רויטל בן־אשר פרץ, מתוך Protective Edge בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)

אמנות והישרדות: האוצרת רויטל בן־אשר פרץ עוברת לקידמת הבמה


0

תגובות


אחרי שנים של עבודה כאוצרת, רויטל בן־אשר פרץ הצטרפה לאמן הווידיאו יואב כהן, לכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי ולאמנית מיכל שמיר, וביחד הם מציגים את Protective Edge - מופע פרפורמנס בגלריה שלוש. בראיון לפורטפוליו היא מספרת על התפקיד ששיחק השיער שלה בהזמנה לצאת מאזור נוחות, ועל הניסיון שצברה כחברת דירקטוריון בתיאטרון הקאמרי ובאופרה הישראלית בדרך לקדמת הבמה

1.

״בהתחלה שלחתי Save the Date כמו שאני שולחת לכל תערוכה, אבל פתאום הבנתי שאין פתיחה. סתם לבוא לראות את קומת השואו־רום או את קומת ההריסות בגלריה, זה לא עובד בלעדינו. הדבר הזה חי, קיים, מוצדק, בועט, רק בזמן 40 הדקות של הפרפורמנס.

״ואז כולם שואלים ׳רגע, אז את האוצרת?׳. זה הרי לא מובן, הם רגילים שהשמות של האמנים מופרדים ופתאום זה לא ככה, השם שלי נמצא ביחד עם כולם. פתאום אני מוצאת את עצמי עסוקה בשינוי החוזה שלי עם הקהל בכל הנוגע להרגלי הצריכה של אמנות פלסטית. זה היה קשה, עבדתי בהסברה, להסביר שאין פתיחה, ואז להסביר עוד פעם: אין פתיחה.

שלחתי מאות ווטסאפים להסביר שאין פתיחה, ואז הם עונים לי בחזרה ׳איזה יופי, נבוא לפתיחה׳.

הרגשתי כעס על שבירת חוזה: זה מופע, משלמים כסף, 40 שקלים, אתה מתחייב לבוא בשעה מדויקת, כל הדברים הכל כך בסיסיים האלו שלא קיימים בתערוכה רגילה. אבל אני מבינה את זה, כי גם לנו לקח זמן להבין שהדבר הזה הוא פרפורמנס. גם אנחנו היינו מאוד מבובלבים תוך כדי העבודה״.

רויטל בן־אשר פרץ ויואב כהן. צילום: לירון ברייר דנציגר

2.

במהלך השנתיים האחרונות קיימו חברי קבוצת היוצרים – האוצרת רויטל בן־אשר פרץ, אמן הווידיאו יואב כהן, הכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי והאמנית מיכל שמיר – מפגשים רציפים. סיעור מוחות משותף במדיומים השונים הוביל ליציאה מאזורי הנוחות של כל אחד ואחת מהם, לקריאת תיגר על זהותם המקצועית המוגדרת ולחציית הקווים אל עבר מגרשו של האחר. Protective Edge, שמו הלועזי של מבצע ״צוק איתן״, הניע את הקבוצה לבחון את ההתניה האנושית הנוגעת להגנה, לביטחון ולגבולות, ובד בבד גם את הדחף האמנותי להתריס, להתקומם, להעלות שאלות ו״ללכת על הקצה״.

אירועי הפרפורמנס המתפרשים על פני שלוש הקומות של גלריה שלוש בתל אביב – ושמהווים חלק בלתי נפרד מהפרויקט – מבקשים לחתור תחת הרגלי הצפייה והצריכה המקובלים בגלריה, בתיאטרון ובקולנוע באמצעות שיבושים, הסטות, התערבויות והפרעות מצד חברי הקבוצה. התוצאה יוצאת דופן גם ביחס לפעילות האמנותית הקודמת של חברי הקבוצה, וגם ביחס לנוף המקומי של הגלריות המסחריות. אחרי הכול, זה לא ברור מאליו שגלריה מסחרית כמו גלריה שלוש מעניקה את שלוש הקומות שלה ליצירה שלא תלויה על הקיר ושאפשר למכור, ושמוצגת בסך הכול מספר פעמים מועט בשבוע.

סהר עזימי. צילומים: אורין יוחנן

3.

את ההזמנה ליצור פרפורמנס קיבלה האוצרת רויטל בן־אשר פרץ מהאמנית מיכל שמיר. זה היה אחרי ששמיר ביקרה בתערוכה סביבות עבודה, שאצרה בן־אשר פרץ בביתן הלנה רובינשטיין ב־2015. ״היא התעניינה בדפוס הפעולה הקבוצתי שאני עובדת בו, ואני זוכרת שכבר באותו רגע קסמה לי המחשבה, שמחתי להצטרף למשהו שאני לא מובילה ושאני לא יוזמת כמו שאני רגילה בדרך כלל אלא להיות אחת מ… זה היה נשמע כמו הדבר הכי קסום שיכול להיות״.

ובכל זאת יש לך נוכחות שקשה להחמיץ. אני בדרך כלל לא מתייחס למראה החיצוני של אוצרות, אבל השיער שלך פתאום משחק תפקיד. 

״מיכל באמת אמרה באותה שיחה ׳אני מזמינה אותך בגלל השיער׳, אבל אני לא אמנית, אני לא פרפורמרית, והנה, העבודה הזו שמה את כולנו כאנשים יוצרים: לא אוצרת, לא אמנית פלסטית, לא אמן וידיאו, לא כוריאוגרף; ארבעה יוצרים. כולנו שווים מבחינה הירארכית וכולנו היינו ועדיין מעורבים בהכול. אף פעם לא הייתה לי חוויה כזאת. כאוצרת, בסופו של יום אני פוסקת. פה לא היה ראש אחד לדבר הזה וכל אחד מאיתנו טיפוס דעתן, יודע כול, ראה הכול, חווה הכול, והיה בזה משהו מערער מלכתחילה.

״חודשיים לפני שהדבר הזה עלה לא ישנתי, לא אכלתי, לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. בחיים לא עשיתי דבר כזה: זו כתיבה אחרת של טקסט, כולל הערבוב האוטוביוגרפי והמבט הרפלקסיבי וההומוריסטי על המקצוע שלי, על הבית שלי. כמו שאני אומרת בפרפורמנס, אני באמת שומרת על הפרדה קנאית בין הדמות הציבורית לדמות הפרטית שלי, ופתאום הכל מתערבב, הפוך על הפוך.

4.

קשה לספר על מה שקורה בזמן 40 הדקות של פרוטקטיב אדג׳, אם לא רוצים לקלקל את החוויה למי שעדיין לא ביקר ביצירה יוצאת הדופן הזאת, שנעה בין רצינות לפארסה, בין עולם האמנות למציאות הפוליטית, בין האישי לציבורי. אבל אולי ״ביקר ביצירה״ זה לא התיאור הנכון, מה שגם מקשה על הרצון לספר על מה העבודה, מה קרה שם. מה נכון להגיד: צפה בעבודה? השתתף במופע? היה נוכח ב־40 הדקות האלו? ומה קרה שם? וגם כשאני מבקש מבן־אשר פרץ לספר, מה היא עונה כששואלים אותה מה זה הדבר הזה, על מה זה, היא נתקעת.

״קודם כל אני אומרת פרפורמנס, נותנת את המסגרת העקרונית של הדבר הזה״, היא עונה.

ואז? 

היא חושבת למשך שניות ארוכות, מנסה למצוא את המילים הנכונות עד שהיא עונה: ״כנראה הגעתי לרגע בחיים, באוצרות, לצומת של שאלות מהותיות, עמוקות ועקרוניות של מתיחת הגבולות. זה בפירוש יציאה מאזור הנוחות. עוד רגע אני בת 50 ושיתוף הפעולה המלא והמורכב הזה לא היה פשוט, גם במובן של לתקוע את הסיכה בבלון הזה בעצמי; המבט הרפלקסיבי של לשבור את הכלים.

״ובתוך זה יש את החוויה האישית שלי של פרפורמנס, שאני עושה בפעם הראשונה. זו למידה של תחום חדש לגמרי. במשך חודשיים מאז שהתחלנו לעשות חזרות פשוט הקשבתי: להוראות הבימוי, להתערבות בטקסטים, כל כך הרבה למידה. אני יושבת, שותקת, מקשיבה ומיישמת. איזה דבר מדהים זה שבגיל כזה אפשר לחוות משהו כל כך חדש של למידה״.

העובדה שאת בשנתיים האחרונות חברת דירקטוריון בתיאטרון הקאמרי ובאופרה הישראלית השפיעה על הלמידה, על הישום? ראית הרי המון הצגות ומופעים בשנתיים האחרונות, ואת גם שופטת בפרסי התיאטרון.

״לגמרי. רק עכשיו אני מבינה כמה ישבתי וראיתי ולמדתי: דיקציה, לאיפה להפנות את המבט, איך אתה עובד עם הקהל ואתה שם, אבל לא מסתכל לאף אחד בעיניים באמת, כי אתה בתוך תפקיד.

״מגיעים אנשים, חברים שאני מכירה ורוצה לחבק ולהגיד שלום. ברגע הראשון כולם עושים לי היי, הגעתי, איך אתה יוצר התכווננות? ואז אני עומדת בחוסר אונים עם קוביית הקרח ומישהו בא וצובט לי את הלחי ואומר שלום מתוקה שלי. איך לחייך ולהישאר בתפקיד מול קהל באופן ישיר ובלתי אמצעי״.

צילום: אורין יוחנן

5.

אז על מה הפרפורמנס? עוד לא ענית על השאלה. 

״יש לנו את הקומה של האמנות ויש את הקומה של ההישרדות״.

הו! יש לנו כותרת.

״אמנות והישרדות?״.

כן.  אבל נחזור לשאלה, וזה לא שאני יודע בהכרח לענות עליה, ״על מה זה״.

״זה על הבלים וזיוני שכל, למרות שכל מילה נבחרה בקפידה: הפרחים של טל אמיתי והפרחים על הקברים של הפלסטינאים. השקרים של ׳אני אוצרת תכף תערוכה בקונגו שיקראו לה פרחים בקנה׳ והשקרים הפוליטים; התכנים הבורגניים, המכירה של העבודות, למרות שאני חושבת שלא מכרתי עבודת אמנות אחת בחיים שלי. ויש דברים שהם גם אמת: העובדה שהמבנה היה חדר קירור למתים של בית חולים הדסה. אבל מאז שאני בתוך התפקיד, גם כשאני כבר מדברת ברצינות אני לא מאמינה לעצמי. הכל נשמע לי כמו פרודיה, מין פארסה אחת גדולה.

״זה גם בא לידי ביטוי בפרפורמנס עצמו. אני נורא אוהבת את התפקיד של יואב, מין איש במה של אחורי הקלעים, פועל שחור, שמחבר פנים ליבוש שיער לחצובות. זו הפרנסה שלו, אבל יש לו גם יומרה להיות אמן, כי הוא לוקח את האמצעים הדלים שיש לו מאחורי הקלעים ומתחיל לעשות איתם מיצבים בקדמת הבמה, ותוך כדי הוא מפריע לי ויש את הענין של מי יותר חשוב: מי מפריח יותר הבלים, הפנים עם האוויר החם או אני עם השלשול המילולי. מי יותר חשוב ממי? מי מפריע למי? אם אני לא עומדת במקום שמתאים לו, הוא מזיז אותי. הוא מזיע, הוא עובד קשה, הוא צריך להספיק לחבר הכול, אבל האוצרת מסתובבת לה עם קוביית קרח גדולה ביד ועושה מה שהיא רוצה״.

מה חשוב לך שיקרה לקהל שמגיע? שמה הוא יחשוב? יבין? ירגיש?

״קודם כל אני רוצה שזה יעורר אצלו מחשבות, ושזה באמת יהיה חוויתי. אח שלי עורך דין, והוא אמר לי ברמה הכי פשוטה, ׳סוף סוף תערוכה חיה ומדברת׳. זה חיזק דבר נוסף שהבנתי תוך כדי, שאני לא מוכנה לעשות שיח גלריה לעבודה הזו, כי זה זה. אמרתי כבר את כל מה שיש לי להגיד שם. בפרפורמנס, ששופך אור על הסיטואציה המוזרה וההזויה של שיח גלריה. אנחנו עוברים מעבודה לעבודה ומסבירים ומפרשנים, ואז מה, זה גם פרפורמנס? זו הצגה? זה טקסט אינפורמיטיבי? זו חוויה? זה תיאטרון?

״בעולם האמנות שלנו, שהוא חמור סבר וקפוץ תחת – וגם אני כזו – פה אני יוצאת מעצמי ועושה את הדבר הזה עם הרבה הומור עצמי. אז כן, אני רוצה שאנשים יעברו את הטלטלה בראש, ואני חושבת שהם עוברים אותה, כי אנחנו עוברים את זה. אנחנו מרגישים בגוף שלנו מתי יש את רעידת האדמה הקטנה בגוף, ואני מרגישה את זה בכל פעם כשאני שם בתפקיד״.