גידי גילעם, מתוך התערוכה ״פועל חריג״. צילומים: טל ניסים

להפסיק לראות בצורה פסיבית: גידי גילעם בתערוכה ״פועל חריג״


0

תגובות


הוא למד היסטוריה, פילוסופיה ותקשורת חזותית; פעל כאמן רחוב תחת השם signor Gi; ובימים אלו הוא מציג בגלריה בגליל תערוכת יחיד שבוחנת את האופן שבו אנחנו מתבוניים בעבודת אמנות. ״הצופה הוא לא רק שתי עיניים מתבוננות״, אומר גידי גילעם. ״הוא גוף הנמצא במרחב, פועל בתוכו ומשנה אותו בנוכחות שלו״

בחודש שעבר נפתחה בגלריה בגליל, הגלריה של המכללה האקדמית גליל מערבי בעכו, התערוכה של גידי גילעם ״פועל חריג״ (אוצרת: הגר בריל). בתערוכה מנסה גילעם להעתיק ולשכפל את המציאות החזותית־תזזיתית שבה אנו חיים, בליווי הזמנה מפורשת לעצירה ולהתבוננות מובחנת. התערוכה מספקת חוויה ויזואלית וקולית מורכבת ומרובת פרטים, אך בה בעת מציעה את הזמן והמקום הנחוצים להסתכלות מעמיקה בעבודות, בדימויים, בצבעים ובחומרים המרכיבים את המיצב כולו.

גילעם היה מוכר יותר עד לא מזמן כאמן רחוב, ופעל תחת הכינוי סניור ג׳י (signor Gi) בעיקר במרחב הציבורי. כיום הוא מתמקד בשילוב בין ציור, וידאו ומיצב, ועבודותיו עוסקות במתחים שבין פעולת ההתבוננות לבין תפיסת המציאות בעולם הציור. את יצירתו מניעה בחינה ביקורתית מתמדת של סצנת האמנות בארץ ובעולם, והתעמקות בדפוסי ההתנהלות ומוקדי הכוח של הקהילה האמנותית.

Yuval:

הי גידי, מה שלומך?

Gidi:

טוב, תקופה עמוסה אבל מעניינת. איך אצלך?

Yuval:

בסדר גמור. תעשה לי רגע סדר בזהויות שלך ותגיד משהו על גידי גלעם ועל signor Gi

Gidi:

גידי גילעם למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואחר כך תקשורת חזותית בבצלאל. במקביל, signor Gi התחיל לשחק על קירות תל אביב (עוד לפני שהחלטתי על השם ועל הלוגו) עם שבלונות ופייסטאפים, והמשיך להתגלגל עד שהתקבע בתור signor Gi ב־2011 במקביל למחאה החברתית. בשנתיים האחרונות נטשתי את signor Gi והתמקדתי בגידי גילעם.

אם כ־signor Gi התמקדתי באמנות רחוב ובכל מה שנלווה לתרבות הרחוב, הרגשתי שחסר לי משהו בכל זה והתחלתי יותר ויותר להתמקד בעשייה בסטודיו, לא כמרחב של עבודה אלא יותר כסוג של מעבדת מחקר. שקעתי יותר לעולם האמנות והנושאים שעניינו אותי בו (בין אם הישראלי ובין אם הבין־לאומי) וכך היצירה במרחב הציבורי כ־signor Gi התמוססה לה לאט לאט. לדוגמה, גם לשבוע העיצוב ההודי‭,‬ שהתקיים בשבוע שעבר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הוזמנתי לעשות סדנה כ־signor Gi אבל ההצעה שלי היתה של מה שאני עושה כגידי גילעם, וזה באמת מה שיצא לפועל, אז נראה לי שבכל החזיתות אני קופץ שלב וזונח את זהות הרחוב הזו

Yuval:

אתה מן הסתם יודע שלימודי היסטוריה ופילוסופיה ולאחר מכן תקשורת חזותית הם לא שילוב נפוץ. איך זה קרה?

