סאונד במוזיאון העיצוב חולון. צילומים: שי בן אפריים

שומעים? תערוכת הסאונד במוזיאון העיצוב חולון היא קודם כל תערוכת עיצוב


0

תגובות


המוזיקה החזקה שמשמיעים בחוף הים היא רק דוגמה אחת לאופן שבו סאונד יכול לשמש כאחד מחומרי הגלם המשמעותיים בארגז הכלים של המעצב, אומרת מיה דבש - האוצרת הראשית בפועל של מוזיאון העיצוב חולון - על התערוכה ״סאונד״

במסיבת העיתונאים לקראת פתיחת התערוכה סאונד במוזיאון העיצוב חולון, סיפרה מיה דבש, האוצרת הראשית בפועל של המוזיאון, איך בכל פעם שהיא הולכת לים, היא שמה לב למוזיקה החזקה שמשמיעים בעלי המסעדות שבחוף, בניסיון למשוך את תשומת ליבו של הקהל, לסמן ולהגדיר טריטוריה, ולגרום לו להתמצא במרחב. היבט זה בא לידי ביטוי ב״להרגיש סאונד״, מיצב מקורי ואינטראקטיבי שיצרו אוצרות התערוכה, ענת ספרן ולילך שטיאט, במיוחד לתערוכה. המיצב מורכב מרהיט שצורתו כשל ספה עגולה ובמרכזו גבעה, ומשתי מערכות רמקולים ב־16 ערוצים, האחת היקפית והשנייה מוטמעת בגבעה המרכזית. המבקרים מוזמנים לחוות את הסאונד ואת התצוגה החזותית שלו בישיבה ובשכיבה על הגבעה, שתופסת כמעט את כל חלל הגלריה.

״הזיהום האקוסטי, הפרעות הקשב ואין־ספור האפשרויות, גורמים לנו קצת לאטום את עצמנו, ומביאים לכך שבסופו של דבר איבדנו את היכולת האמיתית להאזין. לשבת במקום אחד ורק להאזין״, אומרת דבש. ״אנחנו פחות ופחות מאזינים, והמיצב בגלריה התחתונה עושה את זה: הוא מחזיר את המקום להאזנה, לקשב. אבל הוא עושה עוד משהו: הוא מדגים איך סאונד הוא האחד הכלים בארגז הכלים של המעצב; איך באמצעות סאונד אתה מעצב חלל, יוצר חלל, תוחם חלל.

״לסאונד יש כוח כמו לחומר פיזי, גם אם הוא בלתי נראה ואנחנו פחות מתייחסים אליו ככזה בחיי היום־יום שלנו. הטרקים במיצב הסאונד בגלריה התחתונה עוצבו במיוחד לחלל הספציפי הזה. שאלו אותי למה אנחנו לא משמיעים שם את בטהובן, אבל זה ממש סייט־ספסיפיק. אתה לא יכול לשים שם כל מוזיקה, אתה צריך ליצור משהו במיוחד לחלל, אחרת זה לא יעבוד אותו דבר״.

״להרגיש סאונד״ בגלריה התחתונה

הגלריה העליונה

תרבות חומרית היא דרך מעניינת להתבונן על אנשים, בטח בתערוכה. אחד הדברים שמעניינים אותי בתערוכות הוא לחזור ולהסתכל על בני אדם, ועיצוב הוא דרך מצויינת להתבוננות בבני אדם: במחשבות שלהם, בהרגלים שלהם, ביכולות שלהם ובתקוות שלהם. עשינו את זה ב״משקפיים״ ועכשיו גם בסאונד

אל המאה ה־21

מהו צליל של מבנה, כיצד משפיעה ומושפעת האדריכלות מסאונד, וכיצד נוצרים חלל, מרחב וחוויה יום־יומיים, באמצעות צליל – אלו הן כמה מהשאלות שספרן ושטיאט מנסות לענות עליהן. התערוכה מדגימה כיצד סאונד הוא יותר מעוד פסקול שנשמע בשגרת היום־יום: הוא רכיב משמעותי ומרכזי שמעוצב ומעצב את התרבות שלנו. ואף על פי שעולם העיצוב מזוהה בעיקר עם מרכיבים פיזיים וחזותיים כמו חומר, צבעוניות וטקסטורה, דווקא סאונד – שנתפס בחברה כאלמנט מופשט – הוא אחד מ״חומרי הגלם״ המשמעותיים בארגז הכלים של המעצב, בין אם הוא עוסק בעיצוב של חפץ, בגד, חדר או מבנה.

במילים אחרות, זו לא עוד (או רק) תערוכה אינטרארטיבית שמפעילה את הקהל, אלא קודם כל תערוכת ״עיצוב״: בגלריה העליונה מוצגים תחת הכותרת ״לראות סאונד״ למעלה מ־50 אוביקטים, החל משנות ה־60 של המאה הקודמת. באמצעות חלוקת המוצגים בגלריה לשלוש קטגוריות – אוביקטים נייחים, ניידים ואינטראקטיביים – מומחש שינוי תפיסתי, שמהותו מעבר מעיצוב אוביקט לעיצוב חווית שימוש.

״הגלריה העליונה היא תערוכת עיצוב מובהקת, עם אוביקטים, מה שאנחנו ׳רגילים׳ לראות בתערוכות עיצוב״, אומרת דבש. ״היא עוקבת אחרי ההתפתחות של העיצוב ב־60 השנים האחרונות, של רמקולים, מכשירי רדיו ופטיפונים ביתיים, בד בבד עם ההתפתחות של הטכנולוגיה. כך אפשר לראות מה קרה למוצרים האלה עם ההתפתחות של הטכנולוגיה והעיצוב. זה מתחיל עם הרדיו הביתי, שהיה פעם מדורת השבט: תחשוב איך בכל פעם שאנחנו רואים את הסרט על הכרזת המדינה, איך האוזן של כולם צמודה לרדיו וכולם יושבים ומקשיבים, כמו בתמונות של פעם משנות ה־50 של הסלון הביתי, שהרדיו ומערכת השמע תופסים מקום מאוד מרכזי בבית.

