אדווה קרמר, צילום: מירב רהט

בוגרים 2017: עיצוב עכשווי, בין טכניקה לטכנולוגיה


1

תגובות


רבים מהשינויים הצורניים והחומריים בעיצוב לאורך השנים קשורים בהתפתחויות טכנולוגיות. במנעד שבין ייצור במכונה ליצירה בעבודת יד, ובין פס ייצור אחיד לבין יצירה יחידנית, בוגרי האקדמיות לעיצוב מעלים שאלות אודות שיטות עבודה; בונים כלי עבודה כחלק מחיפוש אחר דרכי יצירה ייחודיות; נעים בין ניסוי טכנולוגיה חדשה לשימור טכניקות מסורתיות, ומציפים סוגיות של שיתוף בין אדם, אוביקט ומכונה

על שולחן רחב בכניסה לסדנאות העבודה במכון הטכנולוגי חולון פרושים סטים של כלי אוכל עשויים חימר. צלחות, כוסות, קעריות. אף אחד מהפריטים אינו זהה לאחיו. לצד השולחן ניצבת היוצרת של מכלול הכלים – מכונה המשלבת אובניים, חוט מתוח, מנוע ומחשב. מאחורי המכונה ניצבת עפרי ליפשיץ שיצרה את הפרויקט: ״Of־One תעשייתי״ – שיטה אפשרית ליצירת אוביקטים יחידניים בפס ייצור. ליפשיץ מנסה לאפשר למכונה ליצור אוביקטים המשמרים־לכאורה מגע יד אנושי ולזכות כל פריט במה שוולטר בנימין הגדיר ״הילה״ – החד פעמיות המאפיינת מפגש בין ידו של היוצר לבין החומר.

עפרי ליפשיץ, צילום: מירב רהט

המכונה של ליפשיץ צומחת מהטכניקה המסורתית של שימוש באובניים וחוט ניילון, אך במקום העיבוד הידני של החומר היא מופעלת על ידי מנועים, בשליטת קוד מחשב. דרך תכנות הקוד ליפשיץ מכתיבה אסתטיקה צורנית הנשענת על שינוי פרמטרים מתמיד. באופן זה, כל כלי מיוצר כחלק מפס ייצור אך הנתונים המשתנים, המחקים לכאורה את חוסר הדיוק הטבוע ביצירה מעשה ידי אדם, הופכים כל פריט לאוביקט יחידני בתוך סדרה.

אותה סוגיה עולה גם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אך שם היא מקבלת מענה שונה. בפרויקט בשם ״משטח סיבוב״ מפגיש שיר סניור אובניים תעשייתיות עם שבלונות ידניות, בעזרתן הוא מעצב את החומר ויוצר סדרות של אוביקטים יחידניים. בניגוד לליפשיץ, שמפעילה מכונה המדמה את מגע היד האנושית, סניור בודק אפשרויות לשיבוש שיטת הייצור התעשייתי, והטבעת חותם אישי בדרך של התערבות פיזית ביצירה. בכל סידרה הוא מפעיל מניפולציה אחרת על השיטה המסורתית, בודק את טכניקות העבודה על חומרים שונים ובוחן רמות גימור שונות. באחת הסדרות סניור משלב את השבלונות המשמשות אותו בתהליך היצירה כאלמנטים צורניים, והופך גם את כלי העבודה לחלק אינטגרלי מהנראות של הפריטים.

ליפשיץ מנסה לאפשר למכונה ליצור אוביקטים המשמרים־לכאורה מגע יד אנושי, ולזכות כל פריט במה שוולטר בנימין הגדיר ״הילה״ – החד פעמיות המאפיינת מפגש בין ידו של היוצר לבין החומר

שיר סניור, צילום: עודד אנטמן

 שיר סניור בודק אפשרויות לשיבוש שיטת הייצור התעשייתי, והטבעת חותם אישי בדרך של התערבות פיזית ביצירה. בכל סידרה הוא מפעיל מניפולציה אחרת על השיטה המסורתית, בודק את טכניקות העבודה על חומרים שונים ובוחן רמות גימור שונות. באחת הסדרות סניור משלב את השבלונות המשמשות אותו בתהליך היצירה

דודי שץ, צילום מירב רהט

לצד סניור מציג דודי שץ את ״פלסטיק בעבודת יד״ – פרויקט בו הוא מציע התבוננות נוספת על עבודה עם חומר המשוייך בדרך כלל לתהליכי ייצור תעשייתיים. במהלך המבוסס על יציקה חופשית של פלסטיק לתוך תבניות הוא מצטרף למסורת ניסויית שהחלה בעבודות של גאיטנו פשה בשנות ה־70 וקיבלה ביטויים שונים אצל יוצרים רבים לאורך השנים, ביניהם מעצבים ישראליים דוגמת טל גור, ירון אליאסי ומאור אהרון. שץ פיתח ובנה מכונה פשוטה, עם תבניות לחיצה ואמצעי חיבור הנשענים על יציקת פלסטיק, כאלמנט המעגן יחד חומרים שונים. הוא מזריק פלסטיק בין משטחים ומוטות עץ ויוצר מחיצות ופרטי ריהוט מחומר סינתטי, שמקבל בטכניקת העבודה שלו חזות המזכירה מינרלים מן הטבע.

יותם ציון, צילום: עודד אנטמן

בקצה אחר של התערוכה בבצלאל מציג יותם ציון את ״די־פורם״. ציון יצר מכונה לזירוז תהליכי קורוזיה של מתכת, המתרחשים לאיטם בטבע. בפרויקט הוא משתמש בטבעות מתכת שעוותו למגוון צורות אמורפיות בפעולת כבישה תחת משקל, מעביר אותן תהליך של החלדה מזורזת על ידי חומצות, ומחבר ביניהן בקומפוזיציות שונות, ביציקת פלסטיק המעגנת אותן יחד ובמקביל עוצרת ואוטמת את תהליך ההתבלות של החומר מצידו הפנימי של החפץ. במהלך פילוסופי־משהו סביב היחסים בין אדם, טבע ונזקי האדם לטבע, הוא מדבר על כך שהמתכות החשופות ימשיכו להחליד לאורך הזמן ולהתכלות, ואילו הפלסטיק יוותר כקליפה – תזכורת להתערבותו של האדם בתהליכים הטבעיים.

ירדן מור, צילום: עודד אנטמן

היחסים בין אדם, טבע וטכנולוגיה עולים גם בפרויקט ״Symbio״ של ירדן מור, העושה שימוש בטכנולוגיה כאמצעי מגשר ביחסים המורכבים בין אדם וסביבה.  מור משתמשת בטכנולוגיית צילום פשוטה כאמצעי לסריקה תלת מימדית של סביבות ואלמנטים בטבע. את הנתונים היא מעבדת לקבצי מחשב המאפשרים הדפסת אלמנטים סינתטיים שיתלבשו על הקיים באופן מושלם ובמינימום התערבות בסביבה הטבעית. שולחן העוטף גזע עץ או מדרגות המתאימות עצמן לדופן הר בלי צורך בחציבה מיותרת, הן רק שתי דוגמאות לאפשרויות החיבור בין הטבע האורגני לתוצרי הדפסת תלת מימד. הסריקה והעברת הנתונים יוצרת מבנה מודפס המותאם בדיוק מירבי למורפולוגיה של האלמנטים בטבע. הרעיון של מור נשען על המחשבה שלא רחוק היום בו מדפסות תלת מימד יהפכו ניידות ויהיה ניתן להדפיס את האלמנטים המעוצבים באופן פיזי בשטח, ישירות על גבי האלמנטים במרחב הטבעי. לגישתה, ביחסים בין האורגני לתוצרי הטכנולוגיה, יוצרו היברידים בהם כל צד מחזק ומצמיח את השני.

טל בטיט מחבר אלמנטים המבוססים על צורות קלאסיות ועבודת אובניים עם אלמנטים שתוכננו במחשב ומתבססים על תבניות בהדפסת תלת מימד. כחלק מהדיון אודות היחסים בין מסורת לטכנולוגיה עכשווית, הוא יוצר את האלמנטים המייצגים את הפן המסורתי מטרקוטה חשופה ולמולם הוא משתמש בחומר מצופה גלזורות צבעוניות ומבריקות באלמנטים הצורניים שיוצרו בטכנולוגיה חדשה

