אהובה עוזרי, 2012. צילום: אילן בשור

ליטוין פינת עוזרי: כשהמוזיקה המזרחית נכנסת למוזיאון


0

תגובות


סיפורה של המוזיקה המזרחית, מאז קום המדינה ועד לפריצתה לזרם המרכזי בסוף שנות ה־90, עומד במרכזה של התערוכה זמר בודד הוא הלב במוזיאון אשדוד לאמנות. ״התערוכה עושה צדק, אולי מאוחר, עם העוול הנוראי שנעשה כאן לתרבות המזרחית ולמוזיקה בפרט״, אומר האוצר ערן ליטוין, ומתייחס גם לתגובות שעסקו במוצא שלו

ריימונד אבקסיס, תחילת שנות ה־70, תקליט מאוסף ערן ליטוין. צילום: אלעד שריג

Yuval:

הי ערן, מה שלומך?

Eran:

שלומי מצוין (חוץ מהחום הארור…)

Yuval:

לגמרי. אבל אנחנו מתעלמים ממנו באלגנטיות ומדברים על התערוכה

Eran:

יאללה

Yuval:

בדרך כלל אני מראיין אוצרים או יוצרים לקראת תערוכה, אבל הפעם יש לנו פרספקטיבה אחרת, ורציתי להתחיל דווקא מפה: שלושה חודשים אחרי שהתערוכה נפתחה, מה אתה מבין עליה היום שלא ידעת קודם? או מה דווקא התחזק אצלך על מה שרצית להגיד, בעקבות תגובות מקהל המבקרים?

Eran:

בדרך כלל יש התעניינות מוגברת עם פתיחת תערוכה וזה הולך ודועך באופן טבעי. במקרה של התערוכה הזו, למרות שעברו שלושה חודשים מאז שנפתחה, העניין בה לא פוסק והיא מעוררת עוד ועוד פולמוסים בעיקר ברשתות החברתיות, ואני מודה שזה משמח אותי. מתקיים דיון מעניין, נוקב, לעיתים מכעיס מאוד, אבל בסך הכל אני מרגיש שהתערוכה נגעה בקצוות עצבים חשופים ובעיניי זו הצלחה, למרות שזו לא היתה המטרה העיקרית. אני מבין עכשיו עוד יותר מקודם כמה הנושא של המזרחיות חי ונושם דווקא בקרב הדור הצעיר, שחשבתי שהוא דווקא מביט קדימה באופן כללי

Yuval:

אני יכול לנחש שחלק מהדיון קשור לזה שאתה, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק מזרחי?

Eran:

חלק מהדיון היה סביב מוצאי, ואני מודה שהופתעתי מאוד מחלק מהתגובות. חשבתי אז – ואני חושב גם עכשיו – שצריך לשפוט את התערוכה בעין מקצועית בלבד. בעיניי זה בדיוק אותו המעשה שנעשה לזמרים ולזמרות שביקשו להיכנס בשער הנעול של האליטה האשכנזית התרבותית של שנות ה־60 וה־70, בעיקר במקום שבו עבדתי 20 שנה – קול ישראל. שם המשפחה והמוצא היה הנתון שעשה את ההבדל אם השיר שלך יתקבל לפסטיבל הזמר והפזמון הישראלי, או שאתה נידון להישלח לפסטיבל הזמר המזרחי.

אני חשבתי שהימים הנוראים ההם עברו אבל מסתבר שלא אצל כולם, והם בחרו להתבונן בתערוכה דרך הדרכון של סבי וסבתי במקום בדבר עצמו. אפשר לאהוב ואפשר גם לא, אבל לשפוט על פי מוצא זה מטריד. כמובן שקיבלתי המון תגובות, דווקא מקהל מזרחי, שלא מסכים עם הגישה הזו וזה יצר סערה קטנה ברשת

למנצח שיר מזמור, 1971, תקליט מאוסף ערן ליטוין. צילום: אלעד שריג

ערן ליטוין. צילום: שרון לרנר

Yuval:

אז רגע לפני שנדבר על הדבר עצמו – על התערוכה – אני רוצה להגיד שאני מבין משהו מהטענה, גם אם אני לא מסכים איתה ב־100 אחוזים, וגם אם בסופו של דבר צריך לשפוט את התוצאה כפי שהיא. ולכן, בוא נדבר על התוצאה: ספר קצת על התערוכה, מה היא כוללת, מאיפה הגיע הרעיון

