W(ego של משרד האדריכלים MVRDV. צילום: Ossip van Duivenbode

איינדהובן 2017: אנחנו העולם


1

תגובות


שגרירויות עיצוב, מתיחת גבולות, קולקציית תיקים שיוצרה מקיבות של פרות וכריות שמצדיעות לישבן הנשי. שבוע העיצוב שהתקיים בחודש שעבר באיינדהובן מתווה פעם נוספת את הכיוון שאליו הולך, או יכול ללכת, עולם העיצוב

זו הייתה השנה שבה הפך שבוע העיצוב באיינדהובן באופן רשמי מעוד שבוע עיצוב – שבדומה לכל שבועות העיצוב בעולם מציג עיצוב אקספרימנטלי כזה או אחר לצד פריטי ריהוט מסחריים בדגש על עיצוב מקומי – לשבוע עיצוב בין־לאומי, שמה שמעניין את מארגניו הוא לא עוד כיסא, וגם לא (רק) עוד חומר חדש, אלא סוגיות מהסוג שהקהל הרחב פחות מקשר עם עיצוב, ושמגזיני העיצוב פחות נוהגים לסקר.

זה התחיל בטרמינולוגיה: ברחבי איינדהובן נפתחו שבע ״שגרירויות עיצוב״, אולם לא כאלה שהציגו עיצוב לאומי של מדינה כזו או אחרת, כפי שהסביר אחד ממארגני שבוע העיצוב: ״פחות מעניין אותנו להציג את העיצוב הפולני הטוב ביותר, או אפילו רק את העיצוב ההולנדי״. כך, בין השגרירויות אפשר היה למצוא את שגרירות המידע, שגרירות המזון, שגרירות הבריאות, שגרירות שינויי האקלים ושגרירות התחבורה העירונית – תחומים אקטואליים שמבחינת המארגנים למעצבים יש מה לתרום בהם.

הטרמינולוגיה המשיכה גם בתמה שסביבה פעל שבוע העיצוב: stretch. ״למעצבים יש רעיונות מהפכניים ופתרונות חדשניים לבעיות מהותיות, בעידן שאחד הדברים שמאפיינים אותו הוא השינויים המהירים. הם מרחיבים את המוח ואת האופק ומותחים את הגבולות בזמן שבו קיים הכרח להיות גמישים וזריזים״, כתבו המארגנים.

The Last Job on Earth. צילום: Boudewijn Bollmann

״מעצבים מחפשים את הקצוות, הם מתמתחים״, אמר מרטין פאולן, מנהל שבוע העיצוב, שכלל השנה 610 תערוכות ואירועים, שלקחו בהם חלק יותר מ־2,600 מעצבים ב־110 מיקומים, ושמשכו קהל של 335,000 מבקרים. ״הם שואפים להפוך את העולם למקום טוב יותר, מנסים לעזור לעולם שלנו להתקדם צעד אחר צעד כדי להפוך את העולם ליפה יותר, בריא יותר, חברותי יותר, אולי פחות בודד; הם הכוח היצירתי של הטבע״.

אבל זה לא נגמר רק בטרמינולוגיה. לדוגמה, התערוכה ״בריאות כרונית: מעצבים עתיד בריא״, שהתקיימה כחלק מ״שגרירות הבריאות״, הציגה מגוון רחב של פרויקטים תחת הנחת היסוד שהודות להתפתחויות הטכנולוגיות אנחנו יכולים להיות אחראים יותר על ניהול החולי והבריאות שלנו, אבל התקדמות זו באה עם ״פגמים״. במקום שבו שירותי הבריאות היו מסופקים על ידי הרשויות, מתרחש מעבר לניטור עצמי ואבחון, ותפקידם של בתי החולים, המטפלים, המטופלים והמעצבים משתנה.

״אנחנו יכולים למתוח היום את תוחלת החיים שלנו: בלידה, במהלך החיים ובסוף החיים״, אמרו מארגני התערוכה. ״אבל לפעמים הפתרון שסופק אינו מתאים לצורך, או שיש יותר מדי עיכובים. יותר ויותר אנשים לוקחים בעלות על הצרכים שלהם, ועם הגידול במספר מחלות כרוניות, השאלה היא איך אנחנו יכולים להתמודד עם מחלות אלה כפרטים״.

הפרויקטים שהוצגו בתערוכה – וביניהם רובוט שמאפשר ביצוע טיפולים פולשניים בשלט רחוק, או בובה ״בהיריון״ שמאפשרת התנסות בטיפול בלידות – אימצו את הבריאות הכרונית שמאפשרת להסתגל למחלות ולמגבלות, לנהל אותן בעצמנו ולהמשיך לחיות את החיים שאנו רוצים.

מתוך שגרירות הבריאות. צילום: Tommy Köhlbrugge

אנחנו יודעים איך אתם מרגישים

זו הייתה הפעם ה־16 ששבוע העיצוב מתקיים באיינדהובן, לאחר שהתחיל כאירוע שהתקיים במשך יום אחד ועד שהתפתח לאירוע שנמשך תשעה ימים. ובמקביל לפרויקטים החברתיים – אחד המאפיינים הבולטים של שבוע העיצוב בשנים האחרונות – הפרויקטים שזכו לתשומת הלב הרבה ביותר היו, כצפוי, אלו שהצטלמו הכי טוב.

לדוגמה, ה״מלון״ הצבעוני שבנה במרכז העיר משרד האדריכלים MVRDV, שכלל תשעה חדרים שהורכבו זה על זה בדומה למשחק טטריס. תחת השם W(ego – הלחם בין We (אנחנו) לאגו – הציג המשרד קונספט אדריכלי שיכול להתאים לצרכים השונים של כל תושב עתידי, בין אם מדובר במשפחות, בסטודנטים או או בפליטים, תוך מחשבה על העיר העתידית ועל האופן שבו מציאות אקלימית, פוליטית וחברתית משתנה משפיעה על הרכב האוכלוסיה של העיר.

התערוכה ״אנחנו יודעים איך אתם מרגישים״ של מעבדת המדיה VPRO, בחנה כיצד הטכנולוגיה הלבישה (Wearables) יכולה לשחק תפקיד ביצירת ובצריכת תקשורת. נקודת המוצא של המיצב הייתה שבעתיד שירותים כמו נטפליקס יוכלו להשתמש בנתונים שישדרו השעון או הטלפון הנייד שלנו, כדי לדעת מה מצב הרוח שלנו, וכך הם יוכלו לדעת לדוגמה עד כמה הסדרה שאנחנו רואים מפחידה. במקרה זה האם נעדיף לשמור את הרגשות שלנו לעצמנו? מה זה אומר לגבי הפרטיות שלנו? למי הנתונים האלו שייכים?

במרכז התערוכה היה מיצב אינטראקטיבי בחדר חשוך, שהמבקרים יכלו להתחבר בו לשלושה חיישנים שמדדו קצב לב, גלי מוח ואת מוליכות העור. הנתונים תורגמו לקומפוזיציות אור צבעוניות שנעו על רצפת החדר החשוך. התוצאה המרשימה הדגימה כיצד הרגשות שלא תמיד אפשר להבחין בהם, הופכים לפומביים גם בעבור מי שצופה בנו מהצד.

התערוכה Fundamentals של Dutch Invertuals. צילום: Ronald Smits

תערוכה בולטת נוספת הייתה Fundamentals של קבוצת המעצבים Dutch Invertuals. בבסיס התערוכה עמדו השאלות מהו הבסיס של המוצר המעוצב וכיצד החפצים היום־יומיים שנמצאים בסביבת המעצבים משפיעים על התוצר הסופי. מעל 800 חפצים מחדרי העבודה והאוספים הפרטיים של 45 מעצבים שונים, ששימשו השראה ליצירתם, הוצגו בתערוכה. במרכז החלל הוקמה בימת תצוגה עגולה, שהורכבה ממעגל חיצוני ופנימי.

בבימה המרכזית הציג כל מעצב כ־20 אוביקטים מחלל העבודה שלו ומאוספיו האישיים, שתרמו באופן עקיף או ישיר לטובת היצירה. מול האוביקטים, במעגל החיצוני, הוצגו המוצרים הגמורים. בחלק מהעבודות היה אפשר להתחקות אחר תהליך המחשבה והפיתוח של המעצב, וניכר דמיון בין חפצי ההשראה לאוביקט הסופי. לעומת זאת, חלק אחר מהיוצרים בחר להציג אוביקטים שבינם לבין האוביקט הסופי אין דבר במשותף ושהם כפופים לסדר פנימי שרק למעצב עצמו יש גישה אליו. התוצאה הציעה מבט פיוטי ומהורהר על האופן שבו מקורות ההשראה של היוצר משפיעים ואף מתערבים בתהליך היצירה שלו וסיפקה הצצה נוספת לאופן שבו מעצבים שונים מטפלים, מסתכלים ושואבים השראה מחפצים יום־יומיים הנמצאים סביבם.

תיקים מקיבות של פרות. צילום: Femke Rijerman

צילום: מ״ל

ממה אתם מפחדים

עבודותיהם של 177 בוגרי האקדמיה לעיצוב של איינדהובן – אחת החשובות והמעניינות בעולם – סיפקו אף הן מקור להשראה לאסתטיקה משובחת וחשיבה קונספטואלית. בין הפרויקטים שהתעסקו בסביבה היה אפשר למצוא את Twenty של מרים דה־ברוין (Mirjam De Bruijn) הוא מותג חדש שלוקח בחשבון שמוצרים רבים בתעשיית הקוסמטיקה כמו קרמים, שמפו וסבונים מכילים יותר מ־80 אחוז מים. הוצאת המים מהתכשירים ומכירה של חומר מרוכז שנוסיף לו מים בבית, יחסכו שינוע, אנרגיה, מקום וכן הלאה. בילי ון־קטויק (Billie Van Katwijk) יצרה קולקציית תיקים מעוררת מחלוקת ומחשבה, שיוצרה מקיבות של פרות. היא גילתה שבתעשיית הבשר ארבע הקיבות שיש לכל פרה הן פסולת, המתאימה רק ליצור מזון לכלבים. מכיוון שלכל אחת מארבע הקיבות מרקם שונה – חלקם דומה לנופים מתפתלים, אחרים נדמים ליצורים זוחלים – האסתטיקה הגסה והטבעית שלהן יצרה מגוון ייחודי של מוצרי עור.

בין פרויקטי הגמר המעניינים שעסקו בסוגיות חברתיות־פוליטיות, אפשר למנות את Court Dance של דורות׳ה גייזי (Dorotha Gazy), שהתייחסה להליך המשפטי כפרפורמנס בהשתתפות רקדנים, במטרה להחזיר את הרגש ואת הממד האנושי לתהליך המורכב. Desert pioneer של תום בינדלס (Thom Bindels) הוא פיתרון לגידול צמחיה במחנות פליטים שלמרות שהם אמורים להיות זמניים, זמן השהייה בהם בפועל אורך 17 שנים. About a Worker של קים הו (Kim Hou) הוא מיצב שדימה מפעל בגדים במטרה להעלות את המודעות למאזן הכוחות בתעשיית האופנה ולרומם את מעמדו של הפועל בפס היצור.

The Worker (צילום: מ״ל)

Inside the Box (צילום: מ״ל)

כמה מהפרויקטים התעסקו בילדים, ביניהם Inside the Box של ליזאן קנינג (Lisanne Koning), שהפכה את קופסאות הסיוע לפליטים שכוללות מזון ותרופות למשחקי ילדים, שחסרונם מורגש במחנות פליטים. Death Education של Sojung Lim כולל שלושה ספרי ילדים מאוירים, שמטרתם להסביר לילדים בגילאים שונים על המוות – מה קורה לגוף, איך להתאבל, ומה קורה בלוויה. ואילו קריסטפס פוליטיס (Kristaps Politis) בדק ב־Printstrument איך אפשר לגרום לילדים לנגן בכלי מוסיקה מבלי להכריח אותם להתאמן ולהרוג תוך כדי את ההתלהבות שלהם. הוא יצר צעצוע בהדפסת תלת ממד שמתרכז בכיף שביצירת מוזיקה, בעזרת 25 חלקים שונים שמאפשרים לילדים ליצור את כלי המוזיקה שלהם.

פרויקטים אחרים עסקו בעידן הדיגיטלי ובהשפעה שלו על חיי היום־יום שלנו. מארי קיי (Marie Caye) בדקה ב־The Last Job on Earth תרחיש ספקולטיבי שבו לאחר שהמכונות השתלטו על עבודות בני האדם, נדרשת נוכחות אנושית כדי לתרגם אותן לשפת אנשים. What Are You Afraid Of של קרלה צימרמן (Carla Zimerman) היא חנות מקוונות פיקטיבית, שעוסקת במוצרים שיענו על הפחדים שלנו. החנות מבוססת על מחקר כיצד עיצוב תורם להגברת תושת הפרנויה מאסונות, ואיך הוא משתמש באותם מנגנונים כמו הפוליטיקה ואמצעי התקשורת, כדי להפוך אסונות למטבע שאפשר לסחור בו וליצור תחושת חירום וחרדה תמידית.

מלאני דה־לוקה (Melani De Luca) התמקדה בהבט אחד של המהפכה הדיגיטלית, או ליתר דיוק בחלק אחד בגוף. ב־Post-Butt היא התמקדה בישבן הנשי, עם מחקר שהחל בסצינת ההיפ־הופ של תחילת שנות ה־90 והסתיים בישבן המפורסם של קים קרדיאן כסמל של כוח נשי. הפרויקט הוציא את הזרם האין־סופי של הישבן הנשי מהמסך הדיגיטלי למיצב פיזי, ותמונות האינסטגרם של ישבנים שונים הפכו לאוביקטים מוחשיים כשהם מודפסים על כריות.

ולבסוף, שלוש בוגרות ישראליות הציגו אף הם את פרויקטי הגמר שלהם השנה. שחר ליבנה הציגה את ברית מלח ופרויקט נוסף, Metamorphism, מחקר חומרי ספקולטיבי שבדק מה יקרה לפלסטיק שנמצא כיום בכל מקום, ויהפוך עם הזמן לחומר נחשק שהדרך היחידה להשיג אותו תהיה בטבע. קורין ון חרבנברוק הציגה שני פרויקטים, Mixed Wearables ו־Digital Ethology, שעסקו בדרך שבה אנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה ככלי תקשורת דרך סגנון לבוש ואימוג׳ים. לליה קימל התעסקה בגבולות ב־Border Line וב־Life on the Border, סרט דוקומנטרי שמספר על חייהם הבלתי אפשריים של תושבי הכפר עג׳ר בגבול לבנון-ישראל. סקירה מקיפה של שלושת הפרויקטים תתפרסם החל ממחר בפורטפוליו.

מלאני דה־לוקה (צילום: מ״ל)

  1. מיה שגיב סלומון

    סקירה מעולה של שבוע העיצוב המרתק, תודה!

Comments are closed.