הוראות ההרכבה למודל ביתה של אנה פרנק מחנות המוזיאון (צילומים: מ״ל)

תקוות גדולות: בית אנה פרנק כמודל


0

תגובות


בתערוכה Hope House בגלריה דביר סיימון פוג׳יווארה בונה את בית אנה פרנק בקנה מידה 1:1, ומציע דרכים חדשות להתבוננות בשואה כחומר גלם, באנה פרנק כסלבריטאית־על, ובזיכרון כמוצר צריכה בעידן היפר־קפיטליסטי. והוא לא אומר את זה בביקורת

כשהגענו לגלריה דביר חסמו את הכניסה ערימות של קורות עץ, חומרי בנייה וארגזים. סיימון פוג׳יווארה הגיח מבין קירותיו הזמניים של בית קטן ההולך ונבנה בתוך חלל הגלריה, התנצל על הבלגן ורעשי ההקמה, והוביל אותנו בסיור מזורז בין חדר השינה הקטנטן של אנה פרנק; המרתף שהפך לקומת המסד של הבית; ועליית הגג שנבנית בקומה העליונה של הגלריה, והופכת תחת ידיו לקפסולת זיכרון מרוכזת, שממנה מובטח שנצא בעיניים לחות. זהו בית התקווה, Hope House – התערוכה שתיפתח מחר (שבת 2.9) ובמרכזה דגם בקנה מידה 1:1 של בית אנה פרנק השוכן באמסטרדם.

״בביקור בבית אנה פרנק אחד ממנהלי המקום, שעובד שם כבר 20 שנה, סיפר לי ששום דבר ממה שאנחנו רואים איננו מקורי: הרהיטים, הכלים, ארון הספרים המסתיר את הכניסה למחבוא – כולם פרי עבודת שחזור. אפילו הטפט המצהיב על הקירות מיוצר במפעל בגרמניה. רק הארכיטקטורה נותרה על כנה״, הוא מספר בראיון לפורטפוליו, ערב פתיחת התערוכה. ההכרה שהמקום הסמלי והאותנטי הזה הוא אחיזת עיניים הניעה אצל פוג׳יווארה רכבת הרים של אסוציאציות ורעיונות. ״אני מבין כמובן את הסיבות הפרקטיות של תחזוקה ושימור של מקום כזה, שעוברים בו כל כך הרבה אנשים. אבל אנשים עומדים בתור של שלוש שעות בחוץ בגלל ההיסטוריה והסיפור האמיתי, ומתברר שאי אפשר לראות את ההיסטוריה באמת, אפילו בבית אנה פרנק״. 

בכל פעם שאנחנו עוסקים בזיכרון אנחנו צריכים לבחור: איך לייצג אותו, איך לשמר אותו, מה למכור ממנו, מה לקנות. אני מתבונן כאנתרופולוג וחושב איך המנגנון עובד. גם מקום כמו בית אנה פרנק חייב להשתתף במשחק הקפיטליסטי כדי לשרוד, אחרת לא יהיה

המודל של בית אנה פרנק, שנמכר בחנות המוזיאון במחיר של 21 יורו

בית אנה פרנק הוא אחד המוזיאונים הפופולריים ביותר בעולם. 32 מיליון איש ביקרו בו מאז נפתח ב־1960, מתוכם 1.3 מיליון ב־2016. אנה פרנק עצמה היא אחת הדמויות הידועות והאהובות בעולם בכל הזמנים. היומן שכתבה יצא לאור ב־67 שפות ונמכרו ממנו יותר מ־30 מיליון עותקים. ביציאה מהמוזיאון, כבכל מוזיאון, נמצאת חנות המזכרות, עם שפע פריטים ממותגים. ״קניתי הכול! הייתי חייב״, הוא אומר ומציג יומנים קטנים לשימוש עצמי (״16 עמודים מאת אנה פרנק ועוד 60 שלך״, נכתב על האריזה), בעיצוב שהוא הומאז׳ לאריג שבו עטפה אנה את ״קיטי היקרה״. בין היתר קנה פוג׳יווארה דגם קרטון של הבית להרכבה, בקנה מידה 1:60, שכנראה ריתק את האדריכל שבו, ושממנו צמחה העבודה על התערוכה.