טל בטיט. צילום: רן קושניר

היברידים עומדים גם בבסיס הפרויקט ״כלאיים״ של טל בטיט במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, המפגיש מסורת וטכנולוגיה. בטיט מרכיב סדרת כלי קרמיקה, שבהם הוא מחבר אלמנטים המבוססים על צורות קלאסיות ועבודת אובניים עם אלמנטים שתוכננו במחשב ומתבססים על תבניות בהדפסת תלת מימד. כחלק מהדיון אודות היחסים בין מסורת לטכנולוגיה עכשווית, הוא יוצר את האלמנטים המייצגים את הפן המסורתי מטרקוטה חשופה ולמולם הוא משתמש בחומר מצופה גלזורות צבעוניות ומבריקות באלמנטים הצורניים שיוצרו בטכנולוגיה חדשה. דרך החיבור בין האלמנטים הזרים־לכאורה בטיט יוצר סדרה שובת לב של אוביקטים בעלי שפה חזותית עקבית, המערבת מסורת ועכשוויות. נקודת החיבור בין האלמנטים המרכיבים את האוביקטים השונים היא בעלת קוטר קבוע – מהלך המאפשר ריבוי חיבורים אפשריים של מגוון החלקים בקומפוזיציות שונות.

סיון שפנר, צילום: מירב רהט

למול החיפוש של צורות יחידניות במהלכים תעשייתיים, מעניין לבחון את הפרויקט של סיון שפנר במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. תחת הכותרת ״Unconsciously Skilled״ שפנר מתעכבת על רגעים לכאורה זניחים בתהליכי העבודה עם חומר, מזהה מצבים המסמנים פוטנציאל של עשייה, והופכת נקודות ייחודיות בתהליך העבודה הטכני לייצוגי־זמן אותם היא מתבנתת ומשכפלת שוב ושוב. גושי חומר בתהליך הלישה המקדים כל עבודה, שלוליות חומר עודף, הנוזל מתבניות בתהליך היציקה, אסתטיקה של חומר בדרך לאוביקט. בפעולתה שפנר ממשטרת את הרגעים האקראיים בתהליך העבודה ומתעתעת בצופה. אוביקטים הנראים כגושי חומר הם למעשה ריקים וקלילים. שלוליות החומר שלה יצוקות ושרופות. היא מנכיחה את המאפיינים הפיסוליים של רגעים אקראיים בתהליך העבודה, מקפיאה ייצוגים לפעולות טכניות, ומציבה סדרת אוביקטים דרכם היא הופכת את המהלכים הטכניים ה״זניחים״ למרכז היצירה.

יעל ליבנה מציגה מיצב פיסולי מרשים, ובו סדרה של טבעות פורצלן בקטרים גדולים, בגובה אדם, הניצבות כרישום תלת מימדי בחלל. הצורות שלה מזקקות באופן רעיוני וצורני את היחסים בין אוביקט, טכניקת יצירה וגוף היוצרת

יעל ליבנה, צילום: מירב רהט

מתיחת גבולות של טכניקת העבודה כחלק מאמירה פילוסופית ניתן לראות גם בפרויקט של יעל ליבנה, במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. במיצב פיסולי מרשים, היא מציגה סדרה של טבעות פורצלן גדולות במיוחד, הניצבות כרישום תלת מימדי בחלל. הצורות שלה מזקקות באופן רעיוני וצורני את היחסים בין אוביקט, טכניקת יצירה וגוף היוצרת. בתהליך יצירתן, ליבנה מפרקת מבנה של כלי הנוצר על גבי אובניים לתו מינימאליסטי – טבעת עגולה עשוייה פורצלן. היא מתייחסת לפרופורציות הגוף שלה ומתרגמת אותן לטבעות שקוטרן נע בין 90 ס״מ ל־170 ס״מ – אלמנטים שבפועל לא ניתן לקבלם בשל מגבלות הטכנולוגיה והקוטר של האובניים. על מנת ליצור את חלקי המיצב ליבנה מתחה את גבולות ה״מכונה״, הגדילה (מאוד) את משטח האובניים, ובנתה (בגבעת חביבה ובעזרתו של סטודנט נוסף) תנור מיוחד שאיפשר לה את שריפת האלמנטים שיצרה. התוצאה היא אוביקטים המשמרים את מגע היד האנושית, תוך כדי מתיחת גבולות הטכניקה המסורתית.

