גיא כהן, הדסה

בוגרים 2017: צילום במכללת הדסה, אמנות בתל חי


0

תגובות


מכללת מכללת הדסה,ירושלים, החוג לתקשורת צילומית; המכון לאמנויות תל חי, המחלקה לאמנות

מכללת הדסה, ירושלים

״תערוכת הבוגרים היא הזדמנות מרתקת להתבונן אל המרחב הפרטי והתרבותי של דור המילניום ולהבין מה התסמינים שהוא נושא עמו, מהם עולמות התוכן ומה מערך היחסים עם סביבותיו. זוהי הזדמנות להתבונן ולנתח את התסמינים ולקרוא תמונת מצב של דור. זוהי גם הזדמנות להתבונן אל השינויים במרחב החזותי שדור זה שותף בו, דור שהוא תוצר של סביבת רשת דינאמית ואקטיבית, של ריבוי ושטף של עולם חזותי, של שיח טקסטואלי מתומצת לאימוג׳י, של זמן, מבט וקשב מתקצר והולך״. כך מנסחת יהודית גואטה, אמנית ומורה, אוצרת התערוכה של החוג לתקשורת צילומית בהדסה, את אחת השאלות המעסיקות לא מעט את עולם האמנות והתרבות כיום. פער הדורות הוא לא רק ענין של גיל כרונולוגי אלא, באופן הולך ומתגבר, פער טכנולוגי־תפיסתי; פער שפות ומכניזמים חברתיים שנגזרים מהעולם המרושת, מתוכנת, מאובזר, רווי ויזואלית, צלילית ותנועתית.

תערוכת הבוגרים היא הזדמנות מרתקת להתבונן אל המרחב הפרטי והתרבותי של דור המילניום ולהבין מה התסמינים שהוא נושא עמו, מהם עולמות התוכן ומה מערך היחסים עם סביבותיו. זוהי הזדמנות להתבונן ולנתח את התסמינים ולקרוא תמונת מצב של דור. זוהי גם הזדמנות להתבונן אל השינויים במרחב החזותי שדור זה שותף בו, דור שהוא תוצר של סביבת רשת דינאמית ואקטיבית, של ריבוי ושטף של עולם חזותי, של שיח טקסטואלי מתומצת לאימוג׳י, של זמן, מבט וקשב מתקצר והולך״ (יהודית גואטה)

גיא כהן, הדסה

אלישע ברודסקי, הדסה

19 בוגרי המחלקה בהדסה, כמו בוגרי האקדמיות האחרות שסקרנו כאן בחודש האחרון בוחרים שפות חזותיות, מדיה ופלטפורמות משתנות. עם זאת, ניתן למצוא קווים משותפים ליצירה צעירה על פני הקשת כולה – כמעט כל הפרויקטים נובעים מנקודת מוצא מאוד אישית ואפילו אינטימית; כמעט כולם מביטים סביב ומחפשים קהל צופים שיתחברו לנקודת מבטם, שיבינו אותם. כתמיד האמנות מכוונת לעבר קהילות שותפות תוכן, שיחלקו קריאת משמעויות והזדהות וכמו מאז ומתמיד, כולם זקוקים למבט המאשר, לידיעה ש״רואים אותי״.

גיא כהן הציג סדרת צילומים מרשימה, בה הוא מביים זוגות להט״בים בסצינות זוגיות. הטוויסט האישי טמון בעובדה שהוא מצלם אותם בנופי ילדותו, וכאילו שב למקומות שבהם הוא מגלה את עצמו. הוא מעיד שכך הוא מנסה למלא את החסר התרבותי והחזותי בדימויי זוגיות של להט״בים – נושא אקטואלי שעלה וסף סוף על סדר היום הציבורי בזמן האחרון. בעבודותיו הוא מתחבר למסורת צילום שיש לה ביטויים בולטים באמנות הישראלית והעולמית, מסצנת הפיאטה של ארז ישראלי ועבודותיו המוקדמות של עדי נס (שסדרת הנערים שלו צולמה בחלקה בעיר ילדותו, קריית גת) עד וולפגנג טילמנס.

גילי גורדון, הדסה

אלישע ברודסקי, הדסה

גילי גורדון בסרטה ״יחסינו לשום מקום״ הציגה סדרת סרטוני וידאו שמאפשרים לצופה בחירה. בניסיון להתמודד עם הפחד הלא רציונלי ממערכות יחסים, הגיבורה מקדימה תרופה למכה, ונפרדת מבני זוג דמיוניים. הטקסטים מקוריים וחלקם מתבססים על דיאלוגים מתוך סרטים ומחזות – עוד אחד מסימני הזמן, בעולם התרבות שכבר חצי מאה שואב את ציטוטיו מהמסך.

אלישע ברודסקי יצר וידאו קליפ Fieldtrip של מסע שהתחיל באולפן החזרות של המוזיקאי יוסף באך וחברי להקתו Benjamin's Brother בדרום תל אביב, והמשיך אל אולפן הקלטות על מזח באי נורבגי, שם הוקלט אלבומם השני. הסרט הוא פרשנות חזותית למוזיקה, וברודסקי רואה אותו כחלק מ״חוויית מותג שלמה ואחידה ליוצרים ולמוזיקה״.

שי גסטוף, הדסה

דנה טל אל, הדסה

סרט האנימציה של שי גסטוף מוקדש לסבתו שחלתה באלצהיימר, ועוסק באופן חלומי ונוגע ללב בגיבורה המאבדת את זיכרונה ואיתו – את כל מה שהיה שלה ואת מי שהיא. דנה טל אל יצרה את ״מיפוי״, עבודת וידאו שמתעדת את חווייתה הרגשית כחירשת בעולם של שומעים. ״נולדתי חירשת והצלילים הראשונים ששמעתי (בגיל שלוש) היו של בדיקות השמיעה. כל חצי שנה אני הולכת לבדיקות שמיעה ושומעת שוב את אותם הצלילים ששמעתי בפעם הראשונה״, היא מסבירה. שערו בדמיונכם את החוויה של חזרה לנקודת הפתיחה, חוויה יום־יומית, עניינית, אך גם מלאת עצב ומדגישה בכל פעם מחדש את המגבלה. ״העבודה מיפוי מתעדת את החוויה הרגשית שלי בתוך עולם השקט שלי ואת הרעש שקיים בתוכי״, היא כותבת.

נעה מכבי, הדסה

הודיה טולידאנו, הדסה

נעה מכבי עוסקת ב״כוח הנשי״ הנובע ומועצם מכוחה של קבוצה וחברות נשית. העבודה עושה שימוש בשפות רשת עכשוויות ובשפה חזותית הקורצת לעולם האופנה והעיצוב. הודיה טולידאנו הרכיבה מדריך משעשע המיועד לחילונים ולזרמים שונים בחברה, העומדים נבוכים אל מול עולם המושגים החרדי הסתום. האתר שיצרה ״ווס איז דוס״ ממחיש ומלמד חלק מהמושגים הפנימיים הללו בעזרת סרטונים קצרים.

המכון לאמנויות תל־חי

טליה אורה יעקב, תל חי, צילום: דרור מילר

המחלקה לאמנות במכון לאמנויות תל־חי משולבת במחלקות לקרמיקה ולצורפות, ובשילוב הדיסציפלינות נוצרת קומבינציה ייחודית בתערוכת הבוגרים, שבשל ריחוקה מהמרכז מעטים זוכים לראותה. שלוש בוגרות התמחו השנה באמנות פלסטית. מיכל ווליס הציגה מיצב בצבעי גלידה, נראה כי שאבה השראה מאמני מופשט כקתרינה גרוסה ומוריס לואיס ומאמנות רחוב עכשווית. בין ציורים בגוונים שאין לתארם אלא כ״שמחים״ ערימת יציקות גבס בתבנית רכה של בלוני מסיבות טרם ניפוח יוצרת תחושה דואלית של פיתוי עצוב, כמו מסיבה שהוחמצה או שאיש לא בא אליה.

טליה אורה יעקב מחפשת איזון ותחושת בית. היא בונה מגדל פרטי, אך הגישה אליו חסומה מפאת חוסר יציבות. שטיח מרפד את תקרתו הבלתי מושגת ולמרגלותיו היא מסדרת ארכיון של חפצי ההישרדות ששימשו אותה כבת בלי בית. בלוחות בטון וחומרי בנייה היא חורצת דיוקנאות שנראים כאילו צויירו במסמר. היא מצליחה לצקת בעבודה, שרובה עשויה חפצי רדי־מייד, ערגה, זעף וכמיהה, שמעצימים את תחושת התלישות מאותו הבית, שראשו בשמים ורגליו רעועות מלשאת את משקל הציפיות.

שני בן אליהו, תל חי, צילום: דרור מילר 

שני בן אליהו יצאה מגבולות החלל ועבודתה מתחילה בחוץ בערימת קליפות עת שהיא מפסלת כמגדל תפילות או טוטם קטן בטבע. בפנים היא מציבה מבוך תיבות מוגבהות, שבתוכן יצרה אקו־סיסטם של טחב, אדמה וצמחייה. הצופה מתבונן בהם בהצצה כשראשו בגובה הנוף.  ״השינוי, ההתכלות וקבלתם של תהליכים אלה הם נושאים המעסיקים אותי ביצירה. כיצד לקבל את היותנו חלק בלתי נפרד מהטבע וממחזוריותו, מהשינוי המתמיד שבהוויה, מהיותנו בני חלוף״.