״מה שעניין אותי במיוחד היה איזה מוצרים הם המציאו, איך אנשים עושים את הבחירה? כי בכל פעם שאנחנו עוסקים בזיכרון אנחנו צריכים לבחור: איך לייצג אותו, איך לשמר אותו, מה למכור ממנו, מה לקנות. זו תמיד שאלה של אידאולוגיה מול חומריות, של ייצוג טוב מול אפקטיבי. אני לא אומר את זה בביקורת – אלא מתבונן כאנתרופולוג וחושב למה הם עושים את זה באופן הזה ואיך המנגנון עובד. גם מקום כמו בית אנה פרנק חייב להשתתף במשחק הקפיטליסטי כדי לשרוד, אחרת לא יהיה. כולם שווים בפני הקפיטל״.

סיימון פוג׳יווארה בזמן הקמת התערוכה

אנה פרנק היא רדי מייד

פוג׳יווארה הוא כוכב עולה בעולם האמנות הבין־לאומי, זוכה פרסים יוקרתיים שהציג תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים מהחשובים בעולם. הוא נולד בלונדון ב־1982 לאם אנגליה ואב יפני וגדל בין אנגליה ויפן; למד אדריכלות בקיימברידג׳ ואמנות באוניברסיטת פרנקפורט וכיום מתגורר בברלין. וכאילו סיפורו האישי אינו צבעוני מספיק, ברבות מעבודותיו הוא ממציא לעצמו ביוגרפיות אלטרנטיביות ומשלב אמת ובדיה, מוהל את האישי בציבורי, מערבב בין דיסציפלינות ומדיומים. הוא נע בין מיצג, וידיאו וקולנוע לציור ופיסול, ופעמים רבות, כמו בתערוכה החדשה, הוא יוצר מיצבים גדולי מידות המשמשים תפאורה לסיפורים מסועפים ומורכבים, שחלקם מושתתים על נרטיב קיים וחלקם ניתנים לצופי התערוכה כקצה חוט שעימו יוכלו לפסוע במבוך האסוציאציות. הוא נוהג לשתף פעולה עם אנשי פרסום, פועלי תברואה, צלמי אופנה וכלכלנים. עבודות של פוג׳יווארה כלולות באוספי מרכז פומפידו בפריז, מוזיאון הטייט בלונדון, מוזיאון גוגנהיים וה־MoMA בניו יורק, ועוד. זוהי תערוכת היחיד השלישית שלו בגלריה דביר.

אתה מציג את העבודה לראשונה דווקא בגלריה בישראל, עם כל המטענים הנלווים לאנה פרנק וזיכרון השואה.

״אני מודע לאירוניה שבכך, אם כי זה לא היה מכוון. אני מתכנן את הפרויקט הזה כבר כמה שנים וחשבתי שהוא יהיה בלתי אפשרי למימוש, עד שאנשי גלריה דביר הרימו את הכפפה ואמרו בוא נעשה את זה. כמובן שזה מעלה שאלות: באופן ראשוני, מה פתאום בנייה של העתק של בית אנה פרנק, האם זה בכלל מותר או אסור. בית אנה פרנק כל כך מוכר בעולם שגם מי שלא היה בו יש לו מושג עליו ויש לו דעה״.

מדובר בפרויקט מגלומני למדי. באמצעות המודל של 1:60 שקנה בחנות המוזיאון, פוג׳יווארה שיחזר את הבית בגודל טבעי וכעת הוא נדחס לתוך הגלריה ונחתך בחדות במקומות מסויימים, בהתאם לאפשרויות הנתונות בשטח. במקור היה זה בית תעלה הולנדי קלאסי, ברוחב שישה מטרים, שמרבית שטחו מתוכנן לעומק ולגובה. במרכז הבית הייתה תוספת בנייה שהפכה למחבוא, שבו הסתתרה משפחת פרנק במשך שנתיים, מיולי 1942 עד אוגוסט 1944, עת נחשף המחבוא בעקבות הלשנה ותושביו גורשו למחנות ההשמדה. אנה ואחותה מרגו נספו בברגן בלזן זמן קצר לפני סוף המלחמה. האם, אדית, נרצחה באושוויץ ואב המשפחה, אוטו פרנק, שרד והוא שפרסם את יומנה של בתו, שתיעדה את החיים במחבוא בד בבד עם סיפור התבגרותה, רגשותיה, מאווייה, יאושה ותקוותה האופטימית והתמימה שהטוב ינצח.

