אמריקה: התקווה למצוא אושר בסרט אנימציה קצר


0

תגובות


״התחלתי את התסריט ללא ילדים ואני מסיים אותו עם שלושה״, מספר נדב ארבל על העבודה על סרט האנימציה הקצר ״אמריקה״, שקמפיין ההדסטארט שלו מתנהל בימים אלו. ״זה הכניס לסרט את היחסים בין האמא לבן, ובכלל את המבט שלנו המבוגרים על החלומות והדימיון של הילדים שלנו; על הניסיון שלנו כל הזמן להעיר אותם מהחלום הזה״

לפני ארבע שנים החלו נדב ארבל ושחר קובר ללמד ביחד במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. שנתיים לאחר מכן ארבל צירף את קובר לעבודה על אמריקה, סרט אנימציה קצר המספר את סיפורה של נטשה (בקולה של יבגניה דודינה) ובנה יוסי החיים בתל אביב של 1950. מברק המודיע על שיחת טלפון עתידית מהדוד באמריקה מפר את שגרת יומם.

קבלת המברק נותנת את האות למירוץ של הכנות: נטשה רוצה להראות במיטבה בזמן השיחה מאמריקה, בעודה מפנטזת על חיים טובים ומאושרים יותר, אך בנה אינו מתעניין בהכנות. הוא עסוק בעולם הפנטזיה שאותו הוא יוצר דווקא מהחיים שלהם כאן ועכשיו. חלומות אלו מרכיבים את מציאות חייו של יוסי, אך בשביל נטאשה, הם בסך הכל עוד הפרעה בדרך לאמריקה. כשנטשה מאבדת תקווה, יוסי, בעזרת הדמויות מדמיונו ונס אחד קטן, עוזרים לה להבחין ביופי שקיים במציאות חייה, בהווה ובמקום שבו היא נמצאת עכשיו.

מתוך ״אמריקה״ (צילומים מ״ל)

Yuval:

הי שחר, הי נדב, מה שלומכם? מזל טוב על ההדסטארט!

Shahar:

תודה רבה!

Nadav:

תודה! למרות שמזל טוב זה אולי מוקדם…

Shahar:

נדב סתם פסימי

Yuval:

אולי באמת מוקדם, אז ליתר ביטחון ונגד עין הרע נגיד מזל טוב על השקת ההדסטארט. תגידו, כמה זמן אתם כבר עובדים על הסרט? זה תמיד מפתיע אותי בכל פעם מחדש כמה זמן לוקח לעשות אנימציה

Shahar:

המייל הראשון שקיבלתי מנדב בעניין אמריקה היה בתחילת 2015, אז כבר יותר משנתיים מבחינתי

Nadav:

עובדים זה עניין בעייתי כשזה לא ממש ב״משרה מלאה״. ממש ממש עובדים בערך שנתיים, את הדראפט הראשון לתסריט כתבתי לפני עשור… עבודת האנימציה עצמה לקחה שבעה חודשים לשתי אנימטוריות, הצביעה עוד ארבעה חודשים, ושחר עובד על זה תמיד…

Yuval:

וואלה. לפני עשר שנים… ספר קצת על הרעיון, מאיפה הוא הגיע

Nadav:

 הרעיון הראשוני נולד מתוך הסיטואציה: הדליק אותי ששיחת טלפון היא ארוע כל כך מיוחד, פומבי. חשבתי שזה מצע טוב לספר סיפור. ישבתי וכתבתי בבת אחת 15 עמודים של תסריט, שהשתנה די הרבה מאז, אבל המהות נשארה. הסיפור מתרחש בתל אביב של שנות ה־50. גיבורת הסרט, נטאשה, גרה עם בנה יוסי, והם מקבלים מברק מאמריקה עם הזמנה לערוך שיחת טלפון. זה הארוע שמתחיל את הסיפור, ואת השיחה מתאמים לבית המרקחת, שם יש מכשיר טלפון

Yuval:

ואז מה? יש רעיון, יש התחלה, איך מתקדמים משם?

