דיזנגוף סנטר. צילומים: הילה עידו

עיצוב חוויית משתמש בדיזנגוף סנטר


0

תגובות


במסגרת לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, לי ברוידה חקרה מה צריך לכלול מקום ציבורי כדי שאנשים ירצו לשהות בו. עם המסקנות היא הגיעה לבעלים של דיזנגוף סנטר, ביקשה לקבל מרחב ״עודף״ והבטיחה לייצר בו תנועה. ״הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הערך של עיצוב״, היא אומרת, ״ואז אני רואה אנשים יושבים, פותחים קופסת קוטג׳, או שני ילדים מתנשקים מאחורי האדנית ההידרופונית - ואני אומרת וואלה, זה זה״

Yuval:

הי לי, מה שלומך?

Lee:

מצוין! אתה?

Yuval:

לא רע בכלל. מזל טוב על כל מה שקורה בדיזנגוף סנטר! איך מוגדר מה שאת עושה שם היום?

Lee:

תודה. אני נותנת פתרונות עיצוביים במרחב הציבורי. האמת שזה התחיל מפרויקט אחד שהצעתי להם, ומאז אני עובדת שם כמעצבת

Yuval:

ואם אני מבין נכון, זה משהו שלא ממש היה שם קודם

Lee:

כן, אבל גם היום השירות שאני נותנת הוא חיצוני, כלומר אני עובדת איתם, אבל לא עובדת של הסנטר. זה חידוד חשוב

Yuval:

איך זה בכלל התחיל?

Lee:

בתקופת הלימודים לתואר השני בבצלאל התחלתי לחקור מושגים מעורפלים סביב מרחב וחוויה אנושית: אווירה, תחושה, מה זה מקום ״כייפי״ וכו׳. המחקר נע סביב בתי קפה וחיפש להגדיר מה צריך לכלול כיום מקום שאנשים ירצו להיות בו. במחקר ויזואלי די עשיר וסיזיפי זיקקתי כמה מאפיינים כאלה. לדוגמה, ידעת שלאנשים חשוב לשבת ליד מחיצה? ושזווית המבט לרוב צריכה להיות אל המרחב הפתוח ולא עם הגב? בני אדם רוצים לשלוט בחלל שבו הם נמצאים. התובנות האלה ריתקו אותי וחיפשתי איפה אפשר ליישם אותן לרווחת הציבור

Yuval:

את עניין המחיצה לא ידעתי, למרות שעכשיו כשאת אומרת את זה זה נשמע הגיוני; אבל על המבט למרחב ידעתי, או ליתר דיוק זה היה לי ברור

Lee:

צודק, באמת חלק מהדברים היו אינטואיטיביים, וחלקם הפתיעו. אותי מאוד הפתיע שאנשים אוהבים טקסטורות מגע. אבל אולי זו רק אני 😉

לי ברוידא. צילום: נעה קדמי

Yuval:

מאיזה רקע את מגיעה? תספרי למי שלא מכיר

Lee:

בתואר הראשון למדתי עיצוב פנים, ואני חייבת להודות שבסבך הזה של עיצוב/סטיילינג/דקורציה לא מאוד מצאתי את עצמי. איכשהו אחרי שנים טובות של עצמאות בתחום הגעתי לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ופתאום הבנתי מה היה לי חסר. היום אני מתעסקת בעיצוב רב־תחומי, באוריינטציה מרחבית, החל ממוצר ועד חללי פנים ואסטרטגיה לחללי פנים. בתוך כל זה גיליתי את המחקר ואמנות הפרוטוטייפינג, שאני היום מיישמת גם בעבודה שלי מול עיריית תל אביב וגם בדיזנגוף סנטר

Yuval:

איך נוצר הקשר עם דיזנגוף סנטר?

Lee:

הגעתי לסנטר עם מצגת המפרטת את העקרונות המרחביים שמצאתי, עם הצעה לתת לי מרחב ״עודף״ כלשהו, כזה שאין בו תנועה ממשית ואין בו עניין לציבור. הבטחתי לייצר בו טראפיק, ולהפתעתי הרבה בסנטר היו מקסימים ופתוחים, העריכו את שילוב הדיסציפלינות שמהן אני באה ונתנו לי כמה אפשרויות לבחירה. הפרויקט הזה היה מאוד מורכב טכנית, בגלל המבנה הספציפי של הסנטר – זוויתי ומלא שיפועים – ולכן לקח שנה לבנות אותו. בינתיים התחלנו לשתף פעולה לעוד צרכים

Yuval:

רגע, רגע, אבל מה זה אומר הגעתי לסנטר?

Lee:

חברה יקרה מבצלאל, שמאוד האמינה בי ובפעילות שלי, חיברה אותי למנהלת הקיימות הנהדרת שלהם, שאנה. בפגישה שנקבעה חודשיים מראש ישבתי איתה והסברתי לה את החלום/חזון שלי, והיא דאגה שאפגש עם הבעלים, דן ואלון פילץ

Yuval:

אז מה היה הפרויקט הראשון?