Eran:

התערוכה נולדה מתוך אוסף התקליטים שלי שאני מטפח ב־20 השנים האחרונות. עם השנים גיליתי יוצרים שלא נחשפתי אליהם בילדותי: בחנות התקליטים בכפר סבא שבה גדלתי (״דיסקוליט״) לא נמכרו תקליטים וקלטות של מוזיקה מזרחית; ברדיו ששמעתי לא שודרו שירים מזרחיים, ואם שודרו היו מעטים מאד. תוך כדי איסוף וגילוי נחשפתי לעולם הזה והמשכתי לחקור בו במקביל לעבודתי כעורך מוזיקה ברשת ג׳ בקול ישראל.

שתי הפעולות האלה – מבט על ההיסטוריה לצד עיסוק יום־יומי בחומרים עכשוויים שהגיעו לרדיו – יצרו אצלי תמונה שלמה של עבר והווה. חלק מהמוטיבציה לתערוכה היתה להראות את העושר המוזיקלי/תרבותי שנחסך גם מאנשים כמוני. אני חושב שהתערוכה עושה צדק, אולי מאוחר, עם העוול הנוראי שנעשה כאן לתרבות המזרחית ולמוזיקה בפרט

Yuval:

ואיך זה בא לידי ביטוי בתערוכה?

Eran:

אני מספר את הסיפור דרך עטיפות תקליטים (חלקם נדירים מאד), כרזות, צילומים, ראיונות מצולמים, קטעי ארכיון ביתיים, כלי נגינה מקוריים של מבצעים מרכזיים כמו הבולבול טרנג של אהובה עוזרי, הכינור והעוד של האחים אל־כוויתי, הגיטרה של יהודה קיסר, הכינור של חבר התזמורת קול ישראל בערבית פליקס מזרחי, וגם טייפ הסלילים שבו הוקלטו באולפן של מוני ארנון תקליטיו של זוהר ארגוב ותקליטים רבים נוספים בשנות ה־80.

לצד כל אלה מופיעות עבודות אמנות של יוצרים ישראלים עכשוויים כמו ״שמחה גדולה הלילה״ של נבט יצחק, עבודה חדשה של אלי פטל שמורכבת מפריימים של קליפים של זוהר ארגוב, סדרת צילומים של מיכה שמחון שתיעד את הנגנים המרכזיים בתזמורת קול ישראל בערבית בשנותיהם האחרונות, שתי עבודות וידאו של ליאור גריידי, עבודת וידאו שעוסקת בקסטות של דור גז, וגם פורטרט נפלא של אורי ליפשיץ של זוהר ארגוב וצילום של מיכה קירשנר של שלמה בר.

היה לי חשוב להפגיש את המבקר גם עם עבודות אמנות בנושא. זה מרחיב את היריעה וגם את הלב

Yuval:

וכידוע, זמר בודד הוא הלב… (הייתי חייב)

Eran:

נכון… אני מבין שמגיעים לתערוכה אנשים שמעולם לא נכנסו למוזיאון וזה משמח אותי מאד

נטע אלקיים, ״שרית״, 2011. צילום: אלעד שריג

אורי ליפשיץ, זוהר ארגוב, 1994 בקירוב, באדיבות דורית ליפשיץ. צילום: אלעד שריג

Yuval:

אז אם לחזור לתחילת השיחה שלנו: מה הביקורת העניינית שאתה מקבל (מעבר לשאלת המוצא שלך?)

Eran:

רבים מבקשים לדעת למה התערוכה מסתיימת בשנת 1997 ולא ממשיכה עד היום. לדעתי תערוכה חייבת פרספקטיבה ואי אפשר לסיים תערוכה ״אתמול בבוקר״. הצליל החדש שיצרו זאב נחמה ואייל גולן, מה ששינה את המסלול של המוזיקה המזרחית, הוא אירוע דרמטי, ומאז המוזיקה הזו הולכת בדרך אחרת. מעניין יהיה לחקור את הדרך הזו בתערוכה נוספת בעוד כמה שנים

Yuval:

מה עוד?

