יעקב קאופמן, ״פיגורינות״, גלריה פריסקופ, 2015. צילום: מירב רהט

דיאלוג בחשיכה: שרי פארן מציינת 20 שנה לפריסקופ


0

תגובות


הוצאה לאור, אופרה, תיאטרון, תזמורת או מעבדה. שרי פארן מציינת 20 שנה לפתיחה של גלריה פריסקופ ואומרת שגלריה לעיצוב היא ״הוצאה לאור של ספרים יוקרתיים, בדומה לאופרה, משהו כל כך איזוטרי״; שתערוכת עיצוב היא כמו תיאטרון, ״מרחיבה את העולם הרוחני של הצופה, מפתיעה אותו וגורמת לו להסתקרן״; ושאחרי 20 שנה ״יש לך כלים, יש לך תזמורת, ועכשיו אתה יכול לנגן יצירות מסובכות״

1.

״כשפתחתי את פריסקופ הבורוּת הייתה ענקית. אנשים לא ידעו מה זה גלריה לעיצוב: זה היה יצור כל כך מוזר, ולפעמים אנשים נכנסו לגלריה והיו שואלים עיצוב של מה, אם פתחתי מספרה או חנות בגדים. הם לא הבינו את הקטע של להתייחס למעצב כאמן, כיוצר בעל רוח חופשית. גם המעצבים לא היו רגילים לכך: הם השתוקקו להציג לראווה את תהליכי החשיבה, את החופש היצירתי שלהם, מה קורה כשהם לא מוגבלים על ידי שיקולים של תמחור או לקוח. גם הם רצו ליהנות מהחיים״.

שרי פארן. צילום: איה וינד

2.

אחרי 20 שנות פעילות ולמעלה מ־200 תערוכות, שרי פארן – והגלריה שהקימה לפני 20 שנה – נשארו עדיין תופעה יחודית בסצינת העיצוב המקומית. מיטב המעצבים הציגו בגלריה, שליוותה את כל התמורות שעבר עולם העיצוב המקומי ב־20 השנה האחרונות, לעיתים הייתה מהמסמנים של תמורות אלו ולעיתים תיעדה אותם.

״כן, אני עדיין משוגעת אחת לדבר״, היא אומרת בחיוך, בגאוות יחידה שמהולה בהשלנה ען גורלה, עם הנתיב שסללה לה בשדה העיצוב המקומי. ״אבל האם בכלל גלריות מייצגות רצון כלכלי כלשהו? האם הן מרוויחות? אני לא יודעת״.

סיפרו לי לא מזמן שרוב הגלריות המקומיות לאמנות עובדות בעיקר עם השוק הבין־לאומי.

״אם כך מה יגידו אזובי הקיר? אנשים לא יפתחו גלריה לעיצוב כי הם מבינים שזה בעייתי להתחרות בשוק הבין־לאומי, להבדיל אולי מאמנות ישראלית שכן אפשר למכור, גם אם במינון קטן. אני לא חיה מהגלריה, זה ברור, אחרת היא מזמן הייתה נסגרת. המטרה הייתה – ועדיין – הגשמה עצמית שלי ביחד עם המעצבים, לתת להם בית להתנסות, לחשוב ולהסיק מסקנות.

״זה סוג של הוצאה לאור של ספרים יוקרתיים, לאו דווקא מסחריים, שמיועדת לאנשים שוחרי תרבות; קצת דומה לאופרה: כמה אנשים הולכים לראות אופרה בישראל? כמו גלריה לעיצוב, זה משהו כל כך איזוטרי, שרק פיינשמקרים צורכים אותו על בסיס קבוע.

״במשך השנים, והתערוכות, הפתיחות והסקרנות הלכו וגברו. כשאנשים התחילו לשאול מה התערוכה הבאה זה היה סימן. כמובן שגם תקשורת ההמונים תרמה לכך, הנסיעות לחו״ל, הירידים, כולם ביחד פתחו את התיאבון. ועדיין, אין לנו אספנים ישראלים, וגם התעשיה הולכת וגוועת״.

אבל עיצוב הוא תחום כל כך פופולרי. הרבה יותר אנשים מכירים את המילה הזו היום.

״הקטגוריה מדוברת, הנושא נמצא על סדר היום, אבל כמו שאתה ואני יודעים, גם התקשורת לא רואה בזה חשיבות. כנראה שצריך משוגעת אחת לדבר. אם מחר אני סוגרת את הגלריה אני לא מאמינה שמישהו ירים את הכפפה, זה מדאיג אותי שאין דור המשך״.

חלל התערוכה ״בין לבין״ (צילום מ״ל)

3.

בחודש שעבר נפתחה לציון 20 שנות פעילות לגלריה תערוכת המחווה בין לבין (אוצרת: גלינה ארבלי), המציגה עבודות חדשות של 85 יוצרים מתחומים שונים שהציגו בגלריה לאורך השנים. ביום חמישי (11.1) יתקיים במכון טכנולוגי חולון כנס שיעסוק בתפישות של אוצרות עיצוב בזירה המקומית. בין הנושאים שבהם ידון הכנס: תפקידה של גלריה לעיצוב; נקודות המבט השונות של אוצרי עיצוב, של המבקרים בתערוכה ושל היוצרים; וגישות ודרכי פעולה באוצרות עכשווית בשדה העיצוב המקומי.