מה הביא אותך לשם מלכתחילה?

״לימדתי קורס באקדמיה לאמנות באמסטרדם ורציתי לעשות עם הסטודנטים שלי קייס סטאדי. כשהצעתי לחקור את בית אנה פרנק הם נרתעו ואמרו שזה נדוש ויותר מדי מובן מאליו. הצעתי להם להסתכל על הדברים מזווית אחרת – לראות את הבית כחומר גלם, לבדוק ממה הוא עשוי – פיזית ורעיונית – כחומר לעבודה. הרעיון הוא להתייחס אל ההיסטוריה כרדי־מייד (לשימוש אמנותי): נרטיב יכול לשמש כרדי־מייד, אנה פרנק היא רדי־מייד״.

הבית בגלריה דביר הוא עתק של העתק, שיחזור של שיחזור. בנוי מעץ, טפטים מודפסים, חפצים ביתיים ורהיטים – חלקם נציגים תקופתיים המזכירים את הבית המקורי וחלקם נרכשו באיקאה, בשוקי פשפשים בברלין ובחנויות כלי בית. ״הרפליקה הזו מייצרת חוויה, מכפילה את הפוטנציאל החווייתי כשהיא מוגשת כעבודת אמנות״ מסביר פוג׳יווארה. ״עם מה אני מתעסק: עם השואה ועם הדרך שבה אנחנו חיים היום. אני חושב שאני בוחר לתת לאנשים הזדמנות לחוויה ולמחשבה״.

בחדר השינה של אנה הוא משחזר את הקיר שליד המיטה: קיר טיפוסי של חדר מתבגרת משנות ה־40, עם תמונות סלבריטאים בני זמנה – משירלי טמפל ילדת הפלא ועד הנסיכה אליזבת, כיום מלכת אנגליה. ״את התמונות הורדתי מהאינטרנט״, הוא מספר. ״דווקא בחדר השירותים אני מחדש, בחרתי אסלה בעיצוב פיליפ סטארק. הרי בבית נורמלי אין לנו רק רהיטים של שנות ה־40 או רק מודרני, הכל מתערבב. והכול חייב להיות ממותג היום: אנחנו לא יכולים סתם ללכת לשירותים, אנחנו צריכים שיהיו שירותי סלבריטי, שיש להם שם ופרצוף״, הוא מעיר.

הסלבריטאות היא אחת התמות המעסיקות אותו בעבודה. בית אנה פרנק הוא תחנת חובה לסלבריטאים המבקרים באמסטרדם. ״מה זה אומר עליהם? תראו אותי: אני צנוע, אני עמוק, אני רגיש, אני חושבת על הסבל בעולם ולא רק על עצמי. ג׳סטין ביבר התרגש עמוקות וכתב בספר המבקרים שאנה הייתה קולית, והוא היה רוצה לחשוב שהיא הייתה יכולה להיות ׳בליברית׳ (הכינוי למעריצות ביבר בעולם). זה התפרסם ואנשים בעולם כעסו עליו, על היהירות. אבל צריך לשים לב שמי שפרסם את זה קודם כל היה בית אנה פרנק. בהמשך הם הסירו את זה מהאתר שלהם, בעקבות הביקורת. אבל כך משתמשים בזה – בביקורי הסלבריטאים, לפרסום. לכו לראות את המופע של ג׳סטין ביבר ותזכרו – הוא ביקר בבית אנה פרנק.

