גלית גאון בהקמות של שבוע העיצוב ירושלים 2017

מישהו לסמוך עליו


0

תגובות


פורטפוליו Promotion: התוכנית הבין־לאומית לאוצרות בעיצוב במחלקה ללימודי חוץ בשנקר שואפת לגשר על הפער בין השטח היצירתי הפורה למיעוט נקודות המפגש עם קהל. גלית גאון, העומדת בראש התוכנית, מביאה עימה ראיית עולם פנורמית ורשימת מומחים שיפתחו לסטודנטים את הראש והעיניים

פחות משנה מאז סיימה את הקדנציה שלה בראשות מוזיאון העיצוב חולון, גלית גאון לא נחה על זרי הדפנה וכבר עובדת על פתיחת המחזור השני של התוכנית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר. ובעוד מחזור ראשון של התוכנית – הפועלת כחלק מהיחידה ללימודי חוץ בשנקר, בראשותו של עודד חי – נמצא באמצע הדרך, היא מתפנה לשבת ולהביט קצת אחורה והרבה קדימה: על הדרך שעשה תחום העיצוב מאז נכנס למוזיאונים ולגלריות והפך למרכיב משמעותי בתרבות החזותית; ועל תפקיד המתווך – מי שאחראי למפגש בינו לבין הקהל, לאופן הצגתו, לרגע התרחשותו, לחוויה שיישא עימו המבקר המזדמן בתערוכה אקראית, שעשויה לפקוח את עיניו.

החוויה הזו הפכה לנושא חם ומדובר בשנים האחרונות, ולעיצוב על כל ענפיו יש בה חלק לא מבוטל. בחנויות, במשחקי מחשב, במוצרי היי־טק, במסעדות ובבתי מלון – נדמה שכו־לם מודעים לפתע לחוויית המשתמש. גם בעולם המוזיאונים והתערוכות אנשים קמים בבוקר ומחפשים דרכים לצאת מהקופסה הלבנה. אולי זו הסיבה שלא רק תחום העיצוב, אלא גם תחום האוצרות – וליתר דיוק, לימודי אוצרות – נהנים מפריחה חסרת תקדים. למרות השפע, ואולי בזכותו, התוכנית הבין־לאומית של שנקר בולטת בייחודה.

״המסלולים הקיימים ללימודי אוצרות בארץ מתמקדים בתחומים המוזיאליים, בדגש על אמנות והיסטוריה. אלה מסלולים מקצועיים (ואני שמחה ללמד בחלקם), אולם בתוכנית בשנקר אנחנו מבקשים לתת מענה ותוכן שמגיבים למה שמתרחש ביום־יום, לקהילה היוצרת של מעצבים שפועלים בשדה באופן עצמאי, בקבוצות קטנות; שמבקשים לדבר על עיצוב, לא בהכרח בתערוכות גדולות – מוזיאליות – אלא במסגרות ביניים, בחללים אלטרנטיביים, בגלריות וברשת. יש מעט מידי מקומות כאלה שפועלים היום, ואני חושבת שזו ההזדמנות להרחיב את המנעד, וגם לקשור אותו לזירה הבין־לאומית, דרך אורחים שמגיעים לסדנאות אורחות כמו המעצב והאוצר דניאל צ׳רני מלונדון או מנהלת מוזיאון העיצוב בליסבון, ברברה קונטיו״.

אז מיהם האנשים הנכונים להיות אוצרים?

״מצד אחד הם צריכים להיות בקיאים מאוד בתחום – להתמצא ולהכיר רפרנס רחב קדימה ואחורה. מצד שני הם צריכים להיות סקרנים, קוראים וכותבים. הם צריכים לאהוב ללקט, ללמוד, לנתח ולעבד מידע, ולאחר מכן לגבש את האישיות האוצרותית שלהם ואת הכלים שאיתם הם יעבדו״

Felipe Oliveira, מתוך התערוכה במוזיאון Mude, ליסבון

מבעד למראה

כפי שעיצוב הוא מראה המשקפת את רוח הזמן, בחומר, בטכנולוגיה, בצורה, גם התוכניות ללימודי אוצרות לא צומחות בחלל ריק. יותר ויותר אנשים רוצים להתחבר לתעשיות היצירתיות, ומחפשים את הדרך לעשות זאת, גם במסגרות אלטרנטיביות. ״בשנים האחרונות הולכות ומתפתחות מסגרות שיש בהן הזדמנות לקהילה היוצרת להזין את עצמה – שבוע העיצוב ירושלים, שבוע האיור בתל אביב, שבוע העיצוב בחולון – אלה המקומות שבהם מעצבים מקיימים את השיח המקצועי שלהם״, מציינת גאון.