Nadav:

בהתחלה הסיפור פשוט זרם משם לעניין של הציפיה הגדולה, ההתרגשות, ההכנות לקראת ״השיחה מאמריקה״ והתקוות הגדולות שהיא מביאה איתה. זה התחיל כתסריט די קומי, אבל עם השנים ועם הכניסה של עוד תסריטאי – אבי מרקדו – הסיפור תפס כיוון אחר, דרמטי יותר. הוא עדיין מתמקד בעיקר בתקוות למצוא אושר, תמיד במקום רחוק מהמקום שאתה נמצא בו, ואיך הדבר הזה גורם לך להיות עיוור ולא נוכח במקום ובזמן שאתה נמצא בו.

חוץ מזה התחלתי את התסריט ללא ילדים ואני מסיים אותו עם שלושה. זה גם השפיע על הסיפור, הכניס את היחס בין האמא לבן, ובכלל את המבט שלנו המבוגרים על החלומות והדימיון של הילדים שלנו; על הניסיון שלנו כל הזמן להעיר אותם מהחלום הזה. במהלך עשר השנים האלו בהתחלה ניסיתי להפיק את הסרט ללא תמיכה וכסף, להתארגן כמה חברים ולעבוד בלילות. זה לא עבד…. ואז זנחתי אותו קצת והתחלתי סיבוב שני כשקיבלתי את התמיכה הראשונה ממפעל הפיס

נדב ארבל

Yuval:

ושחר – מתי אתה נכנסת לתמונה? ומאיפה אתם מכירים?

Shahar:

נדב ואני שודכנו זה לזה כדי ללמד קורס חדש בוויצו חיפה. ב־2013 התחלנו ללמד שם קורס פרה־פרודקשן לאנימציה ביחד. נדמה לי שאחרי שנתיים של הוראה משותפת נדב נתן לי את התסריט של אמריקה, ואז הצטרפתי

Yuval:

וכמה ניסיון היה לך באנימציה לפני כן?

Shahar:

אפשר לומר שנסיון בינוני. עשיתי פה ושם דברים לאנימציה, אבל רובם השתיקה יפה להם. מבחינתי זה היה פרויקט די מפחיד, כי חשבתי שההקף שלו עצום. מסתבר שההקף שלו הרבה יותר גדול ממה שחשבתי ☺

Yuval:

מאיפה התחלת? הייתה סצינה ספציפית? דמות? משהו אחר?

Shahar:

בסקיצות לדמויות הראשיות בהתחלה – אמא, ילד ואבא (שהיה קיים בתסריט הראשון, אבל בסוף עם שינוי התסריט הוא נעלם), וגם הרבה בדיקות לכל מני סצנות שונות ומשונות כדי למצוא את הכיוון. צריך להגיד שיש בסרט מעברים די תכופים בין מציאות לדמיון של הילד. בתחלה נדב רצה שכל סצנת דמיון תהיה בטכניקה אחרת – סצנה בצבעי מים, סצנה בצבעי שמן, בקולאז׳, מה שרק אפשר. אבל ירדנו מזה מהר ובסופו של דבר הלכנו על כיוון די ריאליסטי, עם טוויסט קטן של השטחה

Yuval:

בדיוק רציתי לשאול – נדב – כמי שמתבשל עם הסרט כל כך הרבה זמן, בטח היה לך חזון גם לנראות שלו, אפרופו מה ששחר מספר. איך זה היה מהצד שלך?

Nadav:

זה היה תהליך ארוך ומרתק למצוא יחד עם שחר את הקו של הסרט, אז באמת גם כאן דברים השתנו עם השנים. ירדנו די מהר מהלוק הקצת אקספרימנטלי של כל מיני טכניקות. לאחר מכן המחשבה הייתה על השטחה מלאה, רצינו לדבר עם עיצוב של כרזות בשנות ה־50. ארט כזה היה גורם לשפה הקולנועית הקלאסית להיות בעייתית (זוויות מצלמה וכו׳), והיה לי חשוב שיהיו לרשותי הכלים האלו.

