יאן טיכי (צילומים באדיבות האמנים מ"ל)

במוסררה מאמינים בכוחה המרפא של האמנות


0

תגובות


בתערוכה ״רדיקלים חופשיים ואנטי אוקסידנטים״ הפותחת את חגיגות שלושים שנה לביה״ס הרב תחומי לאמנות וחברה מוסררה, נותנת ביטוי לתפיסת העולם ולמעורבות החברתית של מוסררה במרחב הירושלמי. האוצרת, דפנה איכילוב: ״אנחנו חיים בחברה שהיא כל כך מורעלת, כל כך מפוררת, ויש בה איים של מחלה. אחד האנטידוטים בהקשר של החברה הישראלית זה כוחה של אמנות לפזר משהו חיובי״

נועה ברזנר

״לכאורה זה לא לעניין, באירוע חגיגי שכזה לדבר על מחלות חברתיות ושסעים״, אומרת דפנה איכילוב, שאצרה את התערוכה ״רדיקלים חופשיים ואנטי אוקסידנטים״, במסגרת חגיגות שלושים שנה למוסררה, ביה"ס הרב תחומי לאמנות וחברה. התערוכה, שתיפתח ביום שלישי 24.10 בגלריה על שם מורל דרפלר במוסררה, כוללת עבודות של אמנים בוגרי בית הספר מוסררה לדורותיו, אולם אינה מחוייבת לכרונולוגיה האמנותית של המוסד או לייצוגיות. התערוכה התגבשה מתוך העבודות וההיסטוריה של בית הספר שעלתה מהן.

איכילוב, אוצרת ואמנית, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ותואר שני באמנות באקדמיה סנטרל סנט מרטין בלונדון, הקימה במוסררה את המסלול ללימודי פוטותרפיה והיא מלמדת במוסררה במשך כמחצית משלושים שנותיו. למשימה של תערוכת ה־30 ניגשה יחד עם אלמוג גלב, שסייעה באוצרות.

איך אורזים שלושים שנה בבית ספר לאמנות, איפה התחלת?

איכילוב: ״המחשבה הראשונה הייתה לדבר על בית הספר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שמעניין אותי, אלא לדבר על אמנות. בעבודות עצמן יש ייצוג לתפיסת העולם של בית הספר, שלפיה לאמנות יש תפקיד שהוא לא רק אסתטי אלא גם חברתי ופוליטי. התערוכה מתבוננת בפעולה האמנותית כמחוללת של תהליכי תיקון וכתרופה אישית, חברתית, פוליטית ותרבותית״.

מעניין לראות את השילוב בין עבודות ותפיסות של אמנים (כולם בוגרי מוסררה, כאמור) מתקופות שונות. ״ניגשתי למחקר בארכיון של ביה״ס, שיש בו תיעוד של הבוגרים ושל עבודות שהם עשו. עשיתי הצלבות, לבדוק מי עדיין אמן פעיל, כי היה חשוב לא לקחת משהו מעבודת הגמר של מישהו שמאז לא יצר, וזה כבר לא רלבנטי. יצרנו קשר עם האמנים והתחיל תהליך של כמה חודשים, להבין איזה חומרים עומדים בפניי. מתוך תיקי העבודות עלתה ראייה של הנושאים שבהם עוסקים האמנים בשנים האחרונות ובאיזה מהנושאים אני רוצה לגעת. התזה של התערוכה נבעה מתוך המפגש עם החומרים״.

בעבודות בתערוכה האמנים מבצעים טקסים קטנים פרטיים או מצביעים על טקסים שאנו עושים, כחברה או כבודדים. לעתים אלו פעולות המתריסות כנגד הסדר הקיים, ומבקשות להציע תיקון בחברה מורכבת ומסוכסכת. לעתים אלו טקסים סיזיפיים, אבסורדיים או נטולי תכלית, אבל הם מבקשים לעורר אותנו, או לייצר מצב שאינו קיפאון

אסף אלבוחר

המונח ״רדיקלים חופשיים״, תמיד מעלה אצלי אסוציאציה לתנועות פוליטיות, של מורדים או מהפכנים.

״המונח מגיע דווקא מתחום הרפואה, ומשם הוא כנראה חלחל גם לפוליטיקה״, מסבירה איכילוב. ״הרדיקלים החופשיים גורמים נזק לתאי הגוף ולדנ״א. הנזק מצטבר בהדרגה וגורם להזדקנות, למחלות קשות ולמוות בטרם עת. אבל קיימת דרך לנטרל את הרדיקלים החופשיים ואת נזקיהם המצטברים, ע״י מערכת נוגדי חמצון. אלו הם האנטי אוקסידנטים. התערוכה מתבוננת ברגע בו לאמנות יש פוטנציאל לפעול כאנטי אוקסידנט, היא עוסקת בפעולה האמנותית ובתוצריה, כמודלים אפשריים של איחוי וריפוי וכפלטפורמה לטרנספורמציה אישית וחברתית״. 

באיזה פעולות אמנותיות את רואה כוחות לריפוי?

״לפעמים זה תיעוד בווידאו של טקס פרטי או פעולה – שיכולה להיראות נורא מוזרה ומופרכת, סיזיפית וחסרת משמעות – אבל היא מייצרת את האובייקט האמנותי ויש לה משמעות בעולם. לפעמים הפעולה האמנותית נראית הירואית ולעתים היא נלעגת, לעתים יש בה אופטימיות. עצם עשייתם של הטקסים הללו כמעשה אמנותי היא תחילתו של ריפוי עצמי שעשוי גם לייצר תרופה חברתית״.

הנושא של פרפורמנס, פעולה נראית אך חולפת, שלא בהכרח משאירה אובייקטים ותוצרים אמנותיים, הוא נושא בוער באמנות כיום. יש חזרה לפרפורמנס בין היתר בביאנלה בוונציה השנה, בעבודות המתערבות בחלל מוזיאונים.

״בעבודות בתערוכה האמנים מבצעים טקסים קטנים פרטיים או מצביעים על טקסים שאנו עושים, כחברה או כבודדים. לעתים אלו פעולות המתריסות כנגד הסדר הקיים, ומבקשות להציע תיקון בחברה מורכבת ומסוכסכת. לעתים אלו טקסים סיזיפיים, אבסורדיים או נטולי תכלית, אבל הם מבקשים לעורר אותנו, או לייצר מצב שאינו קיפאון.

שירה חורש

״יש לדוגמה עבודת וידאו של אירנה וינשטיין, שרואים בה קיר לבן, ונכנסת בחורה עם כיסא מקופל, היא פותחת אותו, תולה עליו בגד ומתחילה להסיר את בגדיה ולתלות אותם על הקיר – העבודה נקראת ׳תערוכה ספונטנית׳. ככל שהיא משילה את בגדיה הם הופכים לקומפוזיציה על הקיר. זהו מין טקס פרטי וקטן, אבל עצם ההתעקשות הופכת אותו למשמעותי״.
ביה״ס מוסררה שוכן באזור חיץ ירושלמי. צומת דרכים בין שכונות חרדיות, חילוניות ובין מערב העיר היהודית לשכונות הערביות במזרח ירושלים. במקום להסתגר במגדל השן, ביה״ס מתבונן בסביבה בכוונה ושואף לקחת חלק ואף להשפיע על האיזון העדין שנוצר בה. מהצד האמנותי מוסררה מתמחה בכיוונים ייחודיים, של עשייה משולבת ורב תחומית, הקושרת יחד אמנות, מוזיקה חדשה וניו מדיה.

