מימין: אלכסנדר קלוגה, תומס דימנד, Photo: Attilio Maranzano, Courtesy Fondazione Prada

זמן אמת, שמונה הערות על הביאנלה בוונציה


2

תגובות


שקיעה, סיאוב ורצון לעצור את הזמן - תערוכתו של גל וינשטיין בביתן הישראלי מיטיבה לבטא כמה מהתמות השולטות בביאנלה בוונציה השנה; המיצג בביתן הגרמני אינו מרפה ואינו מאבד מכוחו גם אחרי שש פעמים ברציפות; ודמיאן הירסט מציג את עבודת האמנות הגדולה בעולם ומצדיק את תפקידו החדש כשק החבטות של עולם האמנות

1.

הזמן הוא טריטוריה בלתי מושגת, בלתי ניתנת למניפולציה. אחת האחרונות שנותרו מסוג זה, לצד יישוב כוכבי לכת מרוחקים, שלום עולמי ושאר מחוזות פנטזיה.

אחרי הפתיחה הסוערת במאי, חודשי הסתו הם תקופת הפריחה המחודשת של הביאנלה בוונציה, שתינעל ב־26.11. במשך חודש ימים בספטמבר ביקרתי שוב ושוב עם סיוריי בביאנלה ובתערוכות הסובבות אותה, והן נראות אחרת בכל פעם. הזמן החולף מותיר בהן סימנים, כמו המים המטפטפים אט אט וחורצים יובלים בדפי הכרומו של ערימת פרסומי תיירות ונציאניים, עבודה של האמן מישל בלאזי בארסנלה, במסגרת התערוכה המרכזית בביאנלה Viva Arte Viva.

ממש כפי שהיא עוסקת בחיים, באמנות חיה ובזמן אמת, הכותרת שטבעה האוצרת כריסטין מאסל מצביעה על העיסוק האובססיבי של האמנות (ושלנו) במוות, בתודעת הזמן החולף לבלי שוב. לעולם לא נוכל לראות הכול, להספיק הכול, לתקן את המעוות. תחושת FOMO (חרדת ההחמצה – Fear Of Missing Out) מעורבת בהשלמה עם אוזלת היד היא מסימני התקופה.

מישל בלאזי (צילום: מ״ל)

מה יותר מנחם מהידיעה שאנחנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ונידונה למוות. בני כל עמי העולם מזהים את הפסוקים ומתחברים לתפילה לאל, כל אחד בדרכו ובלשונו, תן לנו עוד קצת זמן

גל וינשטיין בהקמת התערוכה ״שמש בגבעון דום״ בביתן הישראלי, צילום: Natalia Sorokina

2.

״שמש בגבעון דום״, כותרת התערוכה של גל וינשטיין, שמייצג את ישראל בביאנלה, היא סיסמה מושכת קהל. לא בכדי זכה וינשטיין בעשרות פרסומים, שדירגו את תערוכתו בביתן הישראלי (אוצרת: תמי כץ פרימן) בין המעניינים והפופולריים שבביתני המדינות המציגות השנה – 86 במספר.

בעיסוקו בסוגיית הזמן החולף ובשקיעה עצובה של חלומות נשגבים, וינשטיין נוגע בכמה מהתמות הבולטות אך הבלתי־מוצהרות של הביאנלה. הפסוק המקראי שבו מתחנן יהושע בפני אלוהים שיעצור את הזמן וייתן לו עוד רגע לנצח בקרב, הפך לתמונה שרבים מזדהים איתה. קודם כל התנ״ך: מה יותר מנחם מהידיעה שאנחנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ונידונה למוות. בני כל עמי העולם מזהים את הפסוקים ומתחברים לתפילה לאל, כל אחד בדרכו ובלשונו, תן לנו עוד קצת זמן. אבל כאמור, עוד לא נולד המניאק – או האל, אם כבר מדברים על זה – שיעצור את הזמן. 