Gidi:

בהחלט לא נפוץ ☺

הידע שרכשתי במהלך השירות הצבאי היה מאוד נחשק בהיי־טק אחרי שהשתחררתי, והחופש הכלכלי איפשר לי ללמוד מה שבאמת עניין אותי ולא משהו שיביא לי ״עבודה״, ולכן בחרתי בהיסטוריה ופילוסופיה. המעבר לתקשורת חזותית קרה בעקבות הסקרנות שלי לתחום העיצוב והאמנות והעיסוק התמידי והלא מקצועי בהם…

Yuval:

מתי סיימת את בצלאל?

Gidi:

2010

Yuval:

ומבחינתך זה היה טבעי לצאת מהמחלקה לתקשורת חזותית לעולם האמנות? כי אני מניח שאתה לא קורא למה שאתה עושה עיצוב

Gidi:

טבעי מאוד, היתה לי חלוקה ברורה בין שני התחומים. עזבתי את עולם ההיי־טק והתחלתי לעבוד בסטודיו לעיצוב ומיתוג ובמקביל למדתי להכיר את עולם האמנות, בתחילה את אמנות הרחוב ולאט לאט יותר ויותר את עולם האמנות הרחב, להכיר ציירים ופסלים וכן אמנים שמתעסקים במיצב

גידי גילעם. צילום: נעמה הופמן

Yuval:

איזו אמנות מעניין אותך לעשות? או במילים אחרות: מה אתה מציג בתערוכה הנוכחית?

Gidi:

מה שמעניין אותי הוא האופן שבו אנו מתבוננים, או יותר נכון תהליכי ההתבוננות שלנו, ועד כמה אלו משפיעים על התפיסה שלנו את המציאות סביבנו. יש פער גדול בין איך שאנחנו תופסים דימויים דו־ממדיים (בעיקר בעולם הווירטואלי) לבין איך שאנחנו מסוגלים לתפוס אותם במציאות, במרחב.

בתערוכה הזו, כמו בתערוכה הקודמת שלי, אני מציג ציור אקרילי על קנבס. בנוסף אני מציג מיצב שמורכב מפירוק והרכבה מחדש של הציור לכדי מיצב בחלל הגלריה.

אני אוהב דימויים ואוסף לארכיון שלי כל הזמן תמונות שאני מצלם או תמונות מהאינסטגרם או תכל׳ס כל מקום שאני מוצא דימויים מעניינים. פעם הארכיון היה בעיקר ממשי, הייתי גוזר מהרבה מגזינים. מהארכיון הזה אני בונה קולאז׳ דיגיטלי והוא הופך לציור. כך אני בוחן את הפער שיש בין הדימוי השטוח והדו־ממדי לבין התפיסה שלנו את אותו דימוי במיצב, במרחב, משהו שהוא טוטאלי ומכיל את הצופה. במיצב הצופה הוא לא רק שתי עיניים מתבוננות, הוא גוף הנמצא במרחב, פועל בתוכו ומשנה אותו בנוכחות שלו, והמתחים הללו מסקרנים אותי

Yuval:

מעניין אותי תהליך העבודה שלך, של הפירוק וההרכבה של מה שאני רואה בחלל התערוכה

Gidi:

אני מאמין שהנקודה הזו היא גם חלק אינהרנטי לתהליך הצפייה/התבוננות. אנחנו רגילים להסתכל על מסך ולראות אימג׳, לרוב עם נקודה אחת שהיא הפוקוס לתשומת הלב שלנו, מה שבעולם הצילום נקרא ״הרגע המכריע״. אנחנו קולטים פרגמנטים באמצעות העיניים שלנו ומרכיבים תמונה כללית לפי החלקים הללו, וכך אני מנסה לעשות גם בציור וגם במיצב – לפרק למספר מוקדים של תשומת לב ולגרום לצופה לנסות להרכיב את העולם הזה מחדש בעצמו

Yuval:

במקרה של התערוכה הזו התפיסה של הצופה משתנה גם בהתאם למיקום שלו בחלל

Gidi:

בהחלט. כשעומדים מול ציור קל לעמוד ופשוט להזיז את העיניים ולקלוט את הכל, גם אם הוא מורכב מהרבה פרטים. המיצב הוא עולם שבו הצופה הופך לאקטיבי: מכל נקודת מבט מתקבלת קומפוזיציה אחרת. תכננתי כמה נקודות מבט שנורא סקרנו אותי כצופה פוטנציאלי בתערוכה שכזו, כמו איך ייראה החלל כשאני אכנס אליו ואראה אותו בפעם הראשונה, ואיך הוא יראה כשאגיע לסוף, אל הציור שבכוונה הצבתי אותו בסוף התערוכה. בין לבין רציתי שהצופים יסתובבו בתוך המיצב ויגלו אותו אולי מחדש בזמן שהם בתוכו

Yuval:

ויש גם עבודת סאונד

Gidi:

כן, בכניסה לתערוכה יש חדר ירוק שמתפקד כחדר מעבר בין העולם בחוץ לחלל התערוכה. עבודת הסאונד מורכבת ממספר קטעים שיצרתי במיוחד, חלקם רכים ונעימים וחלקם יותר קשים ומתנגנים בלופ. בכל פעם כשנכנסים לחדר יש מטען של סאונד שהצופה לוקח איתו לחלל המרכזי, למיצב

Yuval:

זו פעם ראשונה שאתה עובד עם סאונד?

Gidi:

לא, שילבתי סאונד במיצב וידאו שעשיתי ב־2015 בתערוכה קבוצתית. אני מאוד זהיר עם הסאונד, אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, לא רק ביצירת הסאונד עצמו אלא יותר בשילוב הנכון שלו בעשייה האמנותית שלי. לסאונד יש מטען חזק והוא יכול להיות דומיננטי; הוא יכול לשנות מיצב ולהשפיע על החלל ולכן אני משתדל להתנסות בו בעדינות. אני לא יודע אם עדינות זו המילה הנכונה אבל הבנת את הכוונה שלי, לא?

Yuval:

כן, לגמרי, ונדמה לי שזה הרגע לשאול על שם התערוכה: פועל חריג. ככה אתה מרגיש? זה מה שאתה רוצה שירגישו הצופים? משהו אחר? כל התשובות נכונות?

Gidi:

☺ כן ולא וכל התשובות נכונות…

זאת אומרת, השם של התערוכה מנסה להציג את המהלך השכלתני הזה של הרגלי הצפיה ולתת לו שם. אפשרות הגלישה האין־סופית והבהייה האינסופית באינסטגרם וחבריו הן משהו חריג. אני יכול להיעלם בלי לדעת מה אני בכלל רואה, סוג של בהיית סוף יום מול הטלוויזיה, שיכולה לקרות הרבה יותר פעמים ביום. אנחנו רגילים לראות דימויים בכמות כל כך גדולה שבעיקר אנחנו מסננים. בתערוכה אני מזמין לעשות ההפך: להפסיק לראות בצורה פסיבית

Yuval:

כלומר, לשים לב לאופן שבו אנחנו רואים? לעצם פעולת ההתבוננות?

Gidi:

כן, בדיוק זה, ולכן פועל חריג ☺

Yuval:

ואתה חושב שהצלחת לעשות את זה? כי זו משימה די בלתי אפשרית. אולי צריך לנסוע עד לגליל בשביל שזה יצליח…

Gidi:

זו אכן משימה בלתי אפשרית אבל מבחינתי, אם מי שרואה את התערוכה שואל את עצמו מה הוא רואה, זו הצלחה. לדעתי שאלת השאלה חשובה יותר… תשובות לא חסר גם לשאלות שאנחנו לא שואלים את עצמנו, תראה את עולם הפרסום לדוגמה

Yuval:

זה נכון…

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Gidi:

התערוכה עומדת עד ה־12 בינואר, זה אומר שיש חודש לבקר בה ולעשות טיול בעכו על הדרך 🙂