Lee:

מרפסות שער 6, אזור מרתק בבניין B, שהוא ליטרלי ה־B סייד של הסנטר

Yuval:

מה הוא כולל ומה היה התהליך

Lee:

קודם כל הייתי צריכה לעשות התאמות למחקר ולתקף אותו אל מול אוכלוסיית הסנטר. היה לי ברור שיש פה אתגר דמוגרפי משמעותי: צעירים, מבוגרים, מטפלות, תינוקות, ילדים, משחיתים ונתקעים. בסנטר יש הכל מהכל. עשיתי תצפיות ובדקתי מי יושב שם ואיזו ״מרפסת״ הכי פופולרית. הבנתי שבסנטר אין מה שנקרא ״פוד קורט״, ולכן בימי שוק האוכל יש הצפה בקומות התחתונות.

בשילוב המחקר המקדים יצרתי אזור שהייה, רביצה, אכילה ועבודה, שמאפשר ישיבה במגוון אופנים, מפורמלי ועד שכיבת פרקדן. החומרים שנבחרו, בהתאם למחקר, היו טבעיים בפלטת צבעים תואמת, בשילוב צמחיה הידרופונית, שעזרה להתגבר על מכשול של גידול צמחים בחללים סגורים. בבוקר אפשר לראות שהמקום מפוצץ במבוגרים קוראי עיתונים, בשישי בלילה הומלסים, במשך היום מטפלות, ואחר הצהרים צעירים וצעירות

Yuval:

למען הסדר הטוב, איפה זה בדיוק? תני לנו איזה נקודות ציון מוכרות

Lee:

בניין B, אם אתה נכנס מקינג ג׳ורג׳ מול הדואר, ומשם עולה עם השיפוע לכיוון הגשר המחבר עם בניין A

Yuval:

הבנתי! ואם יורדים אז מגיעים למרבץ הטטריס?

Lee:

כן, הטטריס נמצא בבניין A, אז נאמר שאם עלית במרפסות ועברת לבניין השני יש לך תצפית נחמדה של אנשים על קופסאות עץ צבעוניות

Yuval:

ספרי על הפרויקט הזה: מה הוא כולל ולמה הוא נוצר

דיזנגוף סנטר (צילומים: מ״ל)

 

Lee:

האמת שזה פרויקט מעניין, כי הוא נוצר מתוך אילוץ. דן (פילץ) התעקש שנעצב קולקציה של ספסלים; ברגישותו הרבה הוא הבין שלאנשים אין די מקומות ישיבה. חקרתי את ספסלי הרחוב וספסלי הסנטר בפרט והרגשתי שזה לא נכון למקום. ימים ארוכים התחמקתי מהבקשה עד שהגיעה דרישה אסרטיבית מצידו: ספסלים, עכשיו. או קיי, אמרתי: עיצבתי תיבות פשוטות בצהוב, במטרה להבליט אותן על רקע פלטת הצבעים של הסנטר וראינו כי טוב. אחרי כמה ימים פתאום חשבתי – למה לא ליהנות מזה, והצעתי לדן ולגאיה (מנהלת שיווק הסנטר) את הטטריס. הם התלהבו ומפה לשם עכשיו מזמינים עוד סדרה.

הרעיון הוא לתת לאנשים את השליטה המירבית בסביבה המסחרית שלהם, שהיא גם כך גדושה במסרים. הטטריס הוא מערכת ישיבה מודולרית, שמאפשרת משחק, ישיבה במגוון מצבי גוף, נותנת רגע מנוחה להורים (ילדים אוהבים לטפס על זה), וגם מייצרת אלמנט אינטימי, תלת־ממדי וגיאומטרי בתוך ריבוי הגירויים מסביב

Yuval:

נשמע שאת ממש נהנית מהעבודה הזו

Lee:

נהנית זה אנדרסטייטמנט. האפשרות להתבונן באנשים, ללמוד מה טוב להם ואיך להתאים להם, ולו במעט, את אורחות החיים בסביבה העירונית, היא הזדמנות יקרת ערך בעבורי. וכשיש מי שמאמין בך זה גם מעצים. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הערך של עיצוב בסחף הוויזואלי שבו אנחנו מתקיימים, ואז אני עוברת ורואה אנשים יושבים, פותחים קופסת קוטג׳ על הטטריס או שני ילדים מתנשקים מאחורי האדנית ההידרופונית – ואני אומרת וואלה, זה זה

Yuval:

מה הלאה? מה עוד על הפרק בדיזנגוף סנטר ובכלל?

Lee:

בשנה הבאה אני ושותפה אהובה מעבירות קורס פרוטוטייפינג בתואר השני בבצלאל; המשך עבודה, מחקר ועיצוב בסנטר; המשך שיתוף פעולה עם עיריית תל אביב בפרויקטים מגניבים, בתפר שבין מוצר לחלל. אלה הדברים שאני יודעת. מקווה שיש יותר לפניי שאני לא יודעת

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Lee:

בלי לרדת לקלישאות יותר מדי, אחת המנחות של פרויקט הגמר שלי, האדריכלית אריאל בלונדר, אמרה לי בסיום הפרויקט: את פושרית, את תשיגי בחיים מה שתרצי. בזמנו קיבלתי את זה רע, אבל היום אני רוצה להגיד שיש מצב, וזה אפילו סבבה‎