הסיפא של הפסוק – ״ירח בעמק איילון״ – מופיעה בעבודה בתמונת קיר יפהפיה ומדממת, פרסקו מודרני עשוי צמר פלדה מוחלד וחומרים בלתי שגרתיים, המושכים את עיני הקהל וידיו המשתוקקות לגעת כדי להאמין. גם ריחו המזמין של הקפה השחור, הבוץ של ״עמק יזרעאל בלילה״ שהפך למרבץ עובש, מעורר חושים ורגשות מעורבים. עמק יזרעאל, שבשטיחי שדותיו המוריקים סימן את ראשית הקריירה המפוארת של האמן, עומד כאן בניוונו, טובע בחשכת הזמן, הולך ומתעפש.

וינשטיין מתבונן בחלום ובהתפכחות, בגבהות הרוח הישראלית ובאידאות גבורה חקלאיות, שמזמן המירו כל חלקה טובה בנדל״ן מניב. יש בכך הרהור אישי כמו גם אמירה לאומית – לא בהכרח זו ששרת התרבות הייתה רוצה לשאת בראש חוצות. הסטגנציה שפושה במקום שבו המים עומדים והתהליכים תקועים, נוכחת במלוא עליבותה. תמונת נהלל – עוד עבודת עבר של וינשטיין, שכאן הוא מציג מחדש בחצר האחורית של הביתן, מעין שמש עשויה בפסיפס שברים משיש קררה צבעוני – גם היא סימבול לחלום הישראלי המאובן, המנותץ לחלקות פרטיות של עושר ואושר (או שלא). כאן אפשר לגעת בשמש ואפילו להלך עליה, ואולי להיזכר בחטא הגאווה ובאיקרוס, שטס קרוב מדי לשמש.

וינשטיין מתבונן בחלום ובהתפכחות, בגבהות הרוח הישראלית ובאידאות גבורה חקלאיות, שמזמן המירו כל חלקה טובה בנדל״ן מניב. יש בכך הרהור אישי כמו גם אמירה לאומית – לא בהכרח זו ששרת התרבות הייתה רוצה לשאת בראש חוצות. הסטגנציה שפושה במקום שבו המים עומדים והתהליכים תקועים, נוכחת במלוא עליבותה

גל וינשטיין, ״שמש בגבעון דום״ בביתן הישראלי, צילום: Claudio Franzini

 

מתוך המיצג ״פאוסט״ בביתן הגרמני (צילום מ״ל)

3.

אן אימהוף, שמייצגת את גרמניה בביאנלה, למדה לעצור את הזמן או לפחות את נשימתם של הצופים, בפרפורמנס רב העוצמה ״פאוסט״, שהיא מציגה בביתן הגרמני. שעה ויותר של ציפייה לתחילתו של המופע (המוצג רק פעם אחת ביום) עוצרת כמעט כליל את התנועה בג׳רדיני ומותירה אותו פארק רפאים. עשרות ביתנים עומדים הכן ומשוועים לצופים שנלכדו בתור לביתן הגרמני, המשתרע לפעמים עד מעבר לביתן הרוסי. הפרפורמנס עצמו תובעני וממושך, בין שעתיים לארבע שעות, ודורש מצופיו לוותר על לא מעט מזמן השהות הכוללת בג׳רדיני.

סביר להניח שאימהוף אינה מצפה שנישאר ונצפה לכל אורך המופע – שאין לו נרטיב והוא בנוי כולו על יכולתם המופלאה של משתתפיו ליצור תמונת עולם מנוכר וקורע לב. להפך. היא אלופה בבניית מתח מצטבר, תפאורת אווירה פתוחה לפרשנות, סערה מטלטלת המותירה את הצופים נטולי קתרזיס, בתחושת ״רגע לפני״ שאינה באה על סיפוקה. איך נחליט מתי לעזוב? הדילמה האישית היא מטרה בפני עצמה, לא פחות מהיופי העז, התחושות הקשות שמעוררת הסביבה הקרה, שמעלה על הדעת בית מטבחיים בפוטנציה או מעבדת שיבוטים חסרת לב. לנו כישראלים יש בונוס מיוחד של אסוציאציות שואה.