״צריך לזכור ששבועות העיצוב במקור לא נועדו לשעשע ולעניין, ואפילו לא לתקשר אל הקהל הרחב. שבוע העיצוב במילאנו היה (ועדיין) יריד רהיטים לפני שיצא לגלריות ולחללים אלטרנטיביים ברחבי העיר. ואני לא מדברת על מילאנו אלא דווקא על שבועות העיצוב שמתקיימים בערים שונות בעולם: בירושלים, בלודז׳, בבודפשט, בטוקיו, בפריז, בלונדון, באיינדהובן ואפילו בדובאי – כולם מציגים עיצוב ניסיוני יותר, מחקרי״.

אבל כולם מחזרים גם אחרי קהל. היכולת לתקשר עם קהל היא קריטית במקומות כאלה.

״נכון, כשמדברים על ההיסטוריה של שבועות עיצוב – זו הייתה ההזדמנות של מעצבים לדבר אחד עם השני. העובדה שבשנים האחרונות הם נפתחו לקהל רחב מכריחה את האוצרים לתרגם, לתווך ולהציג את הרעיונות האלה, שיהיו נגישים גם למי שאינו מצוי בשיח הפנימי. קחי לדוגמה חוקרים בתחומי הרפואה שמפתחים שיח מחקרי בנושא: הם יכתבו מאמרים, יסעו לכנס גדול, יציגו את המחקר שלהם, ותהיה להם הזדמנות לשמוע תגובות, להרחיב, לדון. אנחנו, בעולם העיצוב, עושים בדיוק כמוהם: אם יש לנו רעיון נהדר או מחשבה חדשה שאנחנו רוצים לחלוק – ניסע לשבוע העיצוב. אנחנו לא כותבים את הרעיונות האלה, אנחנו מראים אותם״, היא צוחקת.

המפגש של הסטודנטים לאוצרות עם הפרקטיקה מתחיל בכיתה. התוכנית בשנקר מורכבת ממפגשים עם שורת מרצים מרשימה, שבה מככבים שמות העוסקים בכל היבטי תחום העיצוב בארץ, לצד מרצים אורחים מחו״ל. ״לדוגמה, טל ארז וענת ספרן על שבוע העיצוב, עדית עמיחי על אתיקה ומוזיאונים, רביד רובנר על התערוכות הגדולות,אקספו ודומותיה, ד״ר יונתן ונטורה מלמד תיאוריה, יובל סער (העורך הראשי של פורטפוליו), טל פרנקל, עודד בן יהודה, להב הלוי. כל מרצה כזה מעביר תוכנית מדוייקת, שעוברת מנושא לנושא, כך שהם נבנים אחד על בסיס השני״, היא מסבירה.

״כל אחד מהאנשים מגיע עם משנתו ובכיתה ממתקיים כל הזמן דיון. התפקיד שלי בכיתה הוא ליצור קונטקסט, להסביר איך הדברים מתקשרים לאותו עולם: הם מדברים ואני ׳מפריעה׳; זה שומר על נקודת המבט של אוצר פעיל, דרך כל חתכי העשייה וההצגה של עיצוב״.

ומה יעשו בוגרי התוכנית? הרי יש מחסור בחללים ובתקציבים. לאן תלך אוצרות העיצוב אם היא לא יזמית?

״את צודקת, אנחנו מלמדים גם יזמות. רבים מהמרצים האורחים הם בעצמם אוצרים, שמגיעים לשתף בחוויה המקצועית שלהם. לדוגמה טל ארז או ענת ספרן מדברים על שבוע העיצוב גם כתהליך יזמי; יריב ברנבויים מלמד שיווק וליאור ימין ורן וולף מלמדים יזמות, מהרמה האישית ועד לעבודה מול מוסדות. בסמסטרים הבאים אנחנו עוברים מתאוריה לפרקטיקה. זה הזמן של הסטודנטים ליזום פרויקטים, בדיוק כמו שאני עושה, כל יום מחדש.

