״בית התקווה״ של סיימון פוג׳יווארה בגלריה דביר. צילומים: אלעד שריג

תג מחיר: כשאנה פרנק מקבלת בית חדש בדרום ת״א


0

תגובות


סיימון פוג׳יווארה הקים את בית אנה פרנק בגלריה דביר. זו לא עבודת אמנות מזעזעת, אין בה פורנוגרפיה, אבל למרות השם האופטימי שלה - ״בית התקווה״ - היא מזכירה לנו באופן אינטליגנטי ומעורר השראה, שבעידן הקפיטליסטי לכל דבר יש מחיר: לשואה, לזיכרון, למוזיאון וכמובן - לאמנות

״כמה עלתה התערוכה? אתה יודע אולי מי מימן אותה? איך אפשר בכלל למכור כאלו עבודות?״

״זה גימיק? באמת? אנה פרנק? הוא צוחק עלינו? זה על השואה?״

״בטח שהייתי שם. ההורים שלי הכריחו אותי כשהייתי ילד. סתם מוזיאון, לא מבין מה יש לעשות מזה תערוכה״

01

לכאורה יש דבר אחד שחסר בתערוכה ״בית התקווה״ (Hope House), שנפתחה לפני שבוע בגלריה דביר: חנות מזכרות, כמו בכל מוזיאון שמכבד את עצמו (וכל מי שביקר במשכנה הנוכחי של גלריה דביר יודע שמקום לא חסר שם). השאלה היא מה היו מוכרים בחנות: את המזכרות ״האמיתיות״ שנמכרות במוזיאון בית אנה פרנק באמסטרדם? חלקן משמשות כניצבות בתערוכה, כמו יומנים או דגמי קרטון של הבית להרכבה, בקנה מידה 1:60, שמאחד מהם צמחה התערוכה.

או אולי דווקא סדרת מזכרות מסוג אחר, כאלה שיהיה ברור שהן לא המזכרות של הבית ההוא באמסטרדם, אלא של העבודה של סיימון פוג׳יווארה. אם פוג׳יווארה היה מציע למכירה דגם של הבית שהוא הציב בגלריה דביר, אני די בטוח שהייתי קונה אחד למזכרת; מזכרת מהתערוכה, כמו שקונים קטלוג, גלויה או כל פריט אחר. גם דגם מוקטן של ההצעה (הבדויה) להרחבה העתידית של המוזיאון, א־לה־פרנק גרי, היה נמכר בקלות.

והסיבה לכך שהטקסט הזה עוסק כבר בראשיתו בקניות – בדומה לשאלות שאנשים שואלים על התערוכה, שמופיעות למעלה – היא שאחד הצירים שמניעים את התערוכה הוא כסף: האופן שבו הקפיטליזם עסוק במיסחור של זיכרון היסטורי. למה אנחנו משלמים תשעה יורו וקונים כרטיס כניסה לבית אנה פרנק? מה אנחנו מצפים לגלות שם? איזו חוויה אנחנו חושבים שנעבור? מה אנחנו מקווים ללמוד מהביקור בבית אנה פרנק? ומה אנחנו זוכרים מהביקור הזה?

״בכל פעם שאנחנו עוסקים בזיכרון אנחנו צריכים לבחור: איך לייצג אותו, איך לשמר אותו, מה למכור ממנו, מה לקנות״, אומר פוג׳יווארה. ״זו תמיד שאלה של אידאולוגיה מול חומריות, של ייצוג טוב מול אפקטיבי. אני לא אומר את זה בביקורת אלא מתבונן כאנתרופולוג שחושב איך המנגנון עובד. גם מקום כמו בית אנה פרנק חייב להשתתף במשחק הקפיטליסטי כדי לשרוד, אחרת לא יהיה. כולם שווים בפני הקפיטל״.