#anneimhof #germanpavilion2017 #art #my_art_tour #art_in_Venice #performance #ביאנלהונציה2017

A post shared by Hagit Peleg Rotem (@hagitpr) on

יש מי שהדילמה הזו קלה להם יותר מלאחרים והם בורחים החוצה עם התנועות והצלילים הראשונים. יש כאלה שייטמעו כליל בתמונה המסוייטת, במחול ההתניידות של הקהל בחלל וביופיים של השחקנים – צעירים מנותקים, פגיעים וגאים. רגע הם ניצבים מעלינו ורגע זוחלים לרגלינו, הופכים תחת עינינו לגלדיאטורים חדשים, לבני אדם מזן אחר, זר ומוזר – כמו שאיננו רוצים לראות את ילדינו. כמו פאוסט, עולה השאלה בעבור מה אנחנו מוכרים את נשמתנו כיום ובאיזה מחיר.

העובדה שהביתן הגרמני – המציג פרפורמנס שאותו לא יזכו לראות כ־90% מבאי הביאנלה – הוא הזוכה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין השנה, אף היא מעוררת דילמה ושאלות על מהותה של האמנות כיום. נצחיות, ערך מוחלט ועל זמני – Out. זמניות, הרגע החולף והחוויה הבלתי אמצעית, שמיד תתחלף באחרת – In. האם כבר ראינו הכל?

מתוך תערוכתו של דמיאן הירסט (צילום מ״ל)

4.

אם תשאלו את דמיאן הירסט התשובה תהיה כנראה ״כן. ראינו, אבל לא כך״. תנו להירסט להראות לכם ״הכל״ מזווית חדשה, ניהיליסטית, שוללת כל מוסכמה ואמת ידועה. תערוכת היחיד שלו Treasures From The Wreck Of The Unbelievable (אוצרות ממצולות הבלתי ייאמן) מושתתת על סיפור מסגרת של ספינה טבועה, שבבטנה התגלה אוצר בלתי ייאמן, הכולל שכיות חמדה מכול קצוות תבל, פאר היצירה האנושית לאורך ההיסטוריה. ובאמת הוא רומז לצופיו: אל תאמינו לשום דבר, בטח לא למה שתראו כאן, בתערוכת הענק המשתרעת על פני שני המוזיאונים של אוסף פרנסואה פינו בוונציה.

הירסט כורך יחד מיתולוגיות וסיפורי אגדה, אמונות טפלות והתחשבנות פרטית עם עולם האמנות, עם הגלריסטים שלו, עם מבקריו, עם אליטיזם ועם טעם רע. הוא מדמה את עצמו באופן אלגורי לאספן ולעבד משוחרר, שופך 65 מיליון דולרים מכספו שלו (אך לא לדאוג, הוא בוודאי כבר החזיר את ההשקעה במכירות) על תערוכת הענק שבה דימוי הספינה הטובעת מתחרה בדימוי של ונציה השוקעת; מצביע על הדקדנס כשהוא ראשון הדקדנטים.

אפשר להאשים את הירסט בגימיק או בשרלטנות, אך אל דאגה הוא כבר עושה את זה בעצמו: ה־Fake News שלו גדול יותר, חזק יותר, קיטשי, מלאכותי ומרשים, עד שנתקשה להחליט אם זה טוב או רע. כי התערוכה של הירסט היא כולה עבודת אמנות אחת טוטאלית, מקצות אצבעותיו של השד הענק נטול הראש, שגובהו כגובה בניין והוא נראה כחזיון בלתי אפשרי, לכוד בין עמודיו הקלאסיים של פלאצו גראסי, ועד לטורסו ורדרד של בובת ברבי ולפני הדוגמנית המושלמות של היפהפיה המתה, המפוסלת בשיש שחור ולבן בפונטה דלה דוגנה.

