שקרים קטנים גדולים. צילומים באדיבות yes

ניצבים קטנים גדולים


0

תגובות


את שמונת הפרסים שגרפה שקרים קטנים גדולים בטקס פרסי האמי האחרון, צריך לזקוף לא רק לזכות המשחק של הכוכבות ההוליוודיות - ניקול קידמן, ריס וויתרספון ולורה דרן - אלא גם לזכות אחרוני הניצבים, או בשמם החדש ״שחקני רקע״

בפרק השלישי של הסדרה ״שקרים קטנים גדולים״ – שהפכה אתמול בבוקר לזוכה הגדולה של טקס פרסי האמי – רנטה (בגילומה של לורה דרן) מארגנת לביתה אמאבלה מסיבת יום הולדת בלתי נשכחת בביתם המפואר במונטריי. רנטה היא אמא חולת שליטה, והסיבה למסיבה המוגזמת במתנות ותפנוקים לאורחים, היא סכסוך ומאבק כוחות בינה לבין אמא אחרת בכיתה – שאותה מגלמת ריס וויתרספון. מבחינת בימוי, זו סצינה צנועה יחסית: רק שחקנים לצד הבריכה; לא סצינת קרב גדולה או מרובת פעלולים, שום אפקטים מיוחדים או אקשן.

ובכל זאת, זו סצינה מרשימה ביותר, שאפשר ללמוד ממנה משהו על הסיבה שבזכותה זכתה הסדרה בשמונה פרסי אמי בקטגוריות מיני־סדרה. מסיבת יום ההולדת מצולמת בפריים פתוח, גדוש בשחקנים, כמעט ללא קלוז־אפים, ולמרות זאת, אם נקפיא את הפריים בכל רגע נתון, נראה שכל השחקנים, עד הניצב האחרון בקצהו של הפריים שכבר בקושי נמצא בפוקוס, כולם בתוך הדמות. הדבר הופך למרשים עוד יותר בסצינת חיתוך עוגת יום ההולדת, שם נמצאים בפריים למעלה מ־20 ילדים בגילאי 5-6, רובם ניצבים, ולרגע אי אפשר לחשוד שזו לא מסיבת יום הולדת אותנטית של בת כיתתם, למרות שרוב הסיכויים שהילדים האלה ניפגשו לראשונה באותו הבוקר.

זו תצוגת משחק יוצאת דופן, וזה נכון לא רק לסצינת יום ההולדת בפרק 3 של ״שקרים קטנים גדולים״, אלא לכל הסדרה. מהשחקניות הכוכבות הגדולות – ניקול קידמן, ריס וויתרספון ולורה דרן – ועד אחרון הניצבים, הסדרה רצופה בתצוגת משחק מעולה, למרות ש״שקרים קטנים גדולים״ היא סדרה צנועה יחסית מבחינת הנושאים שבהם היא עוסקת ומבחינת הז׳אנר שבו היא פועלת: סדרה על מערכות יחסים בין נשים ושל נשים.

רנטה (לורה דרן) וביתה אמבלה

החוליה החלשה

You're only as strong as you're weakest link הוא ביטוי אמריקאי ידוע הרלוונטי במיוחד לעשיית סרטים וטלוויזיה. לכאורה, אפשר לחשוב שאחרון הניצבים בקצה הפריים לא חשוב: אחרי הכל הוא נמצא שם רק כדי למלא את הפריים, כמו אביזר או רהיט כלשהו, ואף אחד לא ישים לב אם נשים שם את הבן של האחראית על הקייטרינג שבמקרה עבר בסביבה להקפיץ לאמא את הסיר עם ארוחת הצהרים; חלק ממקבץ אנשים משועממים, הם לא באמת חשובים.

אבל לא כך הם פני הדברים: כל מה שקורה בפריים הוא חשוב וכל מי שנמצא בפריים צריך לשחק ולהיות בדמות. וזו אחת הסיבות שהפונקציה הזאת שינתה את שמה בארצות הברית לא מעט פעמים בעשרות השנים האחרונות. תחילה היו אלה ״ניצבים״ (extras), מאוחר יותר הם הפכו ל״אווירה״ (atmosphere), וכיום הם נקראים ״שחקני רקע״ (background actors). השינויים התכופים האלה נובעים ממניעים של פוליטיקלי קורקט, אך גם מתוך מודעות הולכת וגדלה לחשיבות התפקיד.

