מראה הצבה מתוך התערוכה ״שניים״ של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב (צילום: מ״ל)

״בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״: לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב


0

תגובות


שניים - תערוכת היחיד המטלטלת של לואיז בורז׳ואה שתיפתח הערב במוזיאון תל אביב - מצליחה ללכוד את עולמה המורכב והאכזרי של האמנית, שעברה את כל המאה ה־20 והותירה אחריה גוף עבודות שנבע ממעמקי התת־מודע ושמותיר את הצופה חסר הגנה. ממש כפי שהיא הרגישה

העכביש הענק שלא תראו ברחבת הכניסה של מוזיאון תל אביב היה אמור לפתור את כל הבעיות. אילו היה עומד עכביש בפתח המוזיאון, איש לא היה יכול לחלוף על פניו ולהישאר אדיש: העכבישים של לואיז בורז׳ואה – אלמנות שחורות המשדרות סכנה ובה בעת מגוננות על מי שחוסה בצילן – הפכו לאייקון המזוהה של האמנית החשובה. מאז עבודת הענק ״אמא״, שחנכה את אולם הטורבינה בטייט מודרן בלונדון, בשנת 2000, בכל מקום בעולם שבו הוצגו עבודותיה של בורז׳ואה – שמתה ב־2010 בהיותה בת 99 – הפך העכביש למבשר, בפתח המוזיאון או באתר מרכזי ברחבי העיר. אולם רחבת מוזיאון תל אביב, שהיא גם תקרתו של חניון גדול, לא יכולה לעמוד בעומס משקלו של פסל בקנה מידה כזה, וכך נדרש מוזיאון תל אביב לנהל קמפיין ״מסורתי״ יותר למשיכת הקהל לתערוכת היחיד המקיפה והמרתקת של בורז׳ואה, ״שניים״, שתיפתח הערב (7.9).

״לואיז בורז׳ואה היא אחת האמניות המשמעותיות ביותר מהמאה ה־20, אבל גילינו שבישראל היא לא מאוד מוכרת״, אומרת סוזן לנדאו, מנכ״לית המוזיאון שאצרה את התערוכה במשותף עם ג׳רי גורובוי, מי שהיה יד ימינה של בורז׳ואה בעשורים האחרונים לחייה, שבהם זכתה לעיקר פרסומה. ״זו לא תערוכה נודדת. זוהי תערוכה מיוחדת למוזיאון תל אביב, ויש בה מבחר עבודות מתקופות שונות, מחומרים והקשרים מרובים. אנחנו גאים ונרגשים ואין מילים לתאר את רמת החשיבות של התערוכה הזו. רק לפני שישה חודשים עוד לא היה ברור שנצליח להגשים אותה״, ממשיכה לנדאו, ״אבל המשימה החשובה שלפנינו היא להציג את האמנית החשובה הזו ולהביא את עבודתה לתודעת הקהל בארץ״.

ואמנם, גם מי שביקר בתערוכות קודמות של בורז׳ואה, ימצא בתערוכה בתל אביב הקשרים חדשים לצד עבודות נדירות (במקביל נפתחה השבוע בגלריה גורדון ברחוב הפלך תערוכת הדפסים של בורז׳ואה). הקהל שיפגוש בעבודות של בורז׳ואה בפעם הראשונה, יצטרך לעכל את העבודות הלגמרי לא פשוטות שלה: כלובי הרשת ותאי ההסתגרות, על שלל האובייקטים המקובצים בהם (שהכניסה אליהם אינה אפשרית אלא רק הצצה מבחוץ); פסלי הבד התפורים בתפר גס, ונראים לעתים כבובות וודו מפלצתיות; פסלי ברונזה הנראים כאיברים קטועים –  בעיקר אברי מין – התלויים בחלל; פסלי עץ, ברונזה ואבן מתקופות שונות ורישומים על ממחטות עדינות שראשי התיבות של שמה LB רקומים על גביהן ביד ענוגה.

את כל אלה אופף כבר מהכניסה לתערוכה רעש זמזום טורד מנוחה, היוצא מהעבודה שנתנה לתערוכה את שמה (ועל כך בהמשך). אפשר שלא להתייחס אליו, אך נוכחותו נעלמת לרגע של נשימה ומיד מזכירה את עצמה מחדש. בורז׳ואה, לו הייתה עימנו היום, הייתה אולי מתרגמת בעבורנו את הרעש הזה, ומשווה אותו לאי שקט פנימי שהיא חשה, תחושת איום וסכנה אורבת – פחד נטישה, פחד מפני המוות, פחד מפני הכישלון ואולי גם מפני ההצלחה, שאותה דחתה ודחקה.