אפשר להאשים את הירסט בגימיק או בשרלטנות, אך אל דאגה הוא כבר עושה את זה בעצמו: ה־Fake News שלו גדול יותר, חזק יותר, קיטשי, מלאכותי ומרשים, עד שנתקשה להחליט אם זה טוב או רע. כי התערוכה של הירסט היא כולה עבודת אמנות אחת טוטאלית

מתוך תערוכתו של דמיאן הירסט (צילום מ״ל)

מראה הצבה בתערוכה, תומס דימנד, אנה ויברוק ואלכסנדר קלוגה,Photo: Attilio Maranzano, Courtesy Fondazione Prada

5.

בתערוכה The Boat Is Leaking, The Captain Lied (הספינה דולפת, הקברניט שיקר) האוצר אודו קיטלמן קיבץ יחד שלושה אמנים בני דורות שונים, מדיסציפלינות שונות, והם מתייחסים לבניין הניאו קלאסי שבו שוכן פונדציונה פראדה כאל בטן ספינה דולפת. אמנית התפאורות אנה ויברוק יוצרת סביבה מתעתעת, המניעה את הצופים בין עשרות דלתות, שכל אחת מהן מובילה לעולם אחר. על רציף היציאה מהבניין לגראנד קנאלה היא מסמנת את הדלתות בהצעה – Remain או Leave, לצאת או להישאר – כלשון ברירת BREXIT שטלטלה את בריטניה השנה. עבודותיו התיעודיות וההומוריסטיות של הקולנוען אלכסנדר קלוגה מעשרות שנות קריירה, מציגות היסטוריות אלטרנטיביות והוא עצמו מתייחס למדיום הקולנועי כאמצעי אולטימטיבי לתיעוד מצד אחד ולמניפולציה של המידע מצד שני.

לצד שניהם עבודותיו של תומס דימנד יוצרות עולם מדומה של אידיליות וסכנות. אחת מהן, עבודת מפתח בתערוכה (Pacific Sun, שנמצאת גם באוסף מוזיאון ישראל) מתארת את מחול הרהיטים באולם אוכל ריק מיושביו בבטנה של ספינה טובעת. אמן אורח מפתיע בתערוכה הוא לאונרד כהן, ששורה משירו Everybody Knows העניקה לה את כותרתה. השיר שיצא באלבום מ־1987 הופך כאן למעין נבואה קודרת בדיעבד, וקולו מצמרר עוד יותר בידיעה שהיא נפתחה חודשים אחדים לאחר מותו.

ארווין וורם, פסלים בני דקה אחת (בהשתתפות הקהל) בביתן האוסטרי

6.

את הקונספט של אמנות פעולה בת חלוף מדגיש בעבודתו ארווין וורם, המציג בביתן האוסטרי. מזה 20 שנה וורם יוצר סדרה מתפתחת והולכת של ״פסלים בני דקה אחת״. הוא מציב בחלל חפצים יום־יומיים, שימושיים יותר ופחות, ומצמיד להם הוראות שימוש מפתיעות. במסורת אמנות הרדי־מייד וורם מוציא דבר מהקשרו ויוצר סיטואציות ותמונות אבסורדיות, שבהן הצופים משמשים שחקנים ראשיים – בלעדיהם העבודה אינה מתקיימת. כפראפרזה על שאלת העץ הנופל ביער או על עבודת האמנות שאין לה קהל – כאן העבודה צריכה קהל לא רק כדי להיראות, אלא כדי להיעשות מלכתחילה.