דגם של הצעה (בדויה) להרחבת בית אנה פרנק, א־לה־פרנק גרי

02

אבל זה לא רק הכסף, או לא רק ברובד הסמלי. זה מתחיל בכניסה לחלל של גלריה דביר: ההתפעלות מרמת ההפקה, מההשקעה בפרטים, מהתעתוע שפוג׳יווארה מצליח ליצור. ישראל, דרום תל אביב, קיץ, חום, לחות, מוסכים, בעלי מלאכה, החדשות שלא מפסיקות להתריע על שחיתות והוריקנים, חמגשיות ואזהרות צונאמי. ואז כניסה לגלריה, ירידה בגרם מדרגות, ופתאום זו כבר לא תל אביב (וגם לא אמסטרדם); וזו גם לא בדיוק גלריה, אלא מוזיאון בתוך גלריה, שנראה כמו מוזיאון ומתנהג כמו מוזיאון, עם לוחיות הפרספקס השקופות והמהוקצעות על הקירות, שמציגות מידע על מה שהוא לא בית אנה פרנק.

במוזיאון הזה, שחזור לא־נאמן של מוזיאון אחר, נמצאת לוחית שמתארת את הבגד שלבשה ביונסה כשהגיעה לבקר בבית אנה פרנק (חליפה כחולה של טופ שופ, שתוך 45 דקות מהרגע שבו הופיעה באינסטגרם אזלה מחנויות הרשת בכל העולם. לצורך התערוכה פוג׳יווארה נאלץ לשחזר אותה, לקנות את הבד ולתפור אותו אצל חייט באיטליה); נמצאים שם גם אסלה מעוצבת של פיליפ סטארק; 300 עותקים של ״50 גוונים של אפור״; פנס ״השמש הקטנה״ של איי ווייוויי ואולאפור אליאסון.

והתעתוע ממשיך גם בלי ההסברים על לוחיות הפרספקס: מדבקות Frozen של דיסני על דלת חדרה של אנה פרנק. תמונות סלבריטאים (ג׳סטין ביבר, טים קוק, וופי גולדברדג, נטלי פורטמן, הילרי קלינטון, יאסר ערפאת ואחרים) שהודבקו על גבי לוח שקוף, שמסתיר את תמונות הסלבריטאים של פעם, שנמצאו בחדר ״המקורי״ באמסטרדם. האוכל של החתולים, הדוקרנים נגד היונים ומכונת הכביסה בעליית הגג (היו מכונות כביסה בשנות ה־40? המוח מנסה לחשב). דוגמאות הצבע שמייצגות את תמונות הפוליטיקאים שהתמודדו בבחירות האחרונות לנשיאות צרפת. דוגמאות הצבע שהושתלו בתוך הדפס של רותקו.

ואז עולה השאלה: גימיק או מהות? האם היה אפשר לוותר על  המנעולים שזוגות אוהבים מצמידים לגשרים באתרי תיירות; אולי להשאיר את ביונסה ולוותר על הפוסטר של ג׳סטין ביבר? אבל אז, מספיק לחפש בגוגל ״אנה פרנק וג׳סטין ביבר״ כדי לגלות שלאחר ביקורו של ביבר בבית אנה פרנק פורסם פוסט בעמוד הפייסבוק של המוזיאון, שבו צויין שביבר הגיע לביקור במוזיאון ואף כתב בספר האורחים כך: ״קיבלתי המון השראה מהאפשרות לבוא לכאן. אנה היתה נערה נהדרת. יש לקוות שהיא היתה belieber״.

הקיר בחדרה של אנה פרנק. אז והיום

03

אם כך, גימיק או לא? עבודה חכמה ויוצאת דופן או שימוש מחושב באייקון היסטורי־תרבותי? ואולי התשובה היא גם וגם: פוג׳יווארה הוא אמן צעיר שפועל בשדה האמנות העכשווית של המאה ה־21, וכדי להצליח בעולם הזה צריך לדעת איך לפעול. הוא בעצמו מספר איך גדל בבריטניה בזמן הפריחה של דור ה־YBA (ה־Young British Artists של שנות ה־90), וכמה השפיעה עליו האמנות המוקדמת של טרייסי אמין – המיטה שלה שהציגה ב־1998 כיצירת אמנות, על סדיניה המוכתמים והפריטים שמסביבה: בקבוקי האלכוהול, הסיגריות, הכדורים, הקונדומים, הטמפונים והפלסטרים.