״מבקר בתערוכה צריך להיכנס לעולם שמרחיב לו את הפירוש של המציאות שבה הוא חי״, אומרת פארן על החוויה שצריך מבקר בתערוכה לעבור. ״מעבר לזה שעיצוב הוא פונקציונלי, הצד האמנותי של התחום מעניק הרחבה בלתי צפויה של הצד הצרכני ומראה שיש לעיצוב הבטים רבים נוספים שהצופה לא חשב שקשורים לעיצוב או שעיצוב מתעסק בהם. זו הרחבה אינטלקטואלית, רגשית וחוויתית לגבי עולם האוביקטים הסובב אותנו.

״תערוכה יכולה לגרום לך להתחיל לחשוב על הקשר בין עולם האוביקטים למציאות. אתה יכול לדוגמה להסתכל על הדברים בהומור, מה שעולם האוביקטים הסגור לא עושה, הוא לא מעניק לך את החוייה המורחבת הזאת. במובן זה, תערוכת עיצוב עובדת כמו תיאטרון: היא מספרת על המציאות בדרך רוחנית ויחודית שמרחיבה את העולם הרוחני של הצופה. היא מפתיעה אותו וגורמת לו להסתקרן. היא מפעילה את התאים האפורים שלו מעבר לצד הפונקציונלי״.

מה מאפיין את התערוכות בפריסקופ היום אחרי המעבר מעיצוב לניאו קראפט?

״בזכות המודעות הגדולה והמורחבת בעולם העיצוב לקראפט, הייתי רוצה לראות יותר תערוכות שנקודת המוצא שלהן היא עיצוב תעשייתי אבל שבודקות איך הוא מתייחס לקראפט ומה הוא עושה איתו. אפשר לראות בתערוכות הבוגרים איך הבוגרים מרחיבים את עולם המושגים שלהם דרך קראפט לטובת העיצוב. אם בשנים האחרונות עסקתי בבנייה של אינוונטר של אנשים שהציגו יותר קראפט, הייתי רוצה עכשיו לעסוק בכול אותם הצעירים שמנהלים את הדו־שיח הזה, להציג את הדיאלוג הפורה ביניהם. זה יותר מענין אותי.

״בנוסף, שמתי לב לתופעה של הרבה מעצבים צעירים שמתאגדים בסטודיאות. זה עולם חדש גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אמנותית, ויש מקום לתת ביטוי לסטודיאות האלה. וגם אשמח לבדוק את הקשר בין עיצוב לקהילה. חזרנו למקומיות ולאותנטיות האזורית, לזרקור על המקום שבו המעצבים פועלים ועל הקהילה שלה הם שייכים״.

חלל התערוכה פריסקופטיבה בבית האמנים. צילום: זיויה קיי

4.

לפני חמש שנים התקיימה בבית האמנים בתל אביב התערוכה פריסקופטיבה (אוצרת: זיויה קיי) שציינה 15 שנים לפעילות הגלריה. לרגל התערוכה אמרה פארן ש״עיצוב ישראלי הוא ספונטני, הוא מוכן ללכת עם כל דבר שמגרה אותו. כל דבר שאתה זורק לו טריגר, הוא יקפוץ אליו. לעיצוב הישראלי יש חוט שדרה גמיש, הוא משוחרר ממסורות, נע כמו נחש לכל כיוון, מה שגם נהדר וגם מסוכן. אבל אנחנו מדברים על יצור צעיר: אי אפשר לדרוש מילד בן שלוש שיצעד במצעד צבאי. 15 שנים זה רק דגדוג״.

״עברתי עם העיצוב הישראלי שלוש פאזות״, היא אומרת כעת. ״הראשונה, ההשתלבות שלו בגלובליות, בבין־לאומיות, הפזילה למגזינים ולירידים. כשראינו עיצוב ישראלי במילאנו לא תמיד ידענו שהוא ישראלי. לאחר מכן היה לו קטע שהוא התחבר לנאו־קראפט, ויצר יחידות חד־פעמיות בסדרות קטנות בנוסח של אמני הקראפט, תוך שילוב של קרמיקה, אריגה וטקסטיל. המגמה השלישית בשנים האחרונות בכל העולם היא זניחת הגלובליזם וחזרה למקומיות מובהקת יותר, וכל אחד מגדיר בדרכו מקומיות: קומבינה, אימפרוביזציה, הגירה, פליטים, אזורי חירום וכן הלאה. זה מחזיר את היוצר לקהילה״.

מה את אומרת על התשובה שלך מלפני חמש שנים?

״עברו חמש שנים אבל הילד לא גדל בצורה היסטרית״, היא צוחקת. ״יש כאן סוג של התבגרות. כל מה שאמרתי אז נכון גם להיות אבל יש  יותר מודעות לצרכים קהילתיים, גם מצד האוצרים שנולדים תוך כדי תנועה. אני חושבת שהם ינסו להציג את העיצוב כחלק מהתשתית הרעיונית של חשיבