טלאים, מתוך ״שדות פרומים״ של יובל עציוני במוזיאון בר־דוד. צילומים: דרור מילר

זו (גם) שיחה על מקום


0

תגובות


את שאריות המגבת של אימה הפכה יובל עציוני לעבודה, שהוצמדה לעבודתו של אריה ארוך שצייר את הירקון, בתערוכה שדות פרומים שמוצגת בימים אלו במוזיאון בר־דוד בקיבוץ ברעם. ציור של אריה אלוויל, שדות, שהיה תלוי בבית סבה, הניע עבודת טלאים משאריות דשא סינתטי

אריה ארוך וטריפטיכון מגבת מטבח

Yuval S:

הי יובל, מה שלומך?

Yuval E:

אני בסדר תודה. אתה?

Yuval S:

חם לי…

Yuval E:

יש המצאה חדשה כזו מזגן

Yuval S:

מה זה עוזר לי אם צריך לצאת החוצה, אפילו לכמה דקות? אבל בואי נדבר על התערוכה ועל הסיפור המשפחתי שכרוך בה

Yuval E:

בשמחה

Yuval S:

איך צמחה התערוכה, מאיפה הגיע הרעיון?

Yuval E:

אבי איפרגן, האוצר והמנהל של מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם, פנה אלי לפתוח סדרת תערוכות של דיאלוגים בין אמנים ואוסף המוזיאון, לבחון שימור ועכשוויות של האוסף, לבחון דרכים להציג את האוסף בצורה רלוונטית להיום

Yuval S:

והקשר המשפחתי היה שם מהתחלה? ספרי קצת על זה

Yuval E:

תשתית אוסף המוזיאון בנויה על אוסף פרטי של סבי, משה בר דוד, מהגר ציוני מפולין שהגיע לארץ בשנות ה־30 של המאה ה־20 וחי בחיפה. בערוב ימיו ביקש לשמר את האוסף במלואו בקיבוץ. אמי רבקה זיו היא בתו היחידה. במשך השנים (המוזיאון הוקם לפני יותר מ־30 שנה) נוספו לאוסף יצירות של אמנים ישראלים שהציגו בו. אני חושבת שהיה משהו טבעי בפניה אלי ושמחתי על ההזדמנות

Yuval S:

מאיפה מתחילים? איפרגן פנה אליך, ביקש מה שביקש, ואז מה?

Yuval E:

זה היה תהליך ארוך בן שנה. התחלתי להתבונן באוסף וביקרתי במוזיאון. הבחירות הראשונות היו יותר אינטואיטיביות, לחשוב מהיכן מתחילים את הדיאלוג. בהתחלה בחרתי עבודות שזכרתי מבית סבא בחיפה, שהיה עמוס בציורים, ויטרינות של חפצים, פסלים, שטיחים, ריהוט, טקסטילים ומה לא…

בהמשך התחילו להתגבש צירים יותר מובנים. בעקבות השיחות עם אבי התחלתי לבדוק את הקשר בין הבד והציור. הנושא הראשון שהוביל את הדיאלוג היה בדים שונים, חלקם כמו שהם וחלקם כאלה שיצרתי או פרמתי. התחלתי להלבין אותם בג׳סו, החומר שמכין את הבד לציור. לרוב הבד נעלם מתחת לדימוי, אבל הבדים שלי דווקא החצינו והבליטו את המרקם או הדימוי.

אחד הבדים הראשונים שמרחתי בג׳סו היה בד צמר אירופאי משובח של חליפות גברים, וכאן כבר נכנס המוטיב הביוגרפי. סבא שלי היה הולך עם חליפות שלושה חלקים מחויטות, אירופאיות. בחום הישראלי הוא עבר ללבוש חאקי, מדי הישראליות האזרחית בזמנו. עם השנים הוא חזר ללבוש את החליפות המחויטות, את כובע הלבד. לתיאטרון העירוני בחיפה היו הולכים בחליפה ג׳קט וסט ועניבה. כך, הבדים התחילו לספר סיפור ביוגרפי, ודרכם ביוגרפיה של חפצים, ציורים ואוסף נהייתה תמה בתערוכה

שמואל טפלר ופריסת צמר

אהרון אבני ותיק שמיכת סקביאס

Yuval S:

ואיך הפעולה האמנותית שלך קשורה לעבודות קודמות שלך או ממשיכה אותן?

Yuval E:

העבודות הקודמות שהצגתי במוזיאון ארץ ישראל ב־2014, בתערוכת הביאנלה לטקסטיל ״ארוגים בתודעה״ (אוצרת אירנה גורדון), ובגלריה פריסקופ בתל אביב לפני שנה (אוצר איש גבאי), נבעו יותר מהעבודה שלי כמעצבת טקסטיל. גם בהן היה מוטיב ביוגרפי שהתיחס לדעיכה של יצור טקסטיל בארץ ובעולם המערבי, לאבדן מקומות עבודה, ליצור מהיר וזול במקומות אחרים. ההתייחסות הייתה ועודנה תוך שימוש בחומרים קיימים בלבד, הצגתם במצב המתפורר ונסיון לפעול לתוך ההתפוררות בפעולות טקסטיל קלאסיות: קליעה, סריגה רקימה ותיפור

Yuval S:

ועכשיו? מה המוטיבציה האמנותית בתערוכה הזו? ליצור אמנות? אמנות מקומית? לעבוד עם חומר? משהו אחר? כל התשובות נכונות?

Yuval E:

המוטיבציה היתה יותר אתגר תמטי, מחשבתי: כיצד לנהל דיאלוג עם יצירות אמנות שרובן נעשו כאן במחצית המאה ה־20. האם יש למקום נוכחות בציור? כיצד הוא מתגלה/מתגלם בחומר, בדימוי? והאם אפשר לדלות מהציור ערכים עקביים שיכולים להדהד ביצירה שלי? הדימוי בהקשר למקום, היה התמה הבאה אחרי הבד כתשתית לציור

Yuval S:

עד כמה אם כך היה לך חשוב שהזיהוי בין מה שאת עושה לבין העבודה שממנה יצאת יהיה ברור? מיידי? ואם את יכולה לתת דוגמה או שתיים לחיבורים שתציגי בתערוכה

Yuval E:

בשלב הזה התחלתי להתמקד בדימויים של מקום: הצמחיה, החקלאות, המבנה הארכיטקטוני, וסמלים כמו יודאיקה, שהם חלק מהאוסף המקורי של סבא שלי. התמקדתי בזיהוי חזותי: הציור של אריה אלוויל, שדות, שהיה תלוי בבית סבי, הניע עבודת טלאים משאריות דשא סינתטי. זה העיר גם את הקשר בין חיבור הפיסות בצורה גיאומטרית לבין עבודת האדמה שהיא התערבות ״גיאומטרית״ של האדם בטבע, וגם סמל לציונות, התישבות, אחיזה בקרקע המקום.

יש גם חיבורים יותר מאופקים, כמו שימוש בחומרים שנצרבו בנו כחומרי המקום – פשתן, רפיה, כותנה – חומרים שזכורים לי מהילדות. היום נקרא לזה ״תרבות חומרית״ שהתקיימה בקיבוץ, בבית הילדים, אבל אז פשוט עשו הרבה דברים לבד במקום המרוחק משהו, מפני שזו הייתה מחשבה על קיום עצמי, עשיה לצורך שימוש, חסכנות אולי סגפנות.

יש גם חיבורים יותר ביוגרפיים: שאריות מגבת שאמא שלי הייתה מרטיבה ושולחת איתי פרחים מהגינה שלה. השתמשתי המון במגבת עד שהיא התבלתה והתפוררה. שמרתי רק את החלקים שהיה בהם דימוי, גם הוא צמחי, והחלק שנשאר בו המספר הקיבוצי של הורי. הלבנתי את המגבת בג׳סו והדימוי צף בעוצמה, כמו מאובן בן אלפי שנים. אבי חיבר את העבודה הזו לציור מוקדם של אריה ארוך, ליד הירקון. אהבתי שלא הכל מפורש עד הסוף, ושיש גם דיאלוג בין האוסף, האוצר והיוצרת

אסיה לוקין וג׳ינס

צבי גלי גולדשטיין וקוצים ריקים

Yuval S:

לגמרי. ובסופו של דבר יש בתערוכה משהו מאוד מקומי – שקשור למקום – וזה משהו שמעסיק אותך באופן כללי. נכון?

Yuval E:

כן, זה נושא שמעסיק אותי בשנים האחרונות. מאז שהתחלתי ללמוד, נוכחתי שעיצוב וציור וטקסטיל הם סוגיות תרבותיות שיש להן קשר מהותי למקום. ובמקום שלנו, הישראלי, זה קשר שכרוך בהגירה, בנדודים, בביוגרפיות רחבות של אנשים, קבוצות וחפצים המעידים/מגלמים את הביוגרפיות האלה. זה חלק מהקשר שלנו לכאן, וזה לא הסתיים עם תולדות ההתיישבות. זה תהליך מתמשך שמאפיין את החברה שלנו…

זה מרתק

Yuval S:

אז בהקשר הזה, ובכלל, מה היית שמחה שיקרה למי שמבקר בתערוכה? שמה הוא ירגיש? יבין? יחווה?

Yuval E:

אנשים כבר אומרים לי שהם רואים את העבודות ואת העריכה והם מתרגשים, זה משמח אותי, זה קשר ישיר לא מתווך ליצירה שהיתה דווקא תהליך רציונלי, לפחות בתחילתו. זה נהדר שהיצירה יכולה לתקשר בלי מילים, זה מספיק לי

Yuval S:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Yuval E:

יש כאן עוד דיאלוג בין מרכז לקצוות, היכן מוצגת התערוכה ומי מבקר במוזיאון שנמצא במרחק שעתיים וחצי מתל אביב. הקיץ בגליל יותר קריר, זו ארץ אחרת, זה מקום אחר, יש לו נוכחות אחרת.

זו גם שיחה על מקום

הרמן שטרוק ושאריות עשב