מראה הצבה מתוך התערוכה במוזיאון (צילום: מ״ל)

לואיז בורז׳ואה בסטודיו שלה, 1974. צילום: מארק סטדוקאטי © קרן איסטון

בין אם לילד, בין אשה לגבר ובין החיים והמוות

לואיז בורז׳ואה נולדה בפריז ב־1911 למשפחה שעסקה ברפאות (רסטורציה) של שטיחים עתיקים מימי הביניים והרנסנס. כבר כילדה גילתה כישרון אמנותי, רישומיה סייעו בשחזור חלקי שטיח שחוקים והיא לקחה חלק במלאכה העדינה ורקמה קונטורים, ואולי בגלל שהייתה קטנה – הצטיינה בציור כפות רגליים, מספרת לנדאו. הקרבה הזו לטקסטיל ואריגה שימשה לה השראה מאוחר יותר, כשפנתה לעסוק באמנות, אם כי בתחילת הדרך היא למדה דווקא מתמטיקה ופילוסופיה בסורבון.

״עבודתה של בורז׳ואה ניזונה מהטראומות בחייה״, אומר גורובוי. ״הטראומה הראשונה הייתה מות אמה ב־1932, שבעקבותיו סבלה מדיכאון עמוק״. באותה עת זנחה את המתמטיקה לטובת לימודי אמנות: היא לקחה שיעורים בבוזאר ולמדה במשך שבע שנים אצל אמנים שונים במונמרטר ובמונפרנאס, ובמקביל עבדה כמדריכה במוזיאון הלובר.

אובדן האם הוא אחד הצירים המרכזיים של עבודותיה לאורך כל השנים. עוד קודם לכן הייתה מודעת ככל הנראה לקשר התלותי שלה באמה, לאהבה ולכאב הכרוכים בהזדקקות אין קץ. הקשר המורכב, הסבוך, בין אם לילד, כמו גם אלה שבין אשה לגבר ובין החיים והמוות, מזינים את השניות בעבודותיה. העיסוק שלה בזוגיות, בכפילות ובדואליות מושרשים בעבודתה – זהו גם המקור לשם התערוכה ״שניים״, ורבים מהפסלים בתערוכה הם זוגיים.

מכיוון שעיקר פרסומה הגיע בגיל מאוחר – לאחר רטרוספקטיבה ב־MoMA ב־1982, בהיותה בת 71 – נשכחה כמעט העובדה שבצעירותה ב־1938 פתחה גלריה בפריז והציגה עבודות של דלקרואה, מאטיס ובונאר. שם פגשה את מי שהיה לבעלה, היסטוריון האמנות האמריקאי רוברט גולדווטר, זמן קצר לאחר שסיים את כתיבת הדוקטורט שלו. הטראומה השנייה של בורז׳ואה הייתה הניתוק ממשפחתה ומשפת האם שלה, לאחר שנישאה ועברה לניו יורק. זו גם הסיבה העיקרית שהיא מוכרת עד היום כאמנית אמריקאית־צרפתייה.

היא החלה להציג בשנות ה־40 בניו יורק, הכירה את כל האמנים החשובים שפעלו במקביל אליה, כמארק רותקו, דה קוניג ואחרים; כפי שהכירה בצרפת את דושאן ופרנאן לז׳ה, שאצלו למדה, והוא שהבחין בנטייה שלה לתלת־ממד. אולם, היא לא השתייכה לקליקה מקצועית כלשהי והרגישה לאורך שנים רבות כאואטסיידרית.

אסופי, 2002. צילום: כריסטופר בורק © קרן איסטון

שניים, 1991 (צילום: מ״ל)

פגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת

בכניסה לתערוכה מוצג פסל בד שחור של זוג שוכב חבוק, גוף על גוף, בתנוחת משגל ״מיסיונרית״. רגלה של הדמות התחתונה (האישה?) הוחלפה ברגל תותבת הבולטת לעין כפגם שלא ניתן להסתירו. אין להם ראשים ותווי פנים, זהו זוג גנרי, חבוק יחד בחיבוק אין־סופי שאין לו סוף והתחלה, ובכל זאת, הסימון הזה מבליט חריגות שאין לה מרפא; חסר שאפשר לכסותו אך דבר לא יצמח במקומו. באמנותה ובכתביה בורז׳ואה מתארת את עצמה כפגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת. היא מנהלת דיון ארוך בקולה שלה, עם העבר, עם האנשים שהקיפו אותה, עם החיים עצמם; עם הנשיות והגבריות שנאבקים בקרבה עד שהיא מרגישה שהייתה צריכה להתנצל על היותה אישה ולפייס את העולם.

״היא תפסה את עצמה כאם לא טובה״, מספרת לנדאו. ״לאחר שניסתה להרות ולא הצליחה החליטו היא ובעלה לאמץ ילד מצרפת. אולם עד שהבשיל התהליך היא הרתה במפתיע, ובנה הביולוגי נולד כחודש לאחר ששבה הביתה עם הבן המאומץ. גם הילד השלישי הצטרף תוך זמן קצר והיא מצאה עצמה מנסה למלא את כל תפקידיה החדשים – כרעיה ואם ואמנית ואשת חברה, בעולם האמנות השוקק של ניו יורק״. ביחסה להריון וללידה אפשר לראות קווי דמיון גם ליצירתה של פרידה קאלו: חבל הטבור של בורז׳ואה, כמו חבלי הדם בעצי המשפחה של קאלו, אינם מנותקים לעולם. הלידה היא פצע מתמיד והילד לא משתחרר מאמו. ואילו היא, כילדה וכאם, נכבלה מכל צד.

הטראומה הבאה הייתה מותו של אביה במפתיע, ולאחריו פנתה בורז׳ואה להתעמק בפסיכואנליזה, שארכה שנים והניבה לא מעט תובנות כתובות. ״היא אמנית כותבת״, מציינת לנדאו, ״ובכתבים שלה יוצאים לאור פחדים ותובנות קשות״. היא כותבת בגילוי לב, על חרדותיה, על האלימות הגואה בתוכה, על סקס, על בדידות: ״בחזיון הראווה של ההזדווגות ההורית אני פוחדת ואני לא מוגנת. אמי עזבה אותי חסרת כלי נשק – אינני יכולה להגן על עצמי – איש אינו עוזר לי, אני אאוטסיידרית, אין לי שום עמדה או מקום בחברה״, היא כותבת ב־1958.

נדרשו לה כמעט 25 שנים ומותו של בעלה כדי להשתחרר מהמקום הבלתי מקובל, לפרוץ בגדול לספירה הציבורית, ואף להפוך לאשת חברה שהסלון שלה מארח אמנים ואספנים, אוצרים וחברים. גורובוי הצעיר ממנה בשנים רבות פגש אותה כשאצר תערוכה בהשתתפותה – היא באה להתלונן על הצבת העבודות בתערוכה (ככל הנראה היא לא מיעטה להתלונן), ומהדיאלוג ביניהם צמחה עבודה משותפת של 30 שנה, עד יום מותה. כיום הוא אחד ממשיכי המורשת שלה.

הזוג, 2003. צילום: כריסטופר בורק © קרן איסטון

זוג עכבישים, 2003 (צילום מ״ל)

את העבודה המרכזית בתערוכה, ״שניים״, אפשר לשמוע כאמור כבר מהכניסה. מקור הזמזום הטורדני האופף את החלל מתגלה כמעין קטר ברזל המגיח מקרבו של כור מצרף, נוסע באיטיות על גבי מסילה וחוזר ומתכנס בחיקו – בפעולה חזרתית של חדירה ושליפה – אור אזהרה אדום בוקע מתוכו (״העבודה מתייחסת ללידה, לסקס, להפרשה – להכניס פנימה ולצאת החוצה״). בחדר הבא תלוי באוויר עוד ״זוג״, הפעם באלומיניום מבהיק – פסל פתלתל שבו סבוכים הגופים זה בזה, אמורים לתמוך זה בזה לנצח, שרויים במצב מתמיד של אמביוולנטיות ( ״הספירלה היא ניסיון לשלוט בכאוס״).

בקצה התערוכה אורבים העכבישים – שוב בזוג. הם מפוארים, הם מחרידים, הם מזכירים את אמם הגדולה – שהוצגה אי אז בטייט מודרן – ואת אחד הפחדים הראשוניים של בני האדם. ״מאחר שפחדי העבר נקשרו בתפקודי הגוף, הם גם שבים ומופיעים דרך הגוף״, כותבת בורז׳ואה. ״מבחינתי, פיסול הוא הגוף. הגוף שלי הוא הפיסול שלי. בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״.

לואיז בורז׳ואה, 2009. צילום: אלכס ון ג׳לדר © קרן איסטון