יובל אלבק ויעל בן דוד

לך לך למדבר


0

תגובות


עבודות וידאו, רישומים, צילומים וקולאז׳ים ואפילו סדרת בולים, משרטטים את דמותה של העיר ערד כפי שנקלטה בעיניהם של סטודנטים לאדריכלות מויצו חיפה, ומוצגים בתערוכה ״מבטים על אדריכלות מדברית״ במרכז לאמנות עכשווית בערד

דורי ימין ועופרי מטק: סדרת בולים, לחגוג את המפגש בין אדריכלות העיר והמדבר

התערוכה ״מבטים על אדריכלות מדברית״, המוצגת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בערד, מפגישה רבדים אדריכליים, אמנותיים, ויוזמה אקדמית מקורית. העבודות בתערוכה מסכמות קורס שהתמקד בחקר ההיסטוריה של השיכון הציבורי, במחלקה לאדריכלות של המרכז האקדמי ויצו חיפה, ונסיבות יצירתן מרתקות לא פחות מאיכותן. למפגש בין אדריכלות ואמנות, העומד בבסיס התערוכה, קדם מפגש בפייסבוק בין האדריכלית הדס שדר, שפיתחה את הקורס, לבין הדס קידר, אמנית ואוצרת המרכז לאמנות עכשווית בערד. הסתבר להן ששתיהן נמנות על סגל ההוראה בויצו חיפה – שדר במחלקה לאדריכלות וקידר במחלקה לתקשורת חזותית- ומשם קצרה הדרך לשיתוף פעולה.

שדר: ״עד היום נדרשו הסטודנטים לעשות עבודת מחקר מבוססת טקסט כפרויקט סיכום של הקורס. אך העניין האישי המשותף של הדס (קידר) ושלי בערד, כמו גם ההלימה בין תוכנו של הקורס לבין המאפיינים שלה, כעיר מדברית קומפקטית עם גרעין שמבוסס על השיכון הציבורי, היוו הזדמנות  לגשת לנושא ממקום אחר, שמגוון ומעשיר אותו, עם עניין ערכי וחווייתי נוסף״. הרעיון היה להגיב לאדריכלות של ערד בדרך של ביטוי אמנותי והסטודנטים, לדברי שדר, נענו בהתלהבות, שהייתה תנאי הכרחי לקיום המהלך. הרווח של הסטודנטים היה כפול, היא מוסיפה: ״גם התחברות חושית למקום, שנדרשת כשמדובר באמנות ונבדלת מהתחברות אינטלקטואלית, וגם הנחיה אישית מהדס קידר, שליוותה את הפרויקטים בהתנדבות״.

ערד היא פרק מרתק בסקירת ההיסטוריה של הערים בישראל. פרק שמקפל בתוכו מכלול היבטים סביבתיים, גיאוגרפיים, אדריכליים, חברתיים ותרבותיים. במהלך השנים ידעה ערד לא מעט שינויים, תהפוכות ומאבקים. מתכננה הראשי, בתחילת שנות השישים, היה האדריכל אלכסנדר שר, בראש צוות ההקמה הבין-לאומי עמדה האדריכלית אילנה ברנזון אלרד (שהייתה חברה בין השאר בצוות התכנון של העיר ברזיליה בברזיל). תכנון העיר על בסיס מתאר מובנה, כמו גם אופן ביצועו ויעדי האכלוס שהציב, היו ייחודיים ביחס לתכנוני ערים חדשות שקדמו לה, בין היתר גם כתוצר של לקחים שנלמדו מכשלים במקומות אחרים.

מתת גומא, נטע חובל ושרון ברק: אנשי הפטיו, הצצה לחיי השכונה ודייריה

ערד תוכננה כעיר אורכית/לינארית המאפשרת המשך פיתוח רציף, להבדיל מהמודלים שהיו מושתתים על ניתוק המרכז מהשכונות ויצרו מארג בינוי דליל מאד. אוכלוסיית היעד התבססה על גרעין חזק של אזרחים ותיקים, עם כיוון אידאולוגי, ולא על אוכלוסיות של עולים חדשים כמו בערים אחרות בפריפריה, והתכנון התבצע בשטח עצמו – המתכננים הקימו במקום ״מחנה קדמי״ בו התגוררו, וההימצאות באתר סייעה להם לעמוד מקרוב על ההקשרים הסביבתיים ולספק להם פתרונות מתאימים.

שדר: ״העיר האורכית היא עיר שמתפתחת משני צידי מרכז עירוני ראשי-לינארי העובר בטבורה. המרחקים בין המרכז לבין קצות העיר צריכים להיות מרחקי הליכה סבירים, כשהמבנה האורכי מייצר עיר קומפקטית ונוחה להולכי רגל״. בעוד רעיון העיר האורכית ״הושאל״ מהעולם (ונסמך בעיקר על תכנון עיר בשם הוק בבריטניה, למרות שזו מעולם לא נבנתה), אחד המודלים המעניינים שפותח בערד היה מודל בתי הפטיו, שנחשב עד היום כהתנסות טיפולוגית חדשנית, שהותאמה לתנאי הסביבה והאקלים המדברי. מדובר בבתים בני ארבע קומות במבנה דמוי פירמידה, ההולך ונעשה צר יותר בגובה, שכל יחידת דיור בהם מכילה חלל פנימי וחלל חיצוני צמוד וגדול, לעתים כמעט זהה בגודלו לחלל הפנים. החלל הפנימי מרכז בשטחו את הפונקציות ׳הרגילות׳ (חדר מגורים, חדרי שינה, מטבח ושירותים), והחלל החיצוני תחום בקיר גבוה שמגן עליו מפני קרינת שמש בחלק משעות היממה, מעניק פרטיות לדיירים, ומאפשר להם לנהל את חייהם בפנים ו/או בחוץ, בהתאם לתנאי מזג האוויר. המעברים בין בתי השכונה עוברים דרך חדרי המדרגות שבמרכז כל מבנה ולאורך הכניסות של הדירות בקומת הקרקע, כעין סמטאות פנימיות מקורות ומוגנות מקרינת שמש.

דניאל קולנטרוב ועינת ליבוביץ: אור, צל ושיכונים. יחסים בין עצים מדבריים לבין
מבני השיכונים בערד

הסיטואציה האדריכלית שמייצרים בתי הפטיו הייתה אחד המוטיבים שלכדו, ולא בכדי, את תשומת הלב של הסטודנטים, וכך גם הרב תרבותיות שמאפיינת היום את העיר, מפגשה הגיאוגרפי עם המדבר, מרקמי הסביבה, יחסי שמש וצל בראייה של מרחב מדברי ועוד. אלה תורגמו למנעד מגוון הכולל צילומים, קולאז׳ים, סרטונים ועבודות וידאו, רישומי עיפרון מעודנים או שימוש בשפה גרפית, דוגמת זו של סדרת בולים (שאף מעטרת את ההזמנה לתערוכה) שיצרו דורי ימין ועופרי מטק. הרעיון נועד לדבריהם ״לחגוג את הרומנטיקה במפגש הקצה שמתקיים בין מדבר ואדריכלות״. את הבחירה בבולים הם מסבירים ״כתמצית המהדהדת ואת ישראל של פעם, כשהדימויים הלקוחים מבתי הפטיו מתמקדים בשעת השקיעה, במעבר בין יום ולילה כסימבול, כמו גם כוויזואליה אסתטית״.

העבודה ״מרווחים״ של יובל אלבק ויעל בן דוד, עשויה מצילומים שחוברו כקולאז׳ים, וכוונתה להדגיש את מרקם העיר בראי תרבותי ופיזי־אדריכלי. בסב־טקסט, הם אומרים, היא מתייחסת לפערים ולהפרדות שמתקיימים בה במישורים אלה. צליל יופה וגילה מרגולין בחרו לנסח את ערד שלהן דרך טיפוסים שונים שמתגוררים בה, באמצעות סרטון משעשע החושף רגליים בלבד של דמות צועדת. הדמות הנראית רק במעומעם כמו מאחורי מסך, ״מתחלפת״ ומציגה טיפוסים שונים המייצגים את קבוצות האוכלוסייה בעיר ומסתיימת בדמות חסיד המרמזת על קהילת חסידי גור שהתמקמה בה, כמו גם על הפער הרעיוני בין החזון שעמד בבסיס הקמתה לבין המציאות.

יובל אלבק ויעל בן דוד: מרווחים תרבותיים ואדריכליים. סדרת צילומים מעובדים

גם העבודה של מתת גומא, נטע חובל ושרון ברק עוסקת באנשים, ועושה זאת דרך הצצה לבתי שכונת בתי הפטיו ובחינת הקשר בינה לבין דמויות של דיירים ומזדמנים שפגשו שם – מפגש שחושף פסיפס אנושי רבגוני וקשת של דעות, המוצגים באמצעות צילומים וציטוטים. אלה מנשה, הילה רחימה ושיר משה מצאו את היופי דווקא במרכיבים היומיום של העיר – בתיעוד צילומי של מרקמים, חומרים, צמחייה ואור, ובחרו להעביר אותו כתחושה של טבע דומם ״המדבר נשאר מדבר על אף שהעיר נמצאת בו״. מהעבודה של יותם בלוך עולה ממד ביקורתי, המתייחס למאבק שמנהלים תושבי ערד בכוונה להקים אתר כרייה בסמוך לעיר.

שדר מסכמת את הפרויקט הניסיוני בסיפוק ״בתחילת הדרך אמרתי שהפרויקט צריך לבוא מאהבה, והתוצרים מראים שהייתה שם אהבה. אנחנו מקוות שזו רק תחילת הדרך ושנוכל לשתף פעולה באפיקים נוספים המשלבים אדריכלות ואמנות בערד״.