אמנם לא צריך יותר מידי כישורים כדי להיות ניצב בסרט, אך יש הרבה משמעות מבחינת היוצרים אם הניצבים הללו לא מקבלים הדרכה נכונה על סט הצילומים. מי שגם חשב שהניצבים חשובים ומעניינים מספיק הוא ריקי ג׳רוויס, שיצר את הסיטקום המעולה ״ניצבים״, המתאר את שגרת חייהם של ניצבים מקצועיים, כאלה שעוברים מסט לסט, אחרונים בשרשרת המזון, מחכים לרגע שלהם מתחת לאור הזרקורים. וגם הוא זכה בעבר באמי על הסדרה.

ריקי ג׳ראביס מתוך ניצבים

אז למה זה חשוב? כי לכל הסחת דעת שמתרחשת בפריים יש את הפוטנציאל לנתק את הקהל מחווית הצפייה שבה הוא נמצא ומהחוויה הרגשית שהוא חווה במהלכה, במודע או שלא במודע. אם לשבריר שנייה ניצב 27 פיהק בצד ימין של הפריים, בסצינה שבה חבורת אנשים צופה בגל צונאמי שמאיים להכות בחוף, גם שמוליק מרמת גן ייזכר שזו לא חברות אמריקאים שנקלעה לאסון טבע בתאילנד, אלא בשחקן מובטל שמשלים הכנסה כניצב. ולכן, כל פיהוק יגרור קריאת קאט; מבט למצלמה – קאט; חיוך בסצינה דרמטית – קאט; כל טייק כזה יהפוך לבלתי שמיש.

כשניצבים משחקים טוב הם כמעט בלתי נראים, אבל כשהם אינם טובים הם הופכים להסחת דעת בלתי נסבלת. מדהים לראות עד כמה הדבר בולט כשהניצבים לא ממלאים את תפקידם, עד כמה אנחנו כצופים מיד שמים לב ליוצא דופן, עד כמה זה יכול לפגוע לנו ביכולת לצלול אל תוך חווית הצפייה, לעיתים אפילו מבלי שנוכל לשים על כך את האצבע. כך, דוגמה פחות מוצלחת לעבודת ניצבים אפשר לראות בסצינות מרובת משתתפים בסדרה ״מיליארדים״. למרות המשחק המעולה של השחקנים הראשיים, בסצינות משרד שכוללות את כל העובדים או בסצינות של מסיבות גדולות, אפשר להבחין בניצבים שלא ממש יודעים את תפקידם ולא ניראים מחוברים לסצינה שבה הם לוקחים חלק. כן, זה יכול לקרות  אפילו בסדרה מושקעת שכזו.

איך קורה דבר כזה? על סט אמריקני, עוזר במאי שני הוא האחראי לעבודה עם ניצבים על הסט. הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה שבמאי אחד לא יכול לעקוב אחרי תצוגת משחק של יותר מארבע עד חמש דמויות בפריים, ולכן בסצינות מרובות משתתפים הדרכת ניצבים היא חלק אינטגרלי מתפקידו של עוזר הבמאי השני. הוא זה שמתדרך את הניצבים והוא זה שאומר לכל אחד ואחד מהם מה לעשות, לאן ללכת, באיזו שנייה, איזה תפקיד הם מגלמים ומה הם אמורים להקרין (הפתעה, כעס, התרגשות וכו׳). הוא גם זה שאחראי לעקוב אחרי הביצוע כשהבמאי קורא אקשן.

ברוח השנה החדשה אפשר לומר בבטחה שאף שחקן לא מאחל לעצמו להיות ניצב, ושכולם מתפללים בכל יום ״שנהיה לראש ולא לזנב״, אבל בקולנוע ובטלוויזיה גם הזנבות חשובים: גם ״לוחם 25״ בסצינת הקרב ב״משחקי הכס״, גם ״עובר אורח נרגן״ שחוצה את הרחוב ב״בנות״, ואפילו ״כלב נטוש״ שנובח באופן מאיים ב״הנותרים״. לכולם יש תפקיד וחלק בבריאת העולם של הסדרה/הסרט שבה הם משתתפים. ואם כבר נגזר עליהם להיות זנב ולא ראש, אז לפחות שיהיה זנב זוכה ״אמי״.