בסוף הלכנו על שילוב מעניין מבחינתי של השטחה וחלל נפחי. אני חייב לציין שבהתחלה היה לי גם פחד, בגלל הרקע של שחר כמאייר ספרי ילדים והקו הייחודי והמיוחד שלו, שייצא לנו לוק ילדותי. אחרי תהליך משותף אני חושב שהגענו גם בנושא הזה ללוק בוגר אבל גם שלא רחוק מידי מעולם הילדים

Shahar:

היו לי כמה גרסאות גרפיות ושטוחות יותר של פריימים, אבל באמת לנדב היה חשוב לעשות סרט קולנועי, ובשביל לעשות קולנוע ממש נסחפנו למקום הביניים הזה – של שילוב בין חלל נפחי לשטוח

Yuval:

מה אתה יכול לספר על האתגר מבחינתך, כמי שעושה הרבה ספרי ילדים (אבל לא רק)

Shahar:

האתגר היה בראש ובראשונה בכמות העבודה. אני באמת מתעסק ביום־יום בעיקר עם ספרי ילדים. בספר ממוצע יש בערך 15 כפולות של איורים. בסרט שלנו יש מאות פריימים, שאת כולם ציירתי ואת כולם צבעתי. ההקף הוא באמת לא נורמלי. אתגר נוסף שהוא לא פשוט, הוא לתת את כל האיורים שלי ואת כל עיצובי הדמויות שלי שדמיינתי וציירתי באופן ספציפי לידיים של מישהו אחר. הרבה מישהו־אחרים: יש לנו שתי אנימטוריות מדהימות – גל חקלאי ושולי תג׳ר, שעשו עבודה מדהימה וזה היה די מדהים לראות את הדמויות קמות לתחיה.

משם והלאה ״רק״ השגחתי על ההתקדמות שלהן ושל יהלי הרבט שצובעת את כל האנימציה, ויש לנו את כל הסטודיו שעושה את עבודת האפטר, שגם עליה צריך לשים עין. כל הענין הזה שאחרים ״מתעסקים״ לי באיורים הוא מלחיץ, אבל כולם עושים עבודה מעולה, וזה כיף גדול, למרות הלחץ

שחר קובר

Yuval:

אז איפה עומד הסרט עכשיו, מה חסר?

Nadav:

אנחנו ממש בסיום האנימציה, סצנה אחרונה! במקביל צובעים את הסצנות הקיימות ועובדים על קומפוזטינג שלהם (הצללות, תאורה, תנועות מצלמה שינויי פוקוס וכו׳). עוד במקביל עובדים על עיצוב הפסקול ועוד במקביל על הה סטארט ועל שיווק. הרבה קווים מקבילים, שאנחנו מנסים שיפגשו בסוף… ☺

Yuval:

אז אני חייב לשאול, ואני יודע שזו שאלה קצת מוזרה, ואני מנחש את התשובה, אבל בכל זאת: כל כך הרבה עבודה בשביל 15 דקות. זה באמת שווה את זה?

Nadav:

אני מתעורר לא מעט שטוף זיעה בלילה עם השאלה הזאת… אני אתן לשחר לענות

Shahar:

בטח שזה שווה את זה.

