בן דלה קרם, מתוך ״המרוץ לדראג של רו פול״. באדיבות YES

מלכת הריאליטי החתרנית של אמריקה


0

תגובות


תגיות: 
YES,
רו פול

14 מלכות דראג מתחרות על התואר ״מלכת הדראג של אמריקה״ בסדרת הטלוויזיה המרוץ לדראג של רו פול. התוצאה, אומר עמרי הרצוג, היא סדרת מציאות חתרנית, לא רק בהקשרים הברורים־מאליהם של נזילות מינית, אלא בכך שהסדרה נטועה בתוך המסורת של תכניות המציאות הקפיטליסטיות, ובו זמנית פונה כנגד האידיאולוגיה שלה

המרוץ לדראג של רו פול, סדרת הריאליטי שעונתה השישית משודרת כעת ב־Yes וב־Yes VOD (מיד אחריה תשודרנה שלוש עונות נוספות ברצף), היא ממתק קאמפי מזין ומרהיב, עתיר בקלוריות ובצבעי מאכל מלאכותיים. 14 מלכות דראג אמריקאיות מתחרות על התואר ״מלכת הדראג של אמריקה״. מצוידות בכמות אין סופית של נצנצים, ריסים מלאכותיים, פאות אקסטרווגנטיות ובדיחות גסות, הן נדרשות לגלם יכולות בידוריות שחורגות מחיקוי־נשים בסיסי: הן שרות, רוקדות, משחקות, מעצבות בגדים ואיפור, יוצרות אמנות, מראיינות, מבצעות קטעי סטנד־אפ – והכול על עקבים גבוהים להחריד.

מה שמבחין את ״המרוץ לדראג״ מתכניות מציאות אחרות, שמבקשות לזהות כישרונות (וכמובן גם כריזמה וחוש מחודד לדרמה), הוא העובדה שהמתמודדות – כמו גם רו פול, מלכת הדראג המצליחה בעולם, שמשמשת כאן כמנחה, כמנטורית וכשופטת – מופיעות בשני מצבים לאורך התכנית: כגברים וכמלכות דראג. החלוקה בין שני התפקידים היא מובהקת מבחינה חזותית: כגברים, הם מצולמים מאחורי הקלעים ובראיונות אישיים שמלווים את האתגרים בתכנית, וכמלכות דראג גדולות מהחיים הן מבצעות את המשימות שמוטלות עליהן על הבמה. גם מילולית, ההבחנה בין שני המצבים מסומנת במילים ״Tuck״ ו-״Untuck״ (ביטוי המתייחס לקיפול הפין כלפי מטה, כדי להסתיר אותו בדמות הדראג).

לא פעם, מושמעים בתכניות מציאות תחרותיות משפטים כמו ״לא באתי לכאן לרכוש חברים״, ״אני צריך לשחק היטב את המשחק״, ״אין לי חרטות״; ואלו מעידים על כך, שההצלחה בתכנית אינה תלויה בזהות האותנטית של המתמודדים, אלא באופן שבו הם מסגלים את הדפוס התחרותי ונענים לכלליה

רו פול. צילום: MATHU ANDERSEN, באדיבות YES

גם בתכניות ריאליטי אחרות, כמו לדוגמה ״האח הגדול״ או ״הישרדות״, מופיעים המשתתפים בשתי פרסונות. מצד אחד, הם בני אדם שמגיעים לתכניות עם האישיות הייחודית להם ועם המחוות הרגשיות וההתנהגותיות שמאפיינות אותם. ומצד שני, עליהם לחבוש במהלך התכנית פרסונה אחרת: עליהם ל״שחק את המשחק״, קרי לגלם כהלכה את התפקיד הטלוויזיוני שמוכתב על ידי האידיאולוגיה הקפיטליסטית־אמריקאית (להיות היפר־תחרותי, להרוויח ולהשיג על חשבון האחרים, לכרות בריתות אינסטרומנטליות, לגלות נחישות ואמונה עצמית, להתחבב על השופטים ועל הצופים, להתקדם ולהשתפר). לא פעם, מושמעים בתכניות מציאות תחרותיות משפטים כמו ״לא באתי לכאן לרכוש חברים״, ״אני צריך לשחק היטב את המשחק״, ״אין לי חרטות״; ואלו מעידים על כך, שההצלחה בתכנית אינה תלויה בזהות האותנטית של המתמודדים, אלא באופן שבו הם מסגלים את הדפוס התחרותי ונענים לכלליה.

במילים אחרות, תכניות מציאות מפגינות בפני הצופים מערך פרפורמטיבי של שינוי וטרנספורמציה: המתמודד שיזכה בתחרות אינו מי שהגיע אליה מצויד בכישרון הרב ביותר, אלא מי שהתקדם או השתנה במהלך התחרות – כלומר, שהתפקיד הקפיטליסטי הביס את האותנטיות שלו. ומי שעושה זאת בהצלחה מתוגמל, כמו בחיים, בכסף ובפרסום. ברוח זו, המתמודדים מדווחים למצלמות ללא הרף על השינוי שהם עוברים. הם אומרים ״התכנית שינתה אותי״, ״למדתי על עצמי שאני יכול להשיג הכול״, ״יצאתי מכאן מנצח״. מהותה האידיאולוגית של תכנית המציאות נחשפת על המרקע במלוא עוצמתה: אין זה משנה מי אתה, אלא רק כיצד אתה נעתר לכללים של המשחק. המבחן האמיתי כרוך ביכולת לאבד את עצמך, כדי לגלם באופן משכנע מראית־עין של השגיות, שאפתנות והצלחה.

אדור דלאנו. באדיבות YES

״המרוץ לדראג״ היא סדרה יוצאת דופן בהקשר זה, ולכן אולי ממשיכה להצליח כשתכניות מציאות אחרות שוקעות. דווקא בתכנית שמבוססת על דמויות גברים שמתחפשים לנשים (או לקריקטורות מוקצנות של נשיות, כפי שנתפסת בדמיון הגברי), נשמר שיח האותנטיות לכל אורכו. המתמודדים נשפטים על האופן שבו הם יוצרים קו ישיר בין הפרסונה הגברית שלהם לבין פרסונת הדראג, ושתיהן צריכות להדהד זו את זו באופן שלא מטשטש את זהותו הייחודית של המתמודד/ת, אלא להצהיר על מופעיה המגוונים.

מלכת הדראג בן דלה קרם (החביבה עליי ביותר), היא גבר בן 31 מסיאטל, שברא את דמות הדראג שלו כדי להילחם, לפי עדותו, בדיכאונות שמהם סבל במהלך חייו. דמות הדראג שלו היא עולצת, חייכנית וחיובית (״היא כל כך מתוקה״, הוא מצהיר, ״שהיא יכולה להרוג״). היא מקסימה ושובת לב כשהיא מקפצת על הבמה בשיער נפוח ובמחוות פינ־אפ. היא גם מבצעת את משימותיה באופן מושלם. אך השופטים לא מרוצים ממנה, ככל שהתכנית מתקדמת: הם טוענים בפניה, שהם לא רואים את ״האדם שמאחורי הדראג״, כלומר הם לא מזהים את הקשר האימננטי בין הדמות הגברית לנשית.

״המרוץ לדראג של רו פול״ היא סדרת מציאות חתרנית לגמרי. היא מתגמלת בני אדם שמסוגלים לשמר ולהפגין את המהות שלהם באופנים שונים, ולא בני אדם שמתאימים עצמם באופן מלא לכללי התחרות הקפיטליסטית של פנטזיית החלום האמריקאי

ביאנקה דל־ריו, באדיבות YES

דמויות אחרות בעונה זו, כמו אדור דלאנו או ביאנקה דל־ריו, שומרים על התואם בין שני המופעים: ביאנקה הוא גבר לטיני עם חוש הומור ארסי ושורות מחץ אכזריות מהירות, שמכסות על כך שהוא ״גדל בין זאבים״ כלשונו; ודמות הדראג שלו היא ביטוי נוסף לאישיותו. אדור הוא נער סורר ודרמטי, עם נטייה לפאנק ורוח מרדנית מוחצנת – ובדראג, האיכויות הללו באות לידי ביטוי מובהק. ואכן, שניהם מגיעים לגמר התחרות.

מבחינה זו, ״המרוץ לדראג של רו פול״ היא סדרת מציאות חתרנית לגמרי; לא רק בהקשרים הברורים־מאליהם של נזילות מינית ומתן לגיטימציה לתרבות הדראג, אלא גם בכך שהיא נטועה בתוך המסורת של תכניות המציאות הקפיטליסטיות, ובו זמנית פונה כנגד האידיאולוגיה שלה. היא מתגמלת בני אדם שמסוגלים לשמר ולהפגין את המהות שלהם באופנים שונים, ולא בני אדם שמתאימים עצמם באופן מלא לכללי התחרות הקפיטליסטית של פנטזיית החלום האמריקאי. ולמרבה האירוניה, דווקא בעולם של תחפושות, מסכות והעמדת פנים, היא מבקשת לאפשר לבני אדם להנכיח את הזהות שלהם ולשעתק אותה, ולא להחליפה באחרת.

תגיות: 
YES, 
רו פול