הסטודנטים שלנו הם האנשים שיפגשו בהמשך מעצבים, ויעזרו להם להבין את עולם התוכן שבו הם עובדים, את הרפרנס של עבודתם, ובחלק השני שיעזרו למעצב להוציא את עצמו אל הקהל

״סטודנטיות שלנו כבר בזמן הלימודים משתלבות באופן פעיל בשלוש תערוכות בשבוע האיור, אנחנו עובדים עם שבוע העיצוב ירושלים, יש משימות מעשיות ויש ביקורת מקצועית, ואנחנו מציבים רף גבוה. חלק מהענין המקצועי הוא ליזום ולהיכנס לחללים שלא היו קודם או לייצר מערכות אלטרנטיביות – כמו כתיבה שעוסקת באוצרות כמקצוע, יצירת במה וירטואלית למפגש בין עיצוב לקהל. וכן, גם לבוא למוזיאונים עם רעיונות טובים, לא בהכרח גדולים, אבל מעניינים, רלוונטיים וברורים.

״בעיצוב אין כמעט פרסומים אקדמיים מקצועיים – בוודאי לא בעברית – וחלק מהמוטיבציה לפתוח את המסלול לאוצרות בעיצוב הייתה לגדל כותבים טובים, שיכולים להוליך שיח מקצועי. חסרים לי אנשים שיפגשו מעצבים ויעזרו להם להבין את עולם התוכן שבו הם עובדים, את הרפרנס של עבודתם, ובחלק השני שיעזרו למעצב להוציא את עצמו אל הקהל״.

באיזה מובן?

״לעומת המעצב, שעסוק ביצירה שלו, האוצר נמצא בצומת ההקשרים: זמן, מקום וחומר. כשאני עובדת עם מעצב, זו יכולה להיות עבודה נקודתית לקראת תערוכה או תהליך ארוך שבו אני מגיבה, מלמדת, לומדת, מכוונת ומתבוננת. אוצרת מביאה לשיח את ציר הזמן ויש לה יכולת לאזן בין כל המרכיבים. כשיש לי דיון עם מעצבת אני עשויה לראות שהזמן שלה יהיה בעוד שנה, או אולי שזמנה עבר, או לנהל שיחות מעגליות לאורך זמן. אוצרת טובה כל הזמן משבשת את שיווי המשקל כדי להגיע למקום שבו תתגבש אמירה חדשה. אני מאמינה שכשאוצרים עושים מהלך כזה הם מניעים את האנרגיה של היוצר והיצירה ולא עסוקים באנרגיה של עצמם״.

אז מיהם האנשים הנכונים להיות אוצרים?

״מצד אחד הם צריכים להיות בקיאים מאוד בתחום – להתמצא ולהכיר רפרנס רחב קדימה ואחורה. מצד שני הם צריכים להיות סקרנים, קוראים וכותבים. הם צריכים לאהוב ללקט, ללמוד, לנתח ולעבד מידע, ולאחר מכן לגבש את האישיות האוצרותית שלהם ואת הכלים שאיתם הם יעבדו״.

נהוג לומר שהכלי של המעצב הוא התבוננות. שהוא מנסה להחיל על עצמו את נקודת הראות והצורך של המשתמשים. כאוצר דרושה ראייה כפולה – של העיצוב ושל המשתמש.

״מדובר בחשיבה בשכבות, לכן היה לי חשוב שהתוכנית תפנה לאנשים ספציפיים – המסלול מיועד בעיקר לבוגרי תואר (ראשון או שני) בעיצוב על תחומיו השונים. אך תמיד יש יוצאי דופן. לדוגמה, השנה יש במסלול עורכת דין, שבאה עם סקרנות עצומה וידע רב, ולפעמים היא צריכה לעבוד כפול, להשלים. תואר ראשון בעיצוב לא מבטיח שמישהו יהיה אוצר יותר טוב: לפעמים אנשים שבאים מתוך תשוקה גדולה יהיו טובים במיוחד מתוך אהבה לדבר, בלי לרצות להיות מעצב, ולפעמים לא. מי שבאים מתחומי העיצוב ללמוד אצלנו, הכישורים והידע המקצועי שלהם משרתים אותם. כאוצרת אני משתמשת בכל הכישורים שלמדתי כמעצבת – אני חושבת חלל, תאורה, צבע, דו־ממד, תלת־ממד וכמובן מילים״.