מהבחינה האישית זאת חוויה ממש מאתגרת, אבל הנסיון שאני צובר פה שם בכיס הקטן את כל מה שידעתי על אנימציה עד עכשיו. אני מקווה שהסרט שלנו יגיע למספיק אנשים שיוכלו לראות את כל העבודה הקשה. מבחינת נדב אני חושב שזה סוג של הגשמת חלום. מבחינתי אנימציה הייתה ונשארה פלא: זה קסם לראות את העבודה שלי מתעוררת לחיים, ואני מקווה שהקסם הזה ישמח אנשים שיצפו בסרט. לא רק בארץ, בכל העולם. יש לי הרגשה טובה שזה יוביל אותנו לעבודה על סרטים נוספים, מי יודע

Yuval:

שאלה אחרונה לשניכם: איפה העבודה על הסרט ממשיכה עבודות קודמות שלכם מבחינת קו אמנותי, ואיפה יש בה משהו חדש?

Nadav:

רוב הזמן אני מתעסק בעבודות מסחריות, סרטי תדמית ומוצר לחברות היי־טק, סרטונים ל־TED וסדרת אינטרנט בנושא חינוך מיני. אני מנסה להכניס אליהם קו אמנותי, אבל אין ממש מה להשוות לעבודה על ״אמריקה״. זה המקום הראשון מאז הלימודים וסרט הגמר שאני יכול לתת דרור לאמנות וליצירה שיש בי.

אז לשאלתך, מבחינתי הכל כאן די חדש…

Shahar:

זו שאלה מאוד קשה. אני לא חושב שיש לי קו אמנותי שאני יכול להגדיר. אולי מישהו חיצוני יכול לראות משהו אחיד, לי זה קשה. ברור לי שבכל פרויקט, בין אם הוא אנימציה או לא, אני משתדל לנסות משהו שעוד לא עשיתי. אני לא אוהב לעשות שוב ושוב את אותו הדבר. אני מפחד להשתעמם ומחפש את האתגר. אני כן חושב שאני משמר, פחות או יותר, עבודה עם סקאלה צבעונית די קבועה אבל פחות או יותר זהו. אני חושב. היה לנו כאן חופש גדול כמו שנדב אמר; לא היה לנו לקוח, וזה איפשר חופש די רציני

Yuval:

מצד אחד זה המון חופש, מצד שני זה גם הכי לא פשוט: גם חופש וגם לעשות משהו לעצמך…

Shahar:

נכון. אז לעשות סרט בצבעי מים לא עשינו, לא צריך להגזים. הכל דיגיטלי. אבל כן, הטירוף הזה של לעשות סרט פריים־ביי־פריים באנימציה קלאסית – זה משהו לא מובן מאליו. עם לקוח מסחרי זה לא היה קורה

Nadav:

אני חושב שהעבודה המשותפת, שלי עם שחר על הארט והעבודה שלי עם שאר האנשים שעובדים על הסרט בדיוק עוזרת בנקודה הזאת של להיות לבד מול כל כך הרבה החלטות ואפשרויות. כמות ההחלטות שצריך לקחת בהפקה כזאת היא אדירה, ומבחינתי העובדה שהתעקשתי לא לעבוד לבד ולאסוף סביב צוות של אנשים יקרים, מוכשרים ומחוייבים הקלה על הנושא הזה, והצלחנו להוציא אחד מהשני את המיטב

Yuval:

מגניב! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Nadav:

הדסטארט!

Shahar:

בטח: הדסטארט!

Nadav:

סליחה, אנחנו ממש בתוך זה עכשיו

Shahar:

צריכים ממש את העזרה של כולכם

Yuval:

מכיר את התחושה…

Nadav:

אחד האתגרים הכי גדולים בסרט היה כמובן המימון. אין הרבה מקורות ליצירה עצמאית, בטח לא לסרט אנימציה קצר. אנחנו ממש בסוף של ההפקה וצריכים את התמיכה של אנשי העיצוב והאמנות שם בחוץ. אני חושב שהצלחה שלנו, בפרויקט עצמאי אבל ברמה גבוהה של הפקה, תהיה הצלחה לכל התחום בארץ. אותו דבר עם כישלון… נשמח מאוד אם אנשים יכנסו, יבחרו תשורות מגניבות ויהיו חלק מההפקה שלנו

Yuval:

אמן!