמים שהותירו חותם והן של אירועים שלא ישכחו בקלות. ואלה חדשות טובות. בתוך פחות מעשור הצליחה ההיסטוריה הקרובה של בית הספר לאמנות לגבור על הנוסטלגיה של בניין ״עלית״ ההיסטורי, ולמלא את הקירות בזיכרונות ובתוכן אקטואלי – הישג לא מבוטל בעידן הזבנג וגמרנו ועברנו הלאה.

חובת ההוכחה מוטלת בכל שנה מחדש על תערוכת הבוגרים, להותיר עוד שכבת זיכרון בגיאולוגיה של המקום. ״הלימודים אינם מתקיימים בבידוד, הם אינם מנותקים מהמרחב הציבורי ומהשיח הציבורי. יחד עם זאת, זוהי סביבה מוגנת ומגוננת, שממנה הם יוצאים לחברה משוסעת וחסרת סובלנות״, מזכיר להם ראש בית הספר, רועי קופר. כאילו אפשר לשכוח.

מטר חנין

אחד מהקצוות החדים של החברה הזו מציגה מטר חנין, בעבודה ״הישרדות״. היא מציירת נשים מוכות. נשים שחיות במציאות חסרת מוצא מיוצגות אצלה בדיוקן שלם או בחלקי גוף, בתקריב של חבורה מכחילה, פצע מגליד או חתך מדמם, המצויירים בשילוב של צבעי שמן ולכות לציפורניים. זוהי עבודה אמיצה ופרובוקטיבית. ״אני אישה ערביה, דתיה וחופשיה. אני יכולה לבלות, ללמוד באקדמיה ולהינשא לגבר שאני אוהבת. לנשים רבות בחברה הערבית אין את הזכות הזאת. נשים נפגעות ונרצחות על רקע ׳פגיעה בכבוד המשפחה׳. גופות של נשים מתגלות נטושות בבתים או ביערות, מדממות ומוכות למוות ותיקי הרצח נסגרים״, היא מסבירה את מחאתה.

 

אביב גרינברג בעבודה ״קולוריזם״ מתייחס הן אל מורשת הציור המערבי, תאב הצבע, שהוא לדבריו נגוע ״בגזענות ובקניבליזם״, והן אל הפרדת צבעים אנושית. הוא חקר את מעמדם של לבקנים בחברות שחורות מסורתיות – נרדפים, נחשבים לשדים, לנגועים או לבעלי כוחות מאגיים. החלל נראה בתחילה כמערכת הומוגנית של צבעוניות, אך סגנון הציור הפסיכדלי של גרינברג מנתק את הציורים מהעבודות האחרות במיצב – שבהן טמון כוחו. במבחנות, צינורות ומיכלים שקופים הוא מציג קשת צבעים, שנוצרו מחומרי הלבנה וחיטוי. דווקא נוכחותם של חומרי המקור מעניקה לעבודה את כוחה הציני, שגובר על היופי והביצוע המהוקצע.

שני דגן

בעבודתה של שני דגן ״כותנה״ הצבע הלבן שולט. זוהי אחת מעבודות הצילום הבודדות בתערוכה השנה, והיא בולטת בשילוב המוצלח בין תוכן, מדיום והצבה מצוינת. לדברי האמנית, היא מנסה לשמר ו״לזקק תחושת טוהר ראשוני של זיכרון ילדות של מי שגדלה מוקפת בשדות״. העבודות מוצבות בהגיון פנימי שמוביל את המבט מהילדות, המיוצגת בפנים־בית ובצילום מופשט, דרך גופיות־סבא לבנות מרחפות באוויר, אל מבט בתכריכים מורבידיים, תלויים שקופים, כטאבו שנחשף לעין. הפורמט והנקיון הצילומי מזכירים את עבודותיו של המנחה שלה, רועי קופר, ואילו הגופיות מנהלות דיאלוג עם עבודותיה הידועות של אפרת נתן.

שי פוסברי

אצל שי פוסברי זיכרונות של שדות רשומים בפחם ובדיו, שחור לבן בלבד על גבי יריעות נייר גדולות. רישום נוף אינטנסיבי ומדוקדק ״מושפע מרישומים של אנה טיכו, ואליד אבו שאקרה, יהודית סספורטס, אורית חופשי וכן מאמנים גרמניים כמו אנסלם קיפר ואחרים״, כותבים האוצרים, טלי תמיר וגל ויינשטיין, שהטקסטים שלהם מלווים את העבודות ומקנים להן קונטקסט חשוב.

קסניה גריצ׳נקו

קסניה גריצ׳נקו בעבודה Re: animate מנסה להכניס חיים לצילום סטילס ולהנפיש את הדמות המצולמת באמצעות שילוב של מספר פריימים יחד, בהפרשים של חלקיקי שנייה שגרמו להזחה קלה של חלקי הפנים. ״הרעיון מבוסס על מיקרומימיקה – מערכת של הבעות פנים זעירות, שהיא מרכזית לתפיסת האופי של הפנים האנושיות. בצילום המודרני אורך החשיפה הוא לרוב קצר מכדי לתפוס את הרבדים המיקרומימיים שהעין האנושית מורגלת לעבד באופן טבעי. לכן, פנים מצולמות נתפסות לרוב כמחוסרות חיים״, היא מסבירה. אולם בעידן ה״סטורי״ והווידאו־סטילס, הניסיון למלא את פערי האינפורמציה המזעריים בצילום קפוא נידון לכישלון ידוע מראש. תחתיו, עבודותיה מצליחות להעביר תחושת חרדה ואי נוחות.

ורדית פרטוש מתעמתת עם הנכות של אמה ועם ההיסטוריה המשפחתית במיצב וידאו ופיסול.  גם עולא וואתד מכניסה את היחסים עם הוריה למשוואה בלתי פתורה של פער דורות, גלובליזציה מול מסורת מקומית ודרישות לוויתורים כואבים. עדי ויליאם כפרי בונה סיפור מסגרת ששואב השראה ממשחקי תפקידים ויחסים מורכבים בין אדונים ומשרתים, בין מלך ולץ, בין סיפור לבין טכניקה ציורית ופיסולית שמותירה את המנגנון שלה חשוף בחלקו, כאקט ארס־פואטי ״ציור החוגג את עצם היותו ציור״.

לירון צומן

הציורים של לירון צומן נראים כמפגן אינטואיטיבי של צבע וצורה, שהתלכדו לתמונת עולם עזה. מתוך המופשט עולים נופים ונמסים חזרה כמו בדיזולב קולנועי. צומן מספרת שגילתה את שפת הציור והצבע שלה כשלמדה במילאנו במסגרת חילופי סטודנטים, אחת הדרכים לתת מענה לצורך של אמנים בגילוי עולמות ופתיחת אופקים חדשים. גל ירושלמי בוחר בציור גיאומטרי מופשט, בצבעוניות עזה על גבי בדי ענק. הוא מיטיב לעבוד בצבע ולדלג בין שפות, תקופות ומקורות השראה שונים. איה זמיר מעבדת שכבות של מידע מצילום ושיבוש דיגיטלי לתוך ציור, כמעין הילוך אחורי מהעכשווי אל עבר האמנות הקלאסית.

איה זמיר