״משם זה ממשיך עם המכשירים הניידים בלי החוטים, ששיחררו אותנו מהכבלים, ושאיפשרו לנו לשמוע מוזיקה בכל מקום. זה שיחרר אותנו מהאוביקט הפיזי הגדול שהפך לקטן יותר, ובעקבות השימוש בטכנולגיית בלוטות׳ גם הפך אותנו לניידים בהקשר הזה, יותר מכל דבר אחר. החלק האחרון בגלריה הוא החלק האינטראקטיבי, שמסמן את היכולת שלנו להיות העורכים שבוחרים את הפלייליסט, שקובעים מה נשמע. אפשרות הבחירה שלנו במכשירים הנייחים הייתה דלה ומצומצמת – גם בשאלה איפה אתה צריך לשבת כדי לשמוע מוזיקה, וגם בשאלה מה אתה שומע. השחרור מהכבלים יצר מצב שבו האפשרות לשמוע מוזיקה בכל מקום״.

יש הרבה מאוד פרויקטים שמתעסקים בחושים, בשמיעה, בראייה, במישוש ובטעם, איכשהו אנחנו מסתובבים סביב זה בכל מיני דרכים. זה נראה לי תחום לחשוב לבחון אותו ביחס לעיצוב, כי בסופו של דבר עיצוב עוסק בבני אדם

פאולו קאפלו, Caruso. צילום: Newblack

בגלריה העליונה

איך זה מתחבר לאחת המגמות שאנחנו רואים בעולם העיצוב, עם חזרה לאוביקטים כמו הטלוויויות שעיצבו לסמסונג האחים בורולק?

״יש לנו בתערוכה רמקול של ז׳אן נובל שנעשה בשנים האחרונות, בגודל בית בערך. אין לזה באמת הצדקה, אבל יש חזרה לאוביקטים גם אצלנו בתערוכה. אנחנו אוהבים לראות את העולם כליניארי, זה עושה לנו סדר, אבל אנחנו צריכים להכיר בכך שמה שאנחנו תופסים כהתפתחות ליניארית, הרבה פעמים נמצא רק בראש שלנו.

״לכל דבר יש ריאקציה, ואפשר לראות בתערוכה חברות מסורתיות שהרבה שנים מייצרות אוביקטים, וגם מה שהן מייצרות היום, עם מעצבים חדשים, הוא לא מאוד שונה ממה שהן ייצרו לפני עשרות שנים. יש להן מסורת ארוכת שנים של עשייה, שיושבת על תפישת עולם שלא נשמטת בכל פעם שהטכנולוגיה מציעה משהו חדש. זה מעניין לראות את המשהו היציב הזה, ובתחום השמע יש מערכות שמע ותיקות, שגם כשהן פונות למעצב עכשווי בבקשה שיחדש, הוא לא ׳מצעיד׳ אותן לעבר המאה ה־21 באופן המקובל והצפוי״.

למה הקהל מתחבר לזה?

״הרבה מזה זה נובע מערך רגשי, אסתטי, זיכרון. אפשר להסתכל היום על שעונים, למרות שזה לא אותו דבר ושהזמן לא הולך לשום מקום. אתה יכול לראות לדוגמה אנשים לוקחים ומתרגמים את האורלוגין הישן לאוביקט עכשווי כי זה משהו שמדבר אליהם, הוא מוצפן באיזה זיכרון ילדות. ואולי יש במהלך הזה גם את תנועת הנגד, הפנימית אפילו, של ׳רגע, שנייה, תעצרו את העולם׳. כל אחד מאיתנו נתקע במקום אחר בדבר הזה. אני לדוגמה לא מוותרת בספריה, ואני גם הולכת עם שעון.

״תרבות חומרית היא דרך מעניינת להתבונן על אנשים, בטח בתערוכה. אחד הדברים שמעניינים אותי בתערוכות הוא לחזור ולהסתכל על בני אדם, ועיצוב הוא דרך מצויינת להתבוננות בבני אדם: במחשבות שלהם, בהרגלים שלהם, ביכולות שלהם ובתקוות שלהם. עשינו את זה במשקפיים ועכשיו גם בסאונד״.

איך התערוכה הנוכחית ממשיכה את העיסוק בחושים שהתחיל בתערוכת המשקפיים?

״עניין אותנו להתרכז בחושים ובעיצוב, ואפילו גילינו שיש תחום כזה שנלמד באוניברסיטאות בעולם, שמנתח את נקודות ההשקה בין שני התחומים. יש הרבה מאוד פרויקטים שמתעסקים בחושים, בשמיעה, בראייה, פחות מתעסקים במישוש ובטעם, איכשהו אנחנו מסתובבים סביב זה בכל מיני דרכים. זה נראה לי תחום לחשוב לבחון אותו ביחס לעיצוב, כי בסופו של דבר אם עיצוב הוא בעד או למען האדם, או עוסק באדם, אז חושים הם חלק חשוב בתוך זה.

״היו לנו מחשבות לעסוק גם בטעם, אבל זנחנו אותן כי זה מהלך מורכב לעשות תערוכה על אוכל במוזיאון. בנוסף, שתי התערוכות מביאות למוזיאון קהלים חדשים. אני רואה במוזיאון קהלים שמעולם לא ביקרו בו קודם לכן. סאונד הוא נושא שמדבר להרבה אנשים, גם אם הם לא קושרים אותו באופן מיידי לעיצוב״.