״קו מחשבה נוסף הוא עד כמה פשוט לבחור צד, למתג את עצמנו בצד של הטובים. כשהכול ויראלי, אני רואה איך אנשים סביבי בוחרים את מקומם בין עמדות קוטביות, ללא גווני ביניים. ויש את אובססיית הקורבנות. מאוד קשה היום, באקלים של רשתות חברתיות ושל בחירת צדדים, לנהל שיחות עומק״.

בתערוכה יושבת בובת תצוגה מפלסטיק שחור, לבושה בהעתק הלבוש שבחרה ביונסה כשביקרה בבית אנה פרנק. ״אין על ביונסה. היא אישה, היא שחורה, היא חזקה, היא זמרת, כוכבת־על, היא אמא ורעיה וחברה. וכשהיא באה לבית אנה פרנק היא לא תלבש ז׳יבנשי, היא לבשה בגד של טופ שופ. והעלתה תמונה ותוך 45 דקות הבגד הזה אזל בחנויות הרשת בכל העולם. לצורך התערוכה הייתי צריך לשחזר אותו, לקנות את הבד ולתפור אותו אצל חייט באיטליה. אבל חשוב לי לומר שהראייה שלי לא שיפוטית. אני רוצה לשאול איך אנחנו מסתכלים על זה. יושבים בבית וקונים את הבגד של ביונסה באינטרנט״.

בית אנה פרנק הוא תחנת חובה הסלבריטאים לסלבריטאים. ג׳סטין ביבר התרגש עמוקות וכתב בספר המבקרים שאנה הייתה קולית, והוא היה רוצה לחשוב שהיא הייתה יכולה להיות ׳בליברית׳. ביונסה הצטלמה בבית אנה פרנק בבגד של טופ שופ, ותוך 45 דקות הוא אזל מהחנויות

ביונסה מחכה שילבישו אותה

היומנים מחנות המוזיאון

למה קראת לתערוכה Hope House?

״כי זה הרעיון שאנחנו רוצים לקנות: אנחנו רוצים את הזיכרון ואת התקווה, אנחנו רוצים להאמין בטוב ואנחנו רוצים לקנות אותו בפחות. אגב, כל ההכנסות מהמזכרות במוזיאון אנה פרנק מוקדשות לקרן פילנתרופית שפועלת למען מטרות טובות, ברוחה של אנה פרנק. כלומר, כך המוזיאון דואג לממן את עצמו וגם לפעול בעולם באופן אידאולוגי ופוליטי״.

בקומה העליונה של הגלריה פוג׳יווארה הקים את עליית הגג. ״כאן אני עושה שימוש בשפה מוזיאלית אחרת – אספתי חומרים היסטוריים והמראה כולו יהיה דרמטי ועגום״, הוא מצביע על ארגזים ישנים, כלי רחצה וכלי בית תקופתיים ובגדי תחרה. ״החדר יהיה חשוך ואי אפשר יהיה להיכנס אליו, רק להציץ בחלונות. כאן מתעוררת נוסטלגיה ואנשים מגיבים באופן רגשי״.

אתה לוחץ על כפתורי ההפעלה של העצב?

״כן, וגם הסקרנות. קודם כל זה בית – זה גם חלק מהפופולריות של בית אנה פרנק. כל אחד רוצה להציץ לבתים של אחרים״.

בתוך חלליו של ה־Hope House פוגשים המבקרים בעבודות אמנות שונות, פסלים, וידאו ארט ומיצבי סאונד לצד חפצי נוי ביתיים. כמו בעבודות אחרות שלו, הכניסה לבית מתפצלת לשבילי מחשבה שונים ומעוררת ונרטיבים אפשריים מרובים, המתחקים אחר המחקר האישי שלו בחומרי התקופה ההיפר־קפיטליסטית של המאה ה־21. אחרי הכול, הבית לכוד בתוך גלריה. בית שהוא פסל בהקשר האמנותי; העתק שמחקה העתק של מקום שהאותנטיות שלו אף היא עשויה מהעתקים. פוג׳יווארה פורט על נימי הרגש ובה בעת מגיש את החשבון לחברה האנושית שלנו, על המסחור של הזיכרון, של החוויה, של דמותה של ילדה שחייתה ומתה והפכה למגה־סלבריטי רדי־מייד.