״ניו מדיה הפכה למדיה של ימינו, ניסיתי לתת ייצוג למחלקות השונות במוסררה. יש עבודות סאונד ויש עבודה של ילי רייכרט, שהיא ניו מדיה ׳אמיתית׳ – הצופים מתבקשים להניח ידיים על לוח זכוכית וטביעות הידיים של כל מי שמשתתף מצטברות בעבודה. רייכרט משתמשת בידיים כמקור לאנרגיה, ומתארת את זה כמו ברייקי או בהנחת ידיים אחת על השנייה כאקט של נחמה – אנרגיה מועברת מאדם אחד לשני במטרה ליצור המשכיות״.

גם התפיסה של אמנות כשמאניזם, ריפוי אנרגטי ושאילת טקסים מתרבויות פרימיטיביות, שבטיות היא תמה שחוזרת ועולה בימים אלה.

״אפשר להזכיר בהקשר זה את יוזף בויס, שראה באמנות כוח ריפוי לחברה ובאמן סוג של שמאן. אם המעשה האמנותי הוא תחילתו של ריפוי עצמי, משם עשויה גם להגיע תרופה חברתית. זה נכון שיש איזו חזרה לבויסיזם. הרבה אמנים ישראלים בשנות ה־70 התכתבו איתו ואפשר לראות היום – אולי מתוך תמימות או התעקשות – רצון לדבר שוב בשפה הזו, רצון להתחבר מחדש למקורות קודמים״, מציינת איכילוב.

״אנחנו חיים בחברה שהיא כל כך מורעלת, כל כך מפוררת ויש בה איים של מחלה ואחד האנטידוטים בהקשר של החברה הישראלית זה כוחה של אמנות לפזר משהו חיובי, אנטי־תזה לרעילות הכללית. זה מופיע בנגיעות קטנות בעבודות עצמן: למשל שלט הנאון של טוהר לב ג׳יקובסון, שנראה כשלט למכירת מוצרים אבל הטקסט שרץ עליו הוא חלק מתפילה – ׳חטאנו אווינו גנבנו חמסנו הטלנו דופי׳.

אורית ישי

״רצינו לייצר חלל שרוחש פעולות שונות ומשונות ומהדהד את הסאונד הבוקע או מלווה את הפעולות הללו, שהאמנים מבצעים או מתעדים. נדב אריאל מבצע פעולות שהן מרד והתרסה נגד הסדר הקיים, לכאורה התעקשות שאין בה הגיון. ניסיון ליבש מקווה מים באמצעות סחבות רצפה או יצירת ערימה קפדנית של מחטי אורן יבשים במרכז השביל, ערימה שוודאי תתפזר במשב הרוח הראשון – כל אלו פעולות שנידונו לכישלון, אבל הן משנות לרגע את המצב הקיים. הגר אבודרם אוידה פורמת באיטיות סיזיפית שטיח. היא יושבת בחלל ריק שאינו מספק מידע על המעשה או סיבותיו. לכשתסתיים הפרימה, מתוך ההרס תיוולד אפשרות חדשה. הן הפורמת והן הפרום יעברו תהליך של מטמורפוזה. בעבודת הווידיאו של מרים נאה Laura and Ryan מופיעות ידיים נשיות שמתעקשות לבנות שוב ושוב מגדל אבנים קטן ולכאורה חסר טעם, למרות הדמות הנעלמה המתעקשת לפרק את הערימה. תהליך של בנייה הרס ובנייה, שכוחו בהתעקשות על עצם הפעולה. אמנדה תמרי ונמרוד לוי עוסקים שניהם בנושא הנשימה – היא בעבודת וידאו של נשיפה במפית המכסה את פניה; הוא באמצעות כתיבה מדיטטיבית סבלנית ושקדנית על נייר. אצל שניהם, זהו רגע של תשומת לב לפעולה אוטומטית, מובנת מאליה, רגע המסרב לראות בפעולה חסרת ערך.

