צילה פרידמן, צילומים: ורדה כרמלי

מתי בפעם האחרונה


0

תגובות


צילה פרידמן המירה את העולם הדתי בעולם האמנות: את בסיסי הפאות של אמה היא מעבדת לפסלים, את הדיאלוג הפנימי שלה היא הופכת לעבודת וידאו־סאונד, בתערוכה ״רגע של נחת״ בבית האמנים בתל אביב

זיכרונות חמים, רגעים של סערת רגשות ושיחה משחררת – אלה החומרים המרכיבים את תערוכת היחיד של צילה פרידמן בבית האמנים בתל אביב. הכותרת ״רגע של נחת״ אינה תמימה כפי שהיא עשויה להישמע – אצל פרידמן מדובר בתפיסת עולם. היא מברכת על היש וממלאה את האין, בונה את עולמה במו ידיה. המינימליזם האמנותי שלה אינו מגיע מהפשטה והתנערות מסימבולים, אלא להיפך, היא בוחרת להציג מעט פרטים, שכל אחד מהם הוא פתח, בעצם סדק הצצה, לעולם הנסתר מהעין.


עבודות הרדי מייד של פרידמן מכניסות את המבקרים בתערוכה לאווירת בית בובות, דוק של נשיות ותחושת עזובה קלה, כמעט כמו בית שלא ביקרו בו זמן רב. המבט מקיף את החדר הקטן, פוגש בדמות כפולה – שני ראשים של בובות ראווה נושאים כובעי רשת המשמשים תחתיות לפאה. ״אמי הייתה פאנית״ (יצרנית פאות) היא מספרת, ולאט לאט חושפת את המקורות הדתיים שעליהם צמחה. את בובות הקלקר היא ציפתה במראה אבן, וקשה שלא לראות בהן מעין דיוקן עצמי, שבלוני, מתואם, שממנו היא מנסה לפרוץ.

״לא קל לי להתבטא בדיבור״, היא מגלה. ״הבנתי עד כמה אני לא מיומנת בזה כשאסד עזי ראיין אותי בתערוכה קודמת. הוא שאל ואני לא הצלחתי לענות כמו שהייתי רוצה. אחר כך, בהשראת הדיאלוג איתו, החלטתי לראיין את עצמי״. כך נולדה עבודת הווידאו־סאונד העומדת בלב התערוכה. טקסט ללא דימוי, המילים מדוברות בקולה וזורמות ככתוביות בטלפרומפטר – כאילו היא צריכה לשנן את משנתה שלה. ״עבודת הסאונד התחילה כניסוי. אני מראיינת את עצמי ועונה לעצמי, שואלת וגם עונה. והנה אני מדברת. כי לרוב אני לא רוצה לדבר״.

בעבודה זו היא מגלה חלקים מעצמה: מתי בפעם האחרונה הייתה לך תערוכת יחיד? מה המיוחד בעבודות שלך? היא שואלת, ועונה: ״התמקדתי ברישום על נייר. פעולת הרישום באה ממקום של תשוקה לעיפרון, לאבקת עיפרון, הגרפית ונייר לסוגיו. להחזיק את העיפרון ולקשקש. מרתק! מהם הנושאים המעסיקים אותך באמנות? אני עוסקת בזיכרון; עבר והווה. מנציחה את הרגע שלא ניתן להגדיר במילים. בתנועה וחוסר תנועה, מגדירה מחדש את היכולת מול אי היכולת, אצל אדם רגיל אין לזה משמעות אצלי הוא נבדק כל הזמן מחדש״.

וגם: מתי בפעם האחרונה עשית ספורט? מתי בפעם האחרונה בכית? מתי בפעם האחרונה טיילת במקום חדש? מתי התאהבת? היא שואלת את עצמה.


כל העבודות בתערוכה מתארגנות מעצמן סביב עבודת הסאונד: דפי הטקסט המוגדלים על הקיר, המגילות הטבולות באדום־דם, רמזים ליחסיה עם הכתובים, עם התורה שעליה גדלה. אפילו הרווחים בטקסט נושאי משמעות: ״גם כשהפכתי את הטקסט לדימוי, בכל פעם אני קובעת מה המרווח הנכון. המרווח הזה מאוד משמעותי בעבודות שלי, אפשר לראות את זה באופן סדרתי, הרווח בין כתם / קו / כתם״, אומרת פרידמן.

״הרווח קשור אצלי למשפחה החרדית, הוא גדל ומתכווץ ככל שאני התרחקתי או התקרבתי למשפחה. הפרידה מהדת הייתה תהליך ממושך והוא היה קשור לגילוי של האמנות. זה תהליך שהתרחש מעצמו, ללא החלטה. החיים הובילו אותי – היצירה והחיים הולכים יחד״.

המרת דת באמנות?

״השאלה אם האמנות היא תחליף לדת נותרת פתוחה. הלהט והדבקות במטרה שמצאתי באמנות דומים מאוד לשמירת מצוות. האמנות, כמו הדת, היא כולה מהבית״, ואחרי ההתרחקות והחיפוש היא מעזה גם לחזור. ״בפעם הראשונה שהפרתי מצווה חשבתי שהשמים יפלו. היום הראייה שלי יותר ביקורתית ובשנים האחרונות התחלתי לגעת בנושאים הדתיים באמנות שלי״. אלה באים לידי ביטוי בכובע הלבד של האישה החרדית, שהיא מקשה אותו והופכת אותו למעין גבעת המוריה, ועל ראשה הצבי ישראל, או האיל לקורבן.

בדת יש משהו מאיים? חששת לעסוק במקומות כואבים?

״למי שגדל בתוך זה זה לא מאיים. אני לא יורקת לבאר שממנה שתיתי. אני רואה עצמי כמאמינה, רק הביטויים לאמונה השתנו״. אפשר לראות את עבודת הווידאו כזרם תודעה אבל אפשר לראותה גם כשאלות ותשובות (שו״ת) המשמשות ללימוד ולפתרון דילמות, במונחי הדת. המרחק מהחוקיות הכפויה מאפשר לה לכרוך יחד קודש וחול, געגועים לאבא ואמא עם התיק הנפלא שקנתה בנסיעה לברלין. את הגילוי של עולמות חדשים עם הצער על דברים פשוטים. ״מתי בפעם האחרונה אמרו לך שאת אופטימית? לפני שבוע. כנראה שאני אופטימית, אחרת לא הייתי שורדת את החיים האלה״.