לילי כהן פרח־יה, מתוך ״בלונדיניות גם בוכות״ (צילומים: מ״ל)

השקט שאחרי הבכי. לילי כהן פרח־יה במקום לאמנות


0

תגובות


תערוכת היחיד של לילי כהן פרח־יה ״בלונדיניות גם בוכות״, המוצגת במקום לאמנות בקריית המלאכה, חושפת סערות גלויות ונסתרות, אך מציגה אותן מתוך שקט והתבוננות שהבשילה. עבודות חימר קטנות על שולחן במרכז החלל נראות כדמויות שבריריות בכיכר העיר

״אישה זקוקה ל׳חדר משלה׳ – מרחב ממשי ומטאפורי, מקום בטוח ומפרה שבו אפשר לנתץ כל טאבו או מיתוס כובל ולנטרל את הדי הקולות, התכתיבים והציפיות מן החוץ״, כותבת האוצרת טלי בן נון על העבודות שפגשה בסטודיו של לילי כהן פרח־יה, בעבודתן לקראת התערוכה ״בלונדיניות גם בוכות״, המוצגת במקום לאמנות בקריית המלאכה. בשנים האחרונות עשתה כהן פרח־יה מסע ארוך, שהתנהל במקביל בעולם ובחלל הסטודיו: בין שהות אמן (רזידנסי) בניו יורק לבין השתתפות בתערוכות וירידים – בין היתר באיסטנבול, בבודפשט ובתל אביב – לבין חזרה למגע עם חומרים שזנחה, שהוליד ניסיונות ועבודות בחימר, בפלסטיק, בעץ ובנייר, בחוטי תפירה ובקנבס, ולפעמים אלה על אלה.

לילי כהן פרח־יה, צילום: יובל חי

״את העבודות של לילי ניתן לקרוא בו זמנית ככאלה שלא רק שנולדו ב׳חדר שלה׳ אלא שהן עצמן – בשפתן המצחיקה, הפרועה, הקוראת תיגר על סדרים מוכרים – מתפקדות כחדרים קטנים שלה ומשלה״, ממשיכה בן נון בטקסט התערוכה. ובמפגש פנים אל פנים היא מספרת איך חדרה אל פינות הסטודיו במסע גילויים ומציאות – שולפת עבודות תחריט (״מתקופת המדרשה״, אומרת כהן פרח־יה) מחברות נסתרות (״הן חלק ממני. אני לא נפרדת מהן, אבל לא תכננתי מעולם שמישהו יראה אותן״) דיוקנאות בשלבים שונים של נראות והסתרה, וסדרה של דמויות חימר קטנות כצלמיות, ש״החזירה אותי לעבוד בחומר״ – מעידה כהן פרח־יה, שבעצמה חוותה את התהליך כגילוי.

בעוד שהמדיום המרכזי בתערוכה הוא ציור, יש משנה חשיבות לנוכחותן של הצלמיות הללו – פסלוני חימר בעיבוד אקספרסיבי, לא מדוייק במכוון, סילואטות שמותירות מקום לאסוציאציות וזכרונות אישיים. הן ערוכות על גבי שולחן לבן במרכז החלל כמו דמויות שקפאו בכיכר עיר קטנה והיחסים ביניהם יוצרים תמונת עולם ממוזערת. האחת מזכירה את פסל האלה ניקה המכונפת הניצבת במעלה המדרגות במוזיאון הלובר, אלא שכאן היא מיניאטורית, ישובה על שפת השולחן כממתינה במנוחה; פסל ראש הנראה כדיוקן עצמי מונח/נח מהורהר בשולי השולחן; פסלון אחר נראה כזוג נאהבים נשענים זה על זה, במעין תנוחת נשיקה, כציטוט מקלימט; פסלון ראש אדמדם נראה כציטוט ותזכורת לתערוכתה של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב.


על הקירות סביב תופס הציור את מקומו, על גבי מנעד רחב של מצעים, שכל אחד מהם יוצר משקל אחר לעומק המבט –  ניירות פרגמנט שקופים למחצה אוצרים בתוכם רשרוש ותחושת שבריריות, לעומת ציור על קרטון שנראה מתריס ונוקב, או קנבס, שמקנה תחושת יציבות. העבודות נעות בין רישום בהול לציור מוקפד, ולכולן כמעט מתלווה טקסט, שאינו נהיר לגמרי. טקסט שנכתב כציור, כהבלחה של רעיון רגעי, כאילו הונח על הדף בעיניים עצומות – היישר מנבכי הנפש.

״לא תמיד אני יודעת בעצמי מה כתבתי בעיקר כעבור זמן״, אומרת כהן פרח־יה. גם הבחירה בחומרים, לדבריה, אינטואיטיבית ומשתנה לפי הרגש והרגע. דפי זהב שהביאה איתה מתקופת השהות בניו יורק הפכו למצע לרישומי קו עדינים בשחור, ולעומתם על גבי מחברות שחורות היא רושמת בעט זהב. לעתים היא חושפנית וזועקת, בתיאורים גופניים פלסטיים, פגיעים, ולעתים היא מעודנת ואלגנטית, אמנות שעל סף הדקורטיבית.

״המפגש בין מחברות רישום קטנות לצלמיות קרמיקה גולמיות, בין רישומים עדינים על ניירות מוזהבים לציורים מדוללים על ניירות פרגמנט, או בין ציורים רוויים להדפס ותחריט יבש – מגלה שפה אינטימית, ספק ילדותית. עבודותיה של כהן הופכות את הזר (תת־מודע, המחשבות הלא־מדוברות) למוכר וכמו חושפות לאור את הרבדים הסמויים של ממלכת הפנטזיה״, מסבירה בן נון.

גם הכותרת ״בלונדיניות גם בוכות״ מופיע על גבי אחד הציורים בתערוכה. כהן פרח־יה היא אכן בלונדינית. היא גם אמא לארבע בנות והעיסוק שלה בשאלות של נשיות, מקומן של נשים בחברה, התגובות וההערות שהן סופגות והבחירות שהן עושות, מגיע ממקום מאוד אישי ואולי גם מהכמיהה לגונן ולנטרל את האיום ותחושת ההקטנה שבאה עם התיוג הנשי והבלונדיני.


בן נון מצביעה על עבודת הדמיון של ״הצופה האוטומטי״, שבאופן טבעי נושא בתודעה דמות בלונדינית סטריאוטיפית ״ברווח בין הממשי למדומיין, מצליחה כהן לתמצת חוויה סובייקטיבית של נשיות ׳מפורקת׳, המורכבת מסדרה של שונויות ואנטיתזות למיתוסים של יופי או לסטריאוטיפים תרבותיים־חברתיים״.

וכהן פרח־יה מעידה שהעבודה לקראת התערוכה הכניסה אותה למצב של עירנות וחיפוש, בעוד שהקומפוזיציה והאיזון בין החומרים והחלקים השונים בחלל התערוכה – התלת ממד והציור השטוח, דפי המחברת והרקע הוורוד של אחד הקירות – כמו הכניסו סדר והשלימו את התמונה הגדולה מסך חלקיה. התוצאה למתבונן היא תערוכה אישית מאוד, חושפנית אך לא פעורה, רגשית אך לא מציפה. גם אם העבודות מצביעות על סערה, הרי שהאינטגרציה שלהן נעשית מתוך שקט ובשלות.