דוד טרטקובר. סווינגינג לונדון, פרוייקט סטודנטיאלי, 1967-68

ותודה לבריטים: השפעת העיצוב הבריטי על התפתחות העיצוב הגרפי בישראל


0

תגובות


70 שנה בדיוק עברו מאז אותו כ״ט בנובמבר, שבו החליטה עצרת האו״ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ציון האירוע המכונן הוא הזדמנות לבדוק האם ובאיזו מידה הייתה השפעה בריטית על העיצוב הגרפי הישראלי בעשורים שלאחר קום המדינה

בקיץ 1965, בהיותו סטודנט בחופשת הקיץ שבין השנה הראשונה לשניה ללימודי הגרפיקה בבצלאל, ארז דוד טרטקובר תרמיל ונסע לאירופה. אחת מתחנות העצירה הייתה לונדון. במסגרת שיטוטיו בבירה האנגלית, שבמסגרתם נחשף לתרבות המקומית, נפל לו האסימון: הוא הגיע למסקנה שמה ואיך שמלמדים אותו בבצלאל לא רלוונטיים. כשחזר לארץ עוד הספיק להשלים את שנת הלימודים השניה.

בשנה זו, במסגרת תרגיל שקיבל בשיעור שהעביר גרד רוטשילד, התבקש לעצב כרזה שכללה שורת טקסט ולצידה דימויים של לימון, חצי לימון ובקבוק טמפו. כמי שנחשף לעיצוב הלונדוני המתקדם והמתוחכם מספר חודשים קודם לכן, הבין טרטקובר עד כמה מיושן התרגיל שהוא מבצע והחליט לפרוש סופית. בזאת הסתיימה השכלתו העיצובית במוסד הירושלמי, ואת דרכו כסטודנט לגרפיקה בחר להמשיך ב־LCP – London College of Printing.

דוד טרטקובר. הזמנה לתערוכת פופ בגלרית פפסי קולה, פרוייקט סטודנטיאלי, 1967-68

דוד טרטקובר, לונדון, 1967. צילום: צבי הדני

מקור ההשפעה על העיצוב הגרפי הארצישראלי בשנות ה־30 וה־40 עד אז היה בגרמניה. סגנון הפלאקטסטיל הגרמני, או בשמו הנוסף זאכ־פלאקט, שזכה לשם העברי כרזת האובייקט, היה זה ששלט בגרפיקה השימושית המקומית בתקופה שלפני קום המדינה: דימוי פיגורטיבי מרכזי, צבעים שטוחים, פרספקטיבה דרמטית ושימוש באות בולטת.

העובדה שמקורה של ההשפעה העיקרית על הגרפיקה הארצישראלית דווקא בגרמניה לא מפתיעה אם בוחנים את שמות הגרפיקאים המובילים של התקופה ואת רשימת המוסדות שבהם רכשו את השכלתם העיצובית. לדוגמה, פרנץ קראוס והאחים שמיר למדו בברלין ודוד שניאור ורודי (דויטש) דיין למדו במינכן. ההשפעה עשתה את דרכה גם להוראת המקצוע. אותו דיין, שעמד בראש המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל בשנים 1965-1937, לימד את תלמידיו את הסגנון שבמסגרתו פעל בעצמו.

בית ספר אחד גדול

שנות ה־60 של המאה הקודמת מסמנים השפעה חדשה על העיצוב הגרפי הישראלי, למרות שהעיצוב הבריטי נחת בארץ עוד הרבה לפני שסטודנטים ישראליים לגרפיקה גילו את לונדון. לפני שמעצבים ישראלים נסעו לאנגליה, המעצבים האנגלים הגיעו לישראל. למעצבים מובילים דוגמת אברם גיימס, ג׳ורג׳ הים ויאן לויט היה קשר מוקדם לישראל. בשנת 1952 עיצבו הים ולויט בעבור קרן היסוד את כרזת ברוך בואך לישראל. ב־1956 הוזמן גיימס על ידי דואר ישראל להעביר למעצבים המקומיים קורס בנושא עיצוב בולים, ואף עיצב בעצמו בולים בעבור השירות הבולאי הישראלי.

דן ריזינגר. כרזת מקרר חדיש אמקור 15, 1968

דן ריזינגר. כרזת התחרות הבין־לאומית השישית לנבל, 1976

דן ריזינגר. כרזת מישהו ישמח למברק ממך, 1964

מי שהושפע באופן ישיר מאברם גיימס היה דן ריזינגר, סטודנט צעיר לגרפיקה שימושית בבצלאל, לימים המעצב הגרפי הישראלי הראשון שיקבל את פרס ישראל בעיצוב. בכרזותיו המוקדמות של גיימס ניכרת השפעה מזרם הסוריאליזם וכך גם בכרזת מן העיר אל הכפר, שעיצב ריזינגר בשנת 1953 בהיותו סטודנט. הרומן של ריזינגר עם העיצוב הבריטי החל בשנת 1958, זאת לאחר ״עיכוב קל״ בבריסל. בשנת 1957 עלה ריזינגר על אנייה מנמל חיפה לכיוון אירופה בעוד שהיעד המקורי היה לונדון, שם תכנן להמשיך את לימודיו, אך בסופו של מסע בן שלושה חודשים מצא עצמו בבלגיה.

לאחר שהות של כשנה וחצי בבריסל שבה עבד כגרפיקאי, הגיע ליעדו המקורי: לונדון. כשנחת בעיר נסע ל־Central School of Art במטרה להירשם ללימודי המשך בעיצוב גרפי. בפגישה עם קולין פורבס, ראש המחלקה לעיצוב, הציג את עבודותיו מתקופת שהותו בבריסל. פורבס התרשם עמוקות מתיק העבודות וקבע כי לריזינגר אין שום צורך בלימודי עיצוב גרפי נוספים והמליץ לו להתחיל לעבוד כמעצב גרפי בלונדון, וכך אכן היה. ריזינגר שהה בלונדון שתי תקופות: בתחילה בשנים 1960-1958, ובהמשך לתקופה נוספת בשנים 1966-1964. ״ההשפעה הבריטית עלי לא הייתה טכנית אלא תרבותית״, מסכם ריזינגר את שתי התקופות שבהם חי ועבד בלונדון.

בשנות ה־50 הייתה לונדון מרכז ללימודי המשך של מעצבים ישראליים. אחד המעצבים הגרפיים הראשונים שנסע ללמוד באנגליה היה שמואל גרונדמן, שהמשיך ללימודי גרפיקה בלונדון לאחר שסיים את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל בשנת 1950. ישראלי נוסף שיצא ללימודים באנגליה בעשור זה הוא גדעון (גידי) קייך שב־1953 המשיך ללימודים ב־Borough Polytechnic שבלונדון, גם כן לאחר שסיים את בצלאל. אך הגל הגדול והמשמעותי של מעצבים גרפיים ישראליים שנסעו ללמוד בלונדון הגיע בעשור שלאחר מכן.

דוד טרטקובר. איור בנושא שנות ה־30, פרוייקט סטודנטיאלי, 1967-68

דוד טרטקובר. מסע פרסום הפונה למפרסמים לפרסם בעיתון דיילי מירור, פרוייקט סטודנטיאלי, 1967-68

דוד טרטקובר. מסע פרסום הפונה למפרסמים לפרסם בעיתון דיילי מירור, פרוייקט סטודנטיאלי, 1967-68

ובחזרה לטרטקובר: לדבריו של חתן פרס ישראל בעיצוב, שכאמור לא סיים את לימודיו בבצלאל וכיום עומד בראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית שנפתחה במוסד לאחרונה, לונדון של שנות ה־60 הייתה מרכז התרבות העולמי. הסיבה שהוא טס ללונדון לאחר השנתיים בבצלאל הייתה לדבריו נטו ללמוד, אך גם במקרה שלו השיעורים לא הועברו רק על ידי המורים בין כותלי המוסד, אלא החשיפה לכל מה שהיה לעיר להציע היה בית ספר אחד גדול. ״ההשפעה המרכזית שספגתי בלימודים באנגליה הייתה בעיקר בנושא העבודה עם טיפוגרפיה״, הוא מעיד.

דבר משמעותי נוסף שעליו הוא מצביע שאותו ייבא מלונדון הוא החשיבה הכוללת בכל הקשור לשימוש בדימוי ובטקסט – יחידה אחת של ויז׳ואל וטיפוגרפיה המשולבים זה בזה ותומכים בקונספט. היחסים שבין הדימוי לבין הטקסט שעליהם הוא מקפיד עד היום בעבודותיו הם לדבריו השפעה ישירה מהלימודים בלונדון. עוד הוא מספר כי הביא איתו מאנגליה את שילובו של הצילום בעבודת העיצוב הגרפי. בכל אלה אפשר להבחין בעבודות שעיצב כסטודנט בלונדון לפני 50 שנה, שמעולם לא פורסמו קודם לכן ושעושות בכתבה זו את הופעת הבכורה שלהן.

חוץ לארץ בישראל

מעצב ישראלי נוסף בוגר ה־LCP הוא ירום ורדימון, חתן פרס ישראל בעיצוב. גם הוא מצביע על אותם מוטיבים שאיפיינו את הגישה העיצובית שאליה חונך באנגליה: טיפוגרפיה איכותית, שימוש בצילום, רגישות לקומפוזיציה, אך בעיקר דרך חשיבה ששמה את הרעיון ואת הרציונל במרכז. לדבריו של ורדימון, באנגליה הוא למד ״מה זה היגיון בעיצוב, מה זה סדר, מה זה גריד. האותיות הסנס־סריפיות (נטולי התגיות) שבהן השתמשו באנגליה היו ניטרליות. הסיבה לשימוש דווקא בהן היה על מנת שבחירת האות לא תהיה זו שתספר את הסיפור, אלא התוכן עצמו״.

כשחזר לארץ עשה שימוש באותה טיפוגרפיה ״ניטרלית״ כהגדרתו, ובאופן זה לא קיבל התוכן קונוטציה ״יהודית״ במקומות שנושא הדת לא היה רלוונטי לעבודה. לדבריו, כשחזר מהלימודים באנגליה הופתע לגלות שבעיצוב הגרפי הישראלי לא באמת קיים מושג הגריד, דבר שבעיצוב הבריטי היה מובהק. ״היה מה שקראו בזמנו מתווה, אבל זה לא היה דומה למה שהכרתי בלונדון. המעצבים הישראלים שלמדו באנגליה חזרו לארץ עם הרגלים טיפוגרפיים שבארץ בכלל לא שמעו עליהם״, הוא מדגיש.

ירום ורדימון. כרזת תערוכות סוף שנה בצלאל, 1980

ירום ורדימון. כרזת תערוכות סוף שנה בצלאל, 1979

אשר אורון אוחז בסקיצה המקורית של גופן אורון. צילום: רני רדזלי

יחד עם ורדימון למד ב־LCP גם המעצב והטיפוגרף אשר אורון. לדבר אורון הסיבה שבחר ללמוד בשנת 1961 דווקא באנגליה הייתה ראשית כל השפה האנגלית שהייתה שגורה בפיו. אם מנסים למצוא קשר בין עבודתו של אורון כטיפוגרף לביו תקופת לימודיו בלונדון, אפשר למצוא כזה בתוצר הגרפי המפורסם ביותר שיצא תחת ידו, הלא הוא פונט אורון. עם סיום הלימודים בשנת 1963 חזר לארץ ועד מהרה חש בצורך בקיומו של פונט סנס־סריפי עברי שיתאים לאלו הסנס־סריפים הלועזיים שבהם עשה שימוש בעבודותיו. המחסור בפונטים מסוג זה הוביל אותו לעצב את אחת ממשפחות האותיות החשובות והנפוצות שעוצבו בישראל. היסודות לעיצוב אותיות פונט אורון הונחו כבר בשנת 1964, וב־1967 יצא רשמית לאור. עיצובן של האותיות נעשה בהתאמה לאותיות פונט Univers הלועזי שעיצב אדריאן פרוטיגר.

עוד בוגר ישראלי של ה־LCP הוא המעצב הגרפי אילן הגרי, שהחל את לימודיו ב־1970. לדבריו, בסגל המרצים שלימד אותו ב־LCP היו מעצבים גרפיים אנגלים, אך לצידם גם לימדו מורים שהיו פליטים יהודים שהגיעו לאנגליה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהיו בוגרי בית הספר הבאוהאוס בגרמניה. בעקבות כך, הגישות שנלמדו היו בחלקן גרמניות ברוח הבאוהאוס. בסך הכל שהה הגרי שמונה שנים וחצי רצופות באנגליה, בתחילה כסטודנט ובהמשך כמעצב גרפי עצמאי. ״אני הבאתי איתי את חוץ לארץ לישראל. הבאתי את המחשבה שקיים משהו אחר, משהו שהוא בהחלט טוב״.

לא עוד לימונים וחצאי לימונים

ה־London College of Printing לא היה המוסד היחיד שבו למדו מעצבים גרפיים ישראליים. משה פרג למד ב־Hornsey College of Art בין השנים 1966-1962. ״כשהגעתי ללונדון קיבלתי מכת תרבות עצומה: פתאום יש טלוויזיה, יש אמנות״, הוא מספר (יש לזכור כי בשנים אלו עדיין לא החלו שידורי הטלוויזיה בישראל). לדבריו של פרג, בשנים שבהן למד בלונדון, להומור המתוחכם הייתה נוכחות בולטת בתוצרי העיצוב הגרפי המקומיים ופרסומות וכרזות כללו משחקי מילים וחידודי לשון. ״באנגליה למדתי שאתה לא חייב להיות צייר או מאייר בכדי להיות מעצב, איור היה תחום בפני עצמו ועיצוב יכול לכלול גם שימוש בדימוי מצולם״. פרג למד מהאנגלים שעיצוב זה גם קונספט וחשיבה; שעיצוב משמעותו לפתור בעיה, לאו דווקא בסגנון החזותי האישי של המעצב. מוריו לימדו אותו שהקונספט הוא הדבר החשוב ביותר בעיצוב.

משה פרג. כרזה לטאואר אייר בנושא ישראל, 1991

משה פרג. כרזה לטאואר אייר בנושא קופנהאגן, 1991

אילן הגרי. לוח שנה לחברת פוטוסקריפט, פרוייקט סטודנטיאלי, 1971

אילן הגרי. כריכת דוח שנתי לסאיטקס, 1988

שאלה נוספת עולה בכל הנוגע להשפעתו של העיצוב הגרפי הבריטי על החינוך לעיצוב בישראל. מיטב ״בוגרי לונדון״ כיכבו ברשימת מרצי המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל לאחר חזרתם לארץ ואף התברגו בה בעמדות מפתח. בשנת 1968 מונה מייק (מיכאל) פלהיים בוגר ה־LCP לתפקיד ראש המחלקה וכיהן בתפקיד עד לפטירתו בשנת 1977. פלהיים הבין כי יש להעביר את המחלקה מעולם ה״גרפיקה השימושית״ המיושן לזה של ה״עיצוב גרפי״ המעודכן. את פלהיים החליף בתפקיד ירום ורדימון חברו לספסל הלימודים במוסד הלונדוני, שכיהן עד 1988 ונקט בעצמו באותה גישה. בשנת 1967 החל אשר אורון ללמד טיפוגרפיה שנה א׳, שהחליפה את הקליגרפיה משיעורי הכתב של ירחמיאל שכטר ואברהם סנה־אור. היישר מלונדון נחתו במחלקה גם עליזה זמיר, שלמדה עיצוב גרפי ב־Central School of Art, וצילה מנוסי, בעצמה בוגרת המחלקה משנת 1951, שחזרה מהשתלמות בבירה האנגלית. עוד החלו ללמד עוגניה רוזנברג־דוד ובעלה רובין דוד, שניהם בוגרי ה־LCP בעיצוב טיפוגרפי.

האם ההשפעה של העיצוב הגרפי הבריטי הייתה משמעותית? על אף כל מה שנאמר, התשובה היא ככל הנראה כן ולא. מדוע? משום שאם בוחנים לעומק את מרבית ההשפעות שאותן מנו המעצבים הישראלים בוגרי לונדון, מגלים שמקורן אינו באי הבריטי. העיצוב הטיפוגרפי המוקפד הגיע לאנגליה בכלל משווייץ. אדריאן פרוטיגר, שעיצב את פונט Univers – שבהתאמה לאותיות שלו עוצב פונט אורון – הוא שוויצרי. ומה לגבי גישת ה־Total Design? זו מקורה בכלל בהולנד. ומעל כל אלה מרחפת רוח הבאוהאוס, שכן מי שהפיצו את יסודות המודרניזם ברחבי אירופה ובארצות הברית היו בעיקר מעצבים גרמנים, רובם אנשי הבאוהאוס שברחו ממולדתם ערב עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933.

המעצבים הגרפיים הישראליים שלמדו בלונדון בשנות ה־60 היו שליחים. הם סגרו את הפער בכך שייבאו לארץ את השימוש בדימוי המצולם ואת הטיפוגרפיה הסנס־סריפית, ובעיקר את הקונספט הרעיוני המתוחכם. לא עוד לימונים וחצאי לימונים כדימוי מוביל בפלקט לבקבוק טמפו, כרוח התקופה. לונדון הייתה הצינור: צינור נוח בשל הגישה הפיזית ובשל השפה האנגלית, אך ההשפעה על העיצוב הגרפי הישראלי בשנות ה־60 לאו דווקא הייתה בריטית. יותר מדויק לכנות אותה השפעה מערבית, אולי יותר שוויצרית, הולנדית או גרמנית מאשר רק אנגלית. ייתכן שאילן הגרי הוא זה שהגדיר זאת באופן המדויק ביותר, כשאמר שהביא איתו את חוץ לארץ לישראל. לא את אנגליה; את חוץ לארץ.

– – – – –

הכתבה הוכנה בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, ששומר בארכיונו הדיגיטלי רבות מעבודותיהם של המעצבים המוזכרים בכתבה.