אל מול פסלי הדקה־אחת של וורם, על רוח הרדי־מייד מהסיקסטיז השורה עליהם, עבודותיה של בריגיטה קוואנץ, שותפתו לביתן האוסטרי, עוסקות באין־סוף ומעבר לו – שוב שאלה של זמן, הפעם בשרבוטי ניאון ומראה. קוואנץ מציגה אמיתות קטנות ומרתקות באזכור תאריכים – מתי באו לעולם מנוע החיפוש גוגל? ויקיפדיה? האייפון? (תשובה: הרבה יותר מאוחר ממה שחשבתם).

צ׳רלס אטלס Kiss The Day Goodbye

7.

בתערוכה המרכזית (בארסנלה) מציג האמן האמריקאי צ׳רלס אטלס 44 שקיעות שמש, מלוות בספירה לאחור ובטקסט אישי־פוליטי של מלכת דראג ניו יורקית, המתארת את הפרדוקס של התקופה – פוסט ממשל אובמה שעורר כל כך הרבה תקוות לעתיד. אמריקה של טראמפ, שחוזרת להיות גדולה כרצונו, ובה הכול פתוח והרשות נתונה, אך המציאות הכלכלית־חברתית־מעמדית מחזירה את מרבית בני האדם לאחור במירוץ הישרדותי, אם אינם נמנים על השכבה הצרה, הלבנה, השבעה, השמרנית. אטלס, שבעבר היה שותפו ליצירה של הכוריאוגרף מרס קנינגהאם, מעביר לוונציה את עבודתו ״Kiss The Day Goodbye״ ובה שקיעה לאין קץ מבשרת את הקץ, ממש כמו השמש בגבעון של גל וינשטיין.

תחושת הזמן היא סובייקטיבית. את זה מוכיחה גם עבודתו של לי וון בביתן של דרום קוריאה, שמציג שעונים אישיים לאנשים שונים בעולם. כל שעון מודד את הזמן הנדרש לאדם כלשהו להשיג ארוחה חמה. איך עובר הזמן שלך אם את מנכ״לית חברת היי־טק בינלאומית או אם את ילדה רעבה בבנגלדש

לי וון בביתן דרום קוריאה Counter Balance

8.

תחושת הזמן היא סובייקטיבית. את זה מוכיחה גם עבודתו של לי וון בביתן של דרום קוריאה, שמציג שעונים אישיים לאנשים שונים בעולם. כל שעון מודד את הזמן הנדרש לאדם כלשהו להשיג ארוחה חמה. איך עובר הזמן שלך אם את מנכ״לית חברת היי־טק בינלאומית או אם את ילדה רעבה בבנגלדש? אם אתה אמן בדרום קוריאה או פועל כפייה במכרה באפריקה? יש כאלה שמשלימים את סיבוב המחוגים בשניות ספורות ויש כאלה שבעבורם הזמן לא עובר.

כותרת הביאנלה ״ויוה ארטה ויוה״ מתריסה אל מול המלנכוליה העולה מהעבודות וה״ממנטו מורי״ (זכרון המוות) השורה על הכול בוונציה. עיר פרדוקסלית: מפוארת ומתפוררת, מעייפת ונהנתנית; מכניסת אורחים, המתקיימת בזכות זרם התיירים הבלתי פוסק, אך גם כועסת עליהם ומאשימה אותם בהרס המואץ שלה. גם האמנות היא אורחת חולפת בעיר, ודמיאן הירסט כבר מתכנן בוודאי את היעד לשערורייה הבאה.

  1. הדסה

    יפה כתבת, בחירה מושכלת מתוך שפע עצום שקשה לסכמו בפורטפוליו אחד. לעיסוק בזמן, בהתפוררות ובמות ניתן להוסיף את Mark bradford בביתן האמריקאי, בשכנות לביתן הישראלי ואת Recycle Gr0up בהתיחסותם לגיהנום של דנטה.

    1. Hagit Peleg Rotem

      תודה הדסה, שמחה לקבל את תגובתך ואני מסכימה איתך. הזכרתי את עבודתו של מארק ברדפורד בכתבתי המוקדמת על הביאנלה במאי http://byfar.co.il/archives/94291

Comments are closed.