Sensation נקראה התערוכה ההיא מאוסף סאצ׳י, בסוף שנות ה־90, שנדדה מלונדון לברלין, לניו יורק ובחזרה, וקיבצה עבודות של דמיאן הירסט, ג׳ייק ודינו צ׳פמן, שרה לוקאס, טרייסי אמין, רון מיואק, ג׳ני סאוויל, סאם טיילור ווד ואחרים – כולם שמות שמוכיחים שמי שיודע איך לפעול בעולם האמנות שורד.

במה שונה המיטה של אמין או העגל והכריש המנוסרים בפורמלין של הירסט, מהבית של אנה פרנק שנבנה בגלריה בדרום תל אביב? והתשובה היא שהעבודה של פוג׳יווארה שונה קודם כל בכך שהמהות, היא לא במה שרואים במבט ראשון: שחזור של בית, בתוך גלריה, העתק של העתק, שיחזור של שיחזור. בנוי מעץ, מטפטים מודפסים, מחפצים ביתיים ומרהיטים – חלקם נציגים תקופתיים המזכירים את הבית המקורי וחלקם נרכשו באיקאה, בשוקי פשפשים בברלין ובחנויות כלי בית.

שלא כמו אצל טרייסי אמין או דמיאן הירסט, זו לא עבודה מזעזעת. אין בה פורנוגרפיה. היא מהוקצעת ונראית קרירה ונקייה, כמו במוזיאונים הכי נחשבים. אפשר לבקר בתערוכה ולחלוף ליד האירוניה, לחייך במקומות הנכונים מבלי לשקוע בה, ולחשוב שאין מה להבין. האסטרטגיה שבחר פוג׳יווארה היא מסוכנת: קו דק מפריד בין המחשבה שמה שמוצג בגלריה הוא רפליקה מדוייקת, לבין הידיעה שזה מזויף. אנחנו נדרשים להשעיית האמון (למרות שמספיק לדפוק לרגע על הקיר ולגלות שזה קיר גבס), אבל מצד שני הכל נראה כל כך משכנע: זיוף שעולה על המקור, המזויף גם הוא.

מה אנה הייתה אומרת?

סיימון פוג׳יווארה בזמן הקמת התערוכה (צילום: מ״ל)

04

אבל שבוע חלף מאז פתיחת התערוכה, ואני לא מפסיק לחשוב עליה ועל המהלך האמנותי של פוגי׳ווארה. ודבר אחד מטריד אותי במיוחד: שם התערוכה; Hope House, בית התקווה. ״זה הרעיון שאנחנו רוצים לקנות״, הוא אומר: ״אנחנו רוצים את הזיכרון ואת התקווה, אנחנו רוצים להאמין בטוב ואנחנו רוצים לקנות אותו בפחות״.

אני חושב על מה שאנחנו אומרים כשאנחנו לא מאמינים למישהו: ״לא קניתי״ (את ההסבר הבלתי מספק, את התירוץ, את העמדת הפנים, את הרעיון, את הניסיון לשכנע או כל דבר אחר). אפילו אמון הוא מטבע עובר לסוחר, משהו שצריך לקנות (או לרכוש), כך שהכל בכל זאת חוזר בסוף לכסף. אני עדיין רוצה חנות מזכרות.

הוראות ההרכבה למודל ביתה של אנה פרנק מחנות המוזיאון (צילום: מ״ל)

05

בחמש השנים האחרונות ביקרתי בכל שנה באמסטרדם. באחת הפעמים המלון שלי היה ממש קרוב לבית אנה פרנק, אותה התעלה. אבל מעולם לא ביקרתי בבית אנה פרנק.

אני יודע מה הדבר הראשון שאני הולך לעשות בביקור הבא שלי באמסטרדם, ממש בעוד כמה שבועות.