״שירה חורש בעבודת וידיאו מציירת בעזרת מטלית רצפה ודלי מים מעגל סביב דמותה, לופ אין סופי, כמעין גלגול של חוני המעגל המבקש לשנות מציאות באמצעות פעולתו. גם זו פעולה שלא תותיר לכאורה חותם בעולם (שהלוא המים יתאדו), שנידונה לכישלון, אבל היא מתעקשת לדבוק בטקס מדיטטיבי וביצירת המעגל, פעולה זנית במהותה המבקשת ליצור שלמות. וכמו בזן – ׳המעגל הריק אינו ריק עבור מי שנמצא בתוכו׳, ופעולה הנראית לכאורה חסרת ערך או טפלה, יש בכוחה ליצור חלל מנטלי חדש וכוח ריפוי״. המעגל מהדהד גם במפגש עם זרי האבלות בעבודתה של אורית ישי. 

״חן כהן מייצרת את עצמה כישות שאמאנית המבצעת טקס בעל נראות פולחנית, העוברת מעין תהליך של טרנספורמציה, בו היא מאבדת מעט מאנושיותה אך מנכסת לעצמה כוחות של ריפוי. מנגד, עבודתו של איציק הרוש (׳קטיעה׳) ועבודת הסאונד של אבי שהרבני ועמר גולדברג, עוסקות באפשרויות של ריפוי דרך הטבעי, הצומח. עבודתו של איתי נדב (׳גולם׳) נראית כטקס גירוש שדים פרטי. בווידיאו של איתמר מבורך דמות גבר עירום העומד בגבו אלינו, כשפניו אל ריבוע אור מסמא, וברקע רעש מונוטוני שתלטני ומטריד. הגבר דומם, שקוע בטקס הפרטי מתמסר לסאונד האקסטטי וסופג לתוכו את אנרגיית האור המרפאה. גם בעבודותיו של אסף אלבוחר מתואר רגע בו האור ׳מטפל׳ ומשמש ככוח מרפא למציאות. החללים בעלי האסתטיקה המחוספסת עוברים תהליך של ריכוך ולידה מחדש במפגש עם האור.

״האור הוא נושא מרכזי גם בעבודתו של יאן טיכי ׳Any Moment׳ הוא בחר 12 דימויים מתוך כאלף דימויים בחשבון האינסטגרם שלו – זהו קומץ מתוך מאסה, שמשקפים את אינטנסיביות החיפוש אחר האור הפיזי, הרעיוני, הרגשי, הרוחני״.
״מיכל טוביאס מפנה מבטה למבעים הצדדיים של המציאות. צילומיה תרים אחר סימנים שנותרו על הקירות לאחר פירוק התערוכה, בחללי אמנות שונים. מבט מדיטטיבי ממוקד, חושף פגמים, עקבות ושאריות בקיר הריק, המצביעים על מה שהיה ואיננו (עבודות האמנות). עוד רגע וגם הם ייעלמו, יפנו מקומם להתרחשות הבאה, הקיר ה׳חולה׳ יתכסה. סדק צר של זמן שבין מות העבר ולידת העתיד״.

יאן טיכי

בשבוע הבא (31.10) תיפתח התערוכה ״התנגדות״ בגלריה החברתית ע״ש נגר, אף היא במסגרת חגיגות השלושים לביה״ס מוסררה. את התערוכה אוצרת איילת השחר כהן, אף היא אמנית ואוצרת מסגל בית הספר, והתערוכה תעסוק בהיבטים אמנותיים של מחאה פרטית וציבורית, ותתמקד בלכידת הרוח של האירועים ההיסטוריים המכוננים במחאה החברתית נגד קיפוח עדתי ואפליה בארץ ישראל – ביניהם האירועים בוואדי סאליב בחיפה בסוף שנות בחמישים וההתארגנות בשכונת מוסררה הירושלמית בשנות ה־70 עם עלייתה של תנועת ״הפנתרים השחורים״.