בפרויקט ״Flexy Black״ עדן סעדון משתמשת בעיפרון טכנולוגי המאפשר רישום בתלת מימד. היא רושמת ידנית דגמי תחרה ומוטיבים צמחיים מסורתיים, הזוכים למופע חומרי וצורני חדש בזכות הטכנולוגיה העכשווית

עדן סעדון, צילום: מירב רהט

השימוש בחומר כאמצעי לרישום חופשי במרחב עולה באופן מעניין בפרויקט של עדן סעדון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. בפרויקט ״Flexy Black״ סעדון משתמשת בעיפרון טכנולוגי המאפשר רישום בתלת מימד. היא רושמת ידנית דגמי תחרה ומוטיבים צמחיים מסורתיים, הזוכים למופע חומרי וצורני חדש בגין הטכנולוגיה העכשווית. בחיבור בין המופע הוויזואלי המוכר של תחרה סרוגה לזה של רישום תלת מימדי בחומר הסינתטי, נולדת שפה חזותית חדשה ונפתחות מגוון אפשרויות של יצירה ברישום חופשי על גבי בובות המדידה.

השימוש בטכנולוגיית תלת מימד בשדה הטקסטיל נוכח גם באוסף עבודות שנעשו במסגרת קורס שנה ג׳, העוסק ביריעות של טקסטיל ממוחשב. במסגרת הקורס כל סטודנט מתכנן בתוכנת תלת מימד חוליה או רכיב, שיהווה חלק במערך טקסטילי, שאותו ניתן להדפיס כיריעת טקסטיל גמישה. מגוון האפשרויות שמציעים הסטודנטים מצביע על הפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה שהולכת ומתפתחת.

שלי לופטיג מציגה סדרת אוביקטים שנראים כאילו הודפסו במדפסת תלת מימד, אך בהתבוננות מקרוב מסתבר, שהמבנים עתירי הפרטים מורכבים בעבודת יד עמלנית, ממאות חלקים שהולחמו וחוברו יחד

שלי לופטיג, צילום: דרור מילר

למול המופעים החזותיים של רישום והדפסה בטכנולוגיות תלת מימד, מעניין לבחון את הפרויקט של שלי לופטיג, בוגרת המחלקה לצורפות בבית הספר לאמנויות בתל חי. לופטינג מציגה סדרת אוביקטים שנראים כאילו הודפסו במדפסת תלת מימד, אך בהתבוננות מקרוב מסתבר, שהמבנים עתירי הפרטים מורכבים בעבודת יד עמלנית, ממאות חלקים שהולחמו וחוברו יחד. המבנה מדבר חזותית בשפת המחשב, של פיקסלים ויחידות מודולריות, אך משמר לחלוטין את פעולת היוצרת (גם) כבעלת מלאכה מומחית בתחומה. 956 חיבורי הלחמה ידניים נדרשו ליצירת מבנה העשוי 392 קוביות נחושת מושחרת. 14,500 חרוזים נתפרו יחד בחוט רקמה ליצירת מבנה תלת מימדי צפוף. המהלך של לופטינג – יצירה בטכניקה עמלנית מסורתית המדמה חזותית תוצרים של הדפסות תלת מימד – מציף את מקומה של הטכנולוגיה לא רק ככלי עבודה אלא גם כמכתיבת שפה חזותית חדשה.

מירב ברדה משלבת שתי מסורות יצירה קדומות – קדרות ואריגה על נול, בפרויקט המבוסס על געגוע וחיפוש דרך להתחבר לשורשים משפחתיים

מירב ברדה, צילום: דרור מילר

באותו חלל מציגה מירב ברדה את ״עריגה״ – סדרת כלים היברידיים, בהם היא משלבת שתי מסורות יצירה קדומות – קדרות ואריגה על נול. בפרויקט, המבוסס על געגוע וחיפוש דרך להתחבר לשורשים משפחתיים, היא קושרת היסטוריה תרבותית וזכרונות עלומים אל ההווה שבו היא פועלת. באמצעות שימור המלאכות המסורתיות והחיבור ביניהן היא מנכיחה טכניקות שונות של עבודת יד, ממסורת נשות מרוקו, וקושרת את עצמה למסורת הדורות. עם זאת, בשילוב בין האלמנטים ברדה מסרסת את הפן הפונקציונאלי של האוביקטים, מציגה פריטים שנועדו בעיקר לעורר למחשבה אודות מסורת ותרבות, ומציעה מהלכים רדיקליים, דוגמת ניתוץ כד החימר על מנת להשמיש את אריג הטקסטיל – דרכם היא מתחברת לסוגיות רלוונטיות בשדה העיצוב העכשווי.