המחזור הראשון של תוכנית האוצרות בזמן ביקור בתערוכות הבוגרים, קיץ 2017

מותחים את התחום

כשמסתכלים על ענף העיצוב בישראל מבעד לעיניה של גאון מקבלים מבט פנורמי על התפתחות התחום מאז ימיו של אביה, איזיקה גאון, שהקים את מחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל בשנות ה־70, ועד היום. כמי שגדלה על עיצוב מילדותה, גאון מלווה את הנפשות הפועלות, על ותיקיו וצעיריו של המילייה העיצובי בארץ. אבל היא גם אחת מקבוצה קטנה של אחראים לפתיחתו של הענף הישראלי לעולם – בערוץ דו־כיווני.

גאון עצמה החלה לימודי אדריכלות והמשיכה בלימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל. לאחר מכן למדה בתוכנית לימודי האוצרות של אוניברסיטת תל אביב – וכל הזמן הזה כבר אצרה תערוכות משלה. עד שלפני מספר שנים מונתה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, עם הקמתו. בתפקידה זה גאון רתמה את קשריה, סקרנותה ועקשנותה, כדי להביא לכאן את גדולי השמות בתחום העיצוב והאוצרות – מכוהנת הטרנדים לי אדלקורט ההולנדית והמעצב־אוצר קניה הארה מיפן, עד למעצבי על כמו ננדו וחיימה חיון. זה גם הקונטקסט שבו היא רוצה לפעול עם תלמידי התוכנית.

גאון יכולה לנקוב בשמותיהם של עשרות אנשים מוכשרים ויצירתיים, שלדבריה ״קמים בבוקר ומותחים את התחום של התעשייה. חנן דה לנגה, יעקב קאופמן, טל גור, וגם אוהד בנית, כדוגמה לבן הדור הצעיר יותר – לא מצפים להזמנה מלקוח. יש להם את הפרקטיקה העסקית אבל לצידה הם כל הזמן יוצרים ומפתחים עיצוב כפרקטיקה יצירתית״.

למולם, יש צורך באנשים שיקחו את זה הלאה: שיחקרו את השדה, שילמדו את החידושים המתרחשים בו ויתנו להם הקשר. ״האנשים שעוסקים במחקר, כתיבה, דיון ושאלת שאלות – גם הם צריכים מקום והזדמנות לעבוד, אבל הם צריכים קודם כל מוטיבציה להיות שם ולהסתכל. התוכנית לאוצרות בעיצוב אמנם מזמינה מעצבים, בוגרי תואר ראשון בעיצוב, אבל כשהם לוקחים את עמדת האוצר הם צריכים להבין שהם לא המעצבים שצריכים לעשות את הדבר עצמו – הם הקהילה הסובבת את הגרעין הזה״.

כמו בכל תחום, גם בלימודי עיצוב יש ברירה טבעית. מכל מחזור לימודים יהיו מעטים שיהפכו למעצבים מובילים, אחוז מסויים שלא יעסוק בתחום כלל, ויש גם מעצבים שמבינים עם הזמן שהעניין שלהם טמון במחקר ובתגובה ולא בעשייה העיצובית, אלה שמזהים את מקומם בצד המגדיר את התחום. ״בכל פעם שמעצב יוזם ועושה לעצמו תערוכה – הולך לאיבוד המקום האוצרותי, הפידבק והמבט מבחוץ״, אומרת גאון ומוסיפה, שאחת התכונות העיקריות שנחוצות לאוצר היא היכולת לזוז הצידה.

בפתיחת מוזיאון העיצוב חולון ב־2010 אמרה גאון שמוזיאונים לא נמדדים בעשייה נקודתית אלא בטווח של חמש שנים לפחות. שש שנים אחר כך, כשפרשה מהתפקיד, היא מודעת לשאלות שעלו סביב עבודת המוזיאון, גודלו, תפקידו והבחירות האוצרותיות שנעשו בו. ״שאלו אותי לא פעם למה אני לא חתומה בעצמי על כל אחת מהתערוכות במוזיאון. התשובה היא שזה לא היה התפקיד שלי; It's not about me. כשאני קמה בבוקר אני לא חושבת שאני אאצור את הדבר הבא. כשאוצרת קמה בבוקר היא מבינה שהכוח העיקרי בידיה להביע ספק, לערער את הנחות היסוד – כדי שהתחום יוכל לגדול ולהתפתח. התובנה הזו, שאת נמצאת בתוך מקום ואת עושה את זה בשביל מישהו אחר, זה חלק מכלי העבודה.