Eran:

האמת שחוץ מזה לא לא זכורה לי ביקורת אחרת. במשך השנתיים שבהן עבדתי על המחקר והאיסוף, הקפדתי לבדוק את עצמי שוב ושוב שלא שכחתי אף יוצר שהשאיר טביעת אצבע משמעותית בתחום, ואני חושב שהצלחתי בכך. לדוגמה, היה לי חשוב לשים דגש על עבודתו החשובה של אהרון עמרם, שלא קיבל עד עכשיו את המקום שהוא ראוי לו, גם כמתעד משמעותי מימי קום המדינה של השירה התימנית המסורתית ועד לחיבור עם עפרה חזה שיצר שיר מזרחי מודרני שפרץ את גבולות המדינה, ״גלבי״.

בגלל שהתערוכה מתחילה עם קום המדינה, היה לי חשוב לתת מקום לתופעה המרתקת של המלחינים האשכנזים המוקדמים שניסו לנסח ״צליל מזרחי״, לעיתים בצורה פטרונית, וזה מובא בקטלוג במאמר מקיף של דן אלמגור. המקום של הקטלוג, שהוא ספר מאמרים, חשוב מאוד מכיוון שהוא מחקר ראשוני בנושא ומובאים בו תשעה מאמרים חדשים בנושא

Yuval:

זה מתחבר לי בדיוק לשאלה הבאה: ברורה לי נקודת המוצא שלך והתחקיר הגדול, וברור לי התוצר שהוא קטלוג, אבל איך כל זה עובר לתערוכה מבלי להיות דידקטי?

Eran:

התערוכה עובדת חזק על החושים. אתה מוקף מוזיקה והתרחשות לאורך כל הביקור בתערוכה, בין אם בעבודת וידאו, מסך ובו ראיון של מאיר שלו עם הזמר פלפל אל־מצרי, או קטע אודיו של ארז ביטון קורא את שירו על זוהרה אל פסיה. חשוב להבין שמדובר בכל שלוש הקומות של המוזיאון, כך שאין רגע דל.

וזה המקום להגיד מילה טובה על העיצוב של התערוכה שנעשה על ידי עמרי בן ארצי שיצר עיצוב שמתייחס לעולם הגרפי והצבעוני של החומרים שעל הקיר. השתדלתי לספר את הסיפור האישי של האמנים והיוצרים ופחות על ההיסטורי. כמובן שהכל שזור זה בזה

גמר העונה השנייה של ״אייל גולן קורא לך״, 2012. מימין נסרין קדרי, אייל גולן ומאור אזואל. צילום: אמיר מאירי, ארכיון מעריב

Yuval:

אז בכל זאת לפני סיום, למרות שהסברת את ההחלטה שלך לעצור ב־1997. מה בכל זאת יש לך להגיד על עשר השנים האחרונות, מעבר לברור מאליו שתקרת הזכוכית לא רק שהתנפצה, אלא נגרסה ונקברה

Eran:

הצילום האחרון בתערוכה הוא מעין אפילוג שחורג משנת 1997: צילום משנת 2012 שרואים בו רואים את אייל גולן, בכיר הזמרים המזרחיים שעומד בראש תכנית ריאליטי שעוסקת רק במוזיקה מזרחית, מכריז על נסרין קדרי, ערבייה ישראלית, כזוכה (יחד עם מאור אזואל) בתחרות הגמר של העונה השנייה. זה רגע יפה בעיניי שבו המוזיקה המזרחית שבה לחבק את המוזיקה הערבית והפעם  כתמונת ניצחון

Yuval:

אני כבר מחכה לתערוכה הבאה עם סטטיק ובן אל, רק הבגדים וכל הארט מסביב שווים תערוכה

Eran:

הם באמת משב רוח מרענן בנוף המקומי

Yuval:

בהחלט. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Eran:

אני רוצה להודות למוזיאון אשדוד לאמנות, לאוצר הראשי יובל ביטון ולרוני בנימיני. תודה לעדי הרוש, מעצבי הקטלוג הראל ומעיין, לכותבים בקטלוג, נעמי הדר־הופמן ומיכל זוהר. המוזיאון לקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה של תערוכה מוזיאלית ראשונה על מוזיקה פופולארית ועשה את זה בענק.

ולהגיד שהתערוכה מוצגת עד סוף דצמבר בגלל הביקוש הרב

Yuval:

ושביום חמישי הרוב (7.9) בשעה 19:00 תערוך סיור בתערוכה ותקיים שיח גלריה

קסטות משנות ה־80, אוסף ערן ליטוין. צילום: אלעד שריג