צילומי הצבה: אלעד שריג

ניסוי באוצרות דמוקרטית


0

תגובות


התערוכה ״קולקטיב״ מציגה מבט רב מוקדי ובחירות הקרובות ליבם של אוצרי המוזיאון מהאוספים – המוכרים והפחות ידועים – של מוזיאון תל אביב. אך ריבוי הקולות הוא גם נקודת התורפה של התערוכה

רועי ניצן, הרפליקה, צילום: אלעד שריג

״הכול התחיל בישיבת צוות, שבה עלה הרעיון לאצור תערוכה במשותף – משהו שכולנו חתומים עליו יחד״, מספרת האוצרת טל לניר. ״סוזן לנדאו מאוד אהבה את הרעיון, וחשבנו שנעשה תהליך משותף, אבל איכשהו זה זרם בכיוון יותר אישי, שכל אחד נכנס לתוך האוספים של המוזיאון ומביא את נקודת ראותו״. כך נולדה התערוכה ״קולקטיב – מבטים על אוספי המוזיאון״, עליה חתומים 15 אוצרים.

חלקה של לניר הוא דווקא היוצא מן הכלל. היא הזמינה מהאמן רועי ניצן עבודה חדשה שנעשתה במיוחד עבור התערוכה – עבודת וידאו המתחקה אחר יצירה אבודה, אחת מתוך מאות אלפי היצירות שבאוסף, שנשכחה אי שם במחסנים. היצירה, רפליקה של דוד, פסלו של ג׳ובאני לורנצו ברניני (1680־1598) ניתנה במתנה למאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, עם פתיחתו של מוזיאון תל אביב בביתו של דיזנגוף בשדרות רוטשילד ב־1932. היא הייתה עבורו מקור גאווה וסימלה את חזונו להקים מוזיאון מודרני בעיר העברית המודרנית הראשונה. אך מאז התגלגלה הרפליקה למרתפי המוזיאון ואיבדה מחשיבותה.

האם יש עדיין חשיבות ליצירה המקורית? מהם הקריטריונים העכשוויים להערכת יצירת אמנות באוסף מוזיאלי? ומהי הרלוונטיות של אוסף מוזיאלי כיום? אולי זו השאלה שלנדאו ניסתה להציף


הסרט של ניצן מתעד מסע שעובר דרך המחסנים של המחלקות השונות של המוזיאון: חדר הגרפיקה, מחסן הצילום, הכספת של יצירות האמנות המודרנית ושל האולד־מאסטרס, המחסן ההיסטורי של המחלקה הישראלית ומחסני הפיסול.  בין עבודות מופת ליצירות היסטוריות, בין פסלים נשכחים לרישומים איקוניים. בסופו של דבר הוא מוצא את מבוקשו, אך חשוב מכך – מסע החיפוש מאפשר הצצה לקרבם של אוספי המוזיאון, הנעלמים ברובם מעיניו של הציבור. 
מעבר לשאלות על מהות ומשמעות האוסף (זה המוצג וזה הנסתר) העבודה מעלה שאלות נוספות: האם בעידן של שעתוק טכנולוגי טוטלי, יש עדיין חשיבות ליצירה המקורית? מהם הקריטריונים העכשוויים להערכת יצירת אמנות באוסף מוזיאלי? ומהי הרלוונטיות של אוסף מוזיאלי כיום?

אולי זו השאלה שניסתה לנדאו להציף, כששלחה את האוצרים לנסות את כוחם במעין תרגיל באוצרות דמוקרטית. בתערוכה ״קולקטיב״ שואף כל אחד מהאוצרים להאיר בזרקור נקודות באוסף הקרובות לליבו. במקום תימה מאחדת, יש בה מאבק על תשומת ליבו של הצופה ועל כוח המשיכה של היצירות ברובד אחד, ושל עבודת האוצר ברובד נפרד.

בתערוכה ״קולקטיב״ שואף כל אחד מהאוצרים להאיר בזרקור נקודות באוסף הקרובות לליבו. במקום תימה מאחדת, יש בה מאבק על תשומת ליבו של הצופה ועל כוח המשיכה של היצירות ברובד אחד, ושל עבודת האוצר ברובד נפרד

מארק רותקו, צילומי העבודות באדיבות מוזיאון תל אביב לאמנות

דורון לוריא  העדיף להתבדל במיצב משלו, המדגים את נושא התמקדותו – פתחים, חלונות ודלתות. הצופה מתבונן ביצירות הנבחרות מבעד לחלון גדול בקיר שמרחיק אותו מהיצירות עצמן. אירית הדר במיני תערוכה ״בדיקת עיניים״, אף היא עוסקת בקשר בין הצופים ליצירה, וביתר דיוק – מדברת על המבט במחשבה הפוסט מודרנית כמַבְנָה משמעות וזהוּת. הדר בחרה מספר מצומצם אך מרתק של עבודות שבהן העיניים הן המוקד המעורר ומתניע הליכים, אך גם מעורר מחשבה ושאלה רפלקסיבית: האם העיניים רואות? מה הן רואות? של מי המבט – של הדימוי, של האמן, של הצופה? ומהו היחס בין כל המבטים.