גם נקודת המוצא של אדווה קרמר, במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, קשורה לנול האריגה. אך למול המהלך האישי של ברדה, קרמר מחברת בין טכניקת האריגה המסורתית לטכנולוגיית מחשב. היא הופכת את הנול לכלי לאיסוף מידע ואת האריג שנטווה כביטוי ויזואלי לאינפורמציה שנאספה מקהל רחב של אנשים. בפרויקט שלה ״המוזיאון לערכים אמפיריים״ קושרת קרמר בין חוטי השתי והערב של נול האריגה לשפה הבינארית (0,1) ומתרגמת נתונים שמכמתים את רמת התעניינות של קהל ביצירת אמנות בזמן נתון למופע חזותי של פיקסלים. בבסיס הפרויקט עומדת שאלת הערך של יצירת אמנות ומנגנון התמחור העומד מאחורי מכירת יצירות אמנות.

כל נול מחובר לנתונים המתייחסים ליצירת אמנות ספציפית, ורמת העניין של הקהל ביצירה מכתיבה את צפיפות החומר בטוויית היצירה. ככל שעולה ההתעניינות ביצירה ספציפית בזמן נתון, כך עולה הרזולוציה של התמונה בתהליך האריגה

אדוה קרמר, צילום: מירב רהט

קרמר מציעה פלטפורמה טכנולוגית היוצרת שיטה אחידה להערכה, לייצור, לתצוגה ולסחר באומנות. בפרויקט היא מחברת נולי אריגה תעשייתיים למסד נתונים, שמקורו בגוגל טרנדס. כל נול מחובר לנתונים המתייחסים ליצירת אמנות ספציפית, ורמת העניין של הקהל ביצירה מכתיבה את צפיפות החומר בטוויית היצירה. ככל שעולה ההתעניינות ביצירה ספציפית בזמן נתון, כך עולה הרזולוציה של התמונה בתהליך האריגה, ולהיפך. בסופו של התהליך כל יצירה נמכרת במכירה פומבית, כאשר המחיר ההתחלתי שלה מתבסס על רמת הרזולוציה ביצירה. ככל שיש יותר איזורי אריג ברזולוציה גבוהה כך המחיר ההתחלתי של היצירה גבוה יותר, מאחר והוא משקף עניין ביצירה.

הפער בין שני הפרויקטים האחרונים ממחיש את ריבוי אפשרויות היצירה הפרושות בפני יוצרים בשדה העיצוב העכשווי. אצל ברדה יש געגוע להיסטוריה תרבותית וביוגרפית ואילו קרמר רותמת את הדיסציפלינה עתיקת היומין לטכנולוגיה חדשה, ככלי ביטוי של תרבות עכשווית דינאמית.

בספר ״חפצים שימושיים״ מצטט הנרי פטרוסקי את אבוט פייסון שכתב: ״תכונתה המובהקת של ההמצאה היא ההטמעה הבונה של מרכיבים קודמים בסינתזה חדשה, בדפוסים חדשים, או בתצורות התנהגות חדשות…״. בסופו של יום, בין טכניקות של מסורת עתיקה וסוגיות אישיות, לבין עולם של תעשייה, טכנולוגיה ותרבות המונים הנמצאת בשינוי מתמיד, בוגרי מחלקות העיצוב מטעינים את האוביקטים והפרויקטים שלהם בשאלות אודות יצירה וייצור בשדה העיצוב העכשווי. הם ממציאים שיטות עבודה המותחות את גבולות המוכר ובו זמנית מנסים להמציא גם את עצמם, בדרכם אל העולם שמחוץ לאקדמיה.

  1. בן ארי גורפינקל טלי

    עבודות מאוד יפות והעבודה שלך שלי מאוד מעניינת ומיוחדת ,ברור לי שטוב מראה עיניים ואני מקווה שתיפול לי ההזדמנות
    באמת לצפות ולהנות מהחוויה.

Comments are closed.