״כאוצרת ראשית בחרתי את האנשים המענינים ביותר לעשייה בכל תחום. עבדתי עם קהילה של אוצרים – בניתי קבוצה בין־לאומית של ספקי תוכן, שהרחיבו את היריעה המקומית, כי זה מה שאני מאמינה שנחוץ. גם כשביקרו אותי ואמרו לי שצריך להציג יותר עיצוב מקומי, התשובה שלי הייתה: השתמשו במוזיאון כדי לגדול – לא כדי לראות את עצמכם״.

אדם שעוסק באוצרות עיצוב צריך להיות בעל אוריינות חזותית וחללית גבוהה יותר?

״אני חושבת שזה נכון לכל אוצר. במשך שנים אוצרים ויתרו על השליטה בחוויה – העבירו את האחריות למעצבים, במקום לצקת את החזון שלהם ולעבוד עם המעצבים. אוצרת כל הזמן עובדת בכמה שכבות – זה דורש ערנות גבוהה ומחייב הבנה של תהליכי עיצוב; השאלה המעניינת ביותר היא מה אנשים חווים בחלל התערוכה: בהליכה, בעצירה, בהתקרבות, בהתרחקות, איך הם עוקבים אחרי הרעיונות שאנחנו פורסים לפניהם״.

זו הסיבה שלצד לימודים תיאורטיים, הסטודנטיות יוצאות לסיורים בתערוכות, שבועות עיצוב, גלריות, וכמובן בארבעת השבועות האחרונים בתערוכות הבוגרים באקדמיות לעיצוב. ״הן אמנם בעיקר ראו את התוכן, אבל הן נדרשו גם להציע רעיונות ל׳אוצרות בזק׳ משלהן – תערוכות וירטואליות שבהן הן נדרשו ללקט מוצגים מתוך התערוכה, לאפיין נרטיב במשפט מנוסח היטב, לבחור חלל ולתאר את החוויה״.

מה הן התכונות של אוצר טוב, לדעתך?

״אוהב אדם. נדיב. לא אנוכי. קטליזטור שמניע אחרים. אדם שמח״.

שמח?

״אפילו הנס אולבריכט אובריסט (אוצר גלריה סרפנטיין בלונדון) או פאולה אנטונלי (אוצרת העיצוב ב־MOMA) הם אנשים שמחים וסקרנים. הם נהנים לפגוש אנשים. יונה פישר, גדול האוצרים בארץ – עיניו אורות כשהוא רואה משהו או מישהו חדש. האוצר הוא גם סוג של מנטור ומורה. דיפאק צ׳ופרה אמר שאחד התפקידים של המורה הוא לנקות את המראה עוד ועוד עד שהמציאות תשתקף בה בצלילות״.

מעניין שהוא מדבר על מראה ולא חלון. התלמיד – או המעצב – שניצב מול המראה הוא חלק מתמונת המציאות.

״נכון, הוא לא מוציא אותו מהתמונה. התפקיד שלי הוא לפרוס את השטח, לפנות אותו, להזיז את המכשולים רעיונית, פיזית, רוחנית. עבודה עם מעצב היא תהליך של הלוך ושוב, ברמות אינטראקציה שונות. בעבודה האחרונה במוזיאון, עם אוקי סאטו מסטודיו ננדו, דיברנו במשך שלוש שנים עד לתחילת העבודה בפועל. היה בינינו דיאלוג, ובמהלכן התגבשו המרקם וההרכב הנכון של ההגשה״.

ולבסוף, היא אומרת, אוצר צריך להיות צנוע ולהכיר את מגבלותיו. ״האוצר מלקט במישורים רחבים ולא חוקר את סודות האטום. יש לו את היכולת להתבונן לתוך העומק הספציפי, אבל זה כמו ללכת על הסלעים של שובר הגלים וברגע מסויים לעצור ולהתבונן מאוד עמוק לתוך המים״.