ג'ון סטזאקר

דוגמה טובה לכך היא העבודה ״עיוורת IV״, של ג׳ון סטזאקר הבריטי משנת 2012,  זהו קולאז׳ בתצלום אחד, שבו מופיעה דמותה של אינגריד ברגמן בצעירותה. ״התצלום המודפס, הוא תוצר מובהק של תרבות ההמון. זהו תצלומה של כוכבנית, דיוקן שבוים בקפדנות, צולם ושווק בידי האולפנים, והיו לו חיים שניים גם כפריט אספנות. בחיתוך אחד פגם סטזאקר בשלמותו של התצלום והפך אותו לקולאז׳״, כותבת הדר. סטזאקר שיבש בו את מראה העיניים, עצם אותן בחיתוך והגדיר את דמותה של ברגמן המצולמת כעיוורת –  ״כמי שמחויבת לעיוורון בהיותה בורג במכונת האולפנים המצייתת לתביעות השוק ומשתפת פעולה עם תרבות הראווה״.

אלן גינתון עוסקת בהשפעה של טראומה וזיכרון על ההפשטה באמנות הישראלית. היא בחרה קבוצת ציורים של שישה אמנים ידועים, קאנוניים, מהם חמישה ישראלים: יוסף זריצקי, משה קסטל, אריה ארוך, לאה ניקל ומיכאל גרוס; והאמן האמריקאי מארק רותקו. רובם צוירו בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה . מרק רותקו, מהציירים המרכזיים של ״ניצחון הציור האמריקאי״,  מייצג גם את מעבר המרכז האמנותי של העולם המערבי לניו יורק, וגם את הפרדיגמה של ״הציור (המופשט) המודרניסטי״. לעומתו, הציירים הישראלים, המזוהים עם מגמת ההפשטה באמנות הישראלית, מייצגים סוג אחר של מופשט – מעורב, היברידי.

פבל וולברג

מכאן קצרה הדרך אל האקספרסיוניזם המופשט ואסכולת ניו יורק, שמביאה לתערוכה בת שבע אידה, עם עבודותיה הנדירות והנשכחות כמעט של הלן פרנקנטלר. דלית מתתיהו בחרה בעבודותיהם של אמנים לא ידועים ולא מזוהים, דווקא כדי לבחון את מעמדם של ״הילדים החורגים״ של עולם האמנות, המקדש את הניים־דרופינג ואינו מאמין ביצירות נטולות זהות ושייכות, חסרות עבר ועל כן גם עתיד.

מאירה יגיד, אוצרת אגף האדריכלות והעיצוב במוזיאון, בחרה להתייחס למקום עצמו – לבניין המוזיאון, בעבודה ״מבטים אלכסוניים״ מוצגת בווידאו שיחה בין האדריכל פיטר אייזנמן לפרסטון סקוט כהן, אדריכל הבניין החדש של המוזיאון, באתר הבנייה, בקיץ 2010. רבות דובר על מבנה המוזיאון שהפך, ברוח הזמן, לאחד המוצגים המרכזיים באוספי מוזיאונים בני זמננו. מוזיאון תל אביב משתייך לזרם המבנים הפיסוליים של מוזיאונים, שבמפנה המילניום ראו את עתידם כקתדרלות החדשות, נתפסו בציבור כאייקונים עירוניים וכמחוללי תיירות ועניין תרבותי.

עליזה פרידמן מתעמקת בהשפעת התורמים על אוסף המוזיאון, ולוקחת כדוגמה את אוסף האקספרסיוניסטים הגרמנים שתרמה למוזיאון ד״ר רוזה שפירא (1954־1874) אישה מרתקת ופורצת דרך בתקופתה.

לאונורה קרינגטון

עמנואלה קלו תורמנת לחלל את עבודותיהם של לאונורה קרינגטון, מקס ארנסט, מרסל דושאן ורוברטו מאטה. ענת דנון סיון מתמודדת באומץ עם שאלות של צנזורה וצנזורה עצמית של המוזיאון. רותי דירקטור מסבה את תשומת הלב לעיתוי התערוכה, במלאת יובל שנים למלחמת ששת הימים ״יוני 1967: מבחן הכתובית״ היא שואלת מה יודע המוזיאון לספר על המועד המשמעותי הזה בתולדות החברה והמדינה.

שיתוף הפעולה בין האוצרים יוצר מבט רב מוקדי על מגוון האפשרויות והעושר הטמון באוספי המוזיאון, אך הריבוי הזה הוא מקור חולשתה של התערוכה, שמתקשה לעלות לכדי הרמוניה בין הקולות הרבים. במקום שדרת בוטיק, ״קולקטיב״ היא סופרמרקט אמנות, מבלבל ורועש (ואולי בכך היא גם מייצגת נאמנה של תקופתנו רוויית הגירויים). הצופים נדרשים כאן למעורבות ולאחריות אישית, לעצור ולבחור, להתמקד ולהתעמק, ותמיד לדעת לוותר על הדרך שבה לא בחרנו, כמאמר המשורר.