אתר: מקבץ תערוכות חדש במוזיאון פתח תקוה לאמנות


0

תגובות


פורטפוליו Promotion: אתר - מקבץ התערוכות החדש שייפתח ביום חמישי 14.9 במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מאיר סביבות מחיה נטושות ברובן, תוך התייחסות למידע ולמטענים תרבותיים, היסטוריים ואישיים שהן נושאות עמן. נעילה: 16.12

חמש התערוכות שיוצגו במקבץ ״אתר״, מתבוננות במרחבים פיזיים ומדומיינים ומבקשות ללמוד מהם משהו על ההווה. האתרים שבהן נגלים כעקבות של תהליכים דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים שפקדו את הקהילות שאכלסו אותם. אף שמרבית האתרים הללו ננטשו, התרוקנו מיושביהם, הוצאו משימוש ואיבדו את מעמדם המקורי, העבר רוחש בהם עדיין ככוח המטעין את ההווה, מניע בו שינוי ומציע קריאה דינמית במושגים כמו בית, גוף וזהות, הגירה ומגדר, פרטי וציבורי. כשומרי סף, האמנים בתערוכות השונות מבקשים להפיח חיים בעבר המאובק ולחלץ עדויות חרישיות מן המוות והשִכחה. כמכלול, מגבש המקבץ מעין קפסולת זמן המבקשת לשמר חוויות, נופים וזיכרונות, ולטעון אותם מחדש בתודעת הצופה.

יופאן ויוג׳ון צ׳ן. מתוך נהר מולאן (צילום: מ״ל)

נהר מולאן – בית, של האמנים הסינים יופאן ויוג׳ון צ׳ן. ליווי אוצרותי: דרורית גור אריה

בחלל המרכזי של המוזיאון יוצג מיצב פיסולי גדול־ממדים הקרוי על שם הנהר הסמוך לכפר הולדתם של יופאן ויוג׳ון צ׳ן, נהר מולאן, שהתווה נתיב עזיבה והגירה לרבים מתושבי המחוז. חומרים אורגניים וחפצי יום־יום מקומיים מהדהדים זיכרונות מן הכפר הנטוש ויוצרים קפסולת זמן כמו־ארכיאולוגית, האוצרת את התמורות הדמוגרפיות והסוציו־כלכליות שסוחפות את סין בעידן העיוּר והגלובליזם.

מאז שהחלו לשתף פעולה ב־2008 ביצירת מיצבי אמנות, נהר מולאן הוא הנושא העיקרי שמעסיק את האחים יופאן ויוג׳ון צ׳ן וסימן ההיכר של אמנותם. סביבו הם מַבְנים מרחב שהוא בית; והוא התשתית שמאפשרת להם להשתמש בשברירי מידע ונתונים, הפזורים בו בכל עֵבר, לתיאור מרחב חיים ייחודי ולהמחשת הזהות המנוכרת של תושביו.  הנהר זורם דרך פוטיאן (Putian) שבמחוז פוג׳יאן (Fujian) – עיר הולדתם של האמנים, שגלו ממנה כמו סינים רבים אחרים – כחוט השני הכורך את זיכרונות השבט וקושר עבר להווה. הנהר, שנשא את התושבים הגולים בדרכם אל חופי הים הדרומי, הוא נקודת המוצא, אך הנושא המרכזי של הפרויקט הוא הבית. גרוטאות עץ קיקיוניות, חלקי עץ לבוד, חפצים עטופים בפלסטיק־בועות, קיר לבנים מרופט שנבנה מחלקי ספרים, דלת רעועה, אלמנטים אדריכליים מסתוריים שנושאים ניחוחות של ארץ אבות ותצלומי משפחה ישנים המשובצים ביניהם – כל אלה, יוצרים אפוס אישי סוחף.

אלה ליטביץ, קפיצת הדרך. צילום: אלעד שריג

קפיצת הדרך – אלה ליטביץ. אוצרות: דרורית גור אריה, אור תשובה

אלה ליטביץ עוסקת בזיכרונות הנוגעים לעזיבה של בית, ומעלה לדיון את ההיסטוריה הקצרה של ההתיישבות בחבל ימית, שהוקמה ופורקה בתוך עשור: היא עוקרת שרידים מסביבתם הטבעית אל חלל המוזיאון; תוהה בדבר האפשרות לפרק את הזיקה בין בית ומקום; ומהרהרת ביכולתו של האדם לשנות את טבעו של החול לנדוד ואת כמיהת האדם להתיישב ולהשתקע. הפרויקט של ליטביץ מורכב משני חלקים – האחד מוצב ברחבת הכניסה למוזיאון, והשני בחלל הפנימי. יחד הם מבקשים לזקק את מושג הבית ולבחון את קשרי התלות בינו לבין מקומו וסביבתו.

ב־1982, ערב החזרת חצי־האי סיני לידי המצרים ופינוי חבל ימית, פורקו בתי העיר ימית וקירותיהם אוחסנו, בכוונה להשתמש בהם בעתיד לבניית יישובים חדשים. חבל ימית הוקם ברובו בבנייה טרומית, שנדרשה ליישוב האזור במהירות תוך התייחסות לתנאי האקלים ולדיונות החול שבסביבתו. אחד מחלקים טרומיים אלה – קיר בטון באורך שישה וחצי מטרים שנשלף מהקשרו המקורי – מוצב כעת כמונומנט מנותק בקדמת המוזיאון. הקיר שכב בארבעת העשורים האחרונים ב״בית קברות לקירות״ שבחבל שלום, והוא נושא עדיין סימני זיהוי למה שהיה פעם בית: עקבות של קירות פנימיים, חלונות ואריחי מקלחת. חלקו השני של הפרויקט הוא דיונת חול, שנותקה אף היא מסביבתה הטבעית והוכנסה לחלל המוזיאון פנימה. הדיונה ״מונשמת״ באמצעות מאווררים תעשייתיים, ובדומה לדיונה טבעית היא משתנה ומתעצבת מחדש בחלל לאורך התערוכה.

ארנון רבין. מת מס׳ 57

מת מס. 57 – ארנון רבין. אוצרת: אור תשובה

ארנון רבין עוסק בתמהיל היחסים בין האדם, החברה והמבנה האדריכלי. מיצב הוידיאו מת מס. 57, שצולם בקרבת המוזיאון מול חדר האוכל הנטוש של קיבוץ גבעת־השלושה, מתבונן ביחסים סבוכים אלה מ״נקודת המבט״ של עץ דקל קנרי שעמד בסמוך לבניין הנטוש. הכותרת מת מס. 57, הלקוחה מצו הכריתה שהוצא לעץ, קורצת לבירוקרטיה המלווה את תהליכי השימור של מבנים היסטוריים.

התערוכה מצטרפת לשורה של פרויקטים מחקריים שהוצגו בגלריית האוסף ועניינם התבוננות מחודשת של המוזיאון על עצמו, משאביו וסביבתו. מקבץ התערוכות הנוכחי – העוסק באתרים שהתרוקנו מיושביהם וממטרתם המקורית – מְזמן הפניית זרקור אל מקרה־מבחן מקומי כזה: חדר האוכל הישן של קיבוץ גבעת־השלושה, השוכן במרחק חציית כביש ממוזיאון פתח תקוה לאמנות. במיצב וידיאו בן שבע דקות, המצולם בשוֹט אחד, מבקש ארנון רבין לחמוק מהדיונים השגורים בתהליכי הג׳נטריפיקציה העירוניים ובשקיעת החזון הקיבוצי, ובה־בעת נשמר מההתפעמות הרומנטית המאפיינת אסתטיקה של חורבות ומבנים נטושים.

נביעות – אורן פנחסי. אוצרת: מרי שק

אורן פנחסי יוצר סביבה פיסולית המכליאה את חלל המוזיאון עם אלמנטים הטיפוסיים לסביבות מחיה אנושיות. פנחסי, פסל שיוצר מיצבים גדולי־ממדים, עוסק בתחימה של אוביקטים בעלי אופי אדריכלי. בתערוכה הוא יוצר סביבה של בית מרחץ, הממקמת את האדם בחלל ציבורי בסיטואציה שעיקרה פרטיות. המיצב בוחן את השפעת המבנה האדריכלי והאוביקטים שבו על בני האדם המשתמשים בו. ההתבוננות בבית המרחץ, על מטעניו ההיסטוריים והתרבותיים, מעלה שאלות על המפגש בין הפרטי והציבורי ועל תפקודו של החלל בהבניית אינטראקציות אינטימיות.

העבודה בוחנת את יחסי הגומלין בין המקום לחפצים, לגוף האדם וליסודות כמו מים וסבון, כימיקלים ומינרלים – אלא שבמרחצאות ציבוריים הפוליטיקה של המרחב לא משליכה רק על יחסי האדם, גופו וחפציו אלא גם על יחסיו עם האחרים; היחסים בין בני אדם בשדה הגיאו־פוליטי והגיאו־כלכלי, בעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים, ניזונים ופועלים. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה של אורן פנחסי, החי ויוצר בשנים האחרונות בניו יורק.

טל שוחט. סעודה

ימים אחרים – טל שוחט. אוצרות: דרורית גור אריה, מיטל מנור

במיצב הווידיאו ״ימים אחרים״ טל שוחט מתייחסת לטראומה נוספת שהותירה חותם בנוף הישראלי ונוגעת בשאלות של זהות, זמן ומקום בהקשר של העלייה המזרחית בשנות ה־50. הווידיאו צולם בין שרידי מעברת אגרובנק ומחנה צבא בריטי בחולות חדרה – תפאורה סוריאליסטית שבה צועדים בסך דמויות ושרידי ייצוגים, שכמו נשאבו ממאגר הדימויים של האתוס הציוני ומעידים גם על פצעי ההגירה לארץ. הדמויות, הצועדות אל עבר יעד לא נודע, אורגות בדרכן זיכרונות קולקטיביים עם חוויות ילדות.

שוחט – שבשני העשורים אחרונים פועלת בז׳אנר הצילום המבוים סביב כמה תמות מרכזיות, ובהן המשפחה והמזרחיות – מעמיקה את פעילותה במבט ארוך יותר אל העבר. בתערוכה הנוכחית היא שוזרת מגוון דמויות במרחב מקומי, המהבהב בהבלחות זיכרון כבחלום. מיצב קולנועי זה, בשחור־לבן, מהדהד את האסתטיקה של הניאו־ריאליזם האיטלקי, ששותל את הפנטסטי במציאות עכורה של אנשים קשי־יום. הדמויות מתעתעות בצופה בתלבושותיהן השונות בעודן נעות כבתהלוכה פגאנית על רקע נוף בתולי, ששלמותו מופרעת לפרקים על־ידי רעשי היומיום. הדמויות מייצגות את טראומת העלייה המזרחית בשנות ה־50, אך בה־בעת מזמנות קריאה מרובדת של העבר נוכח תופעות עכשוויות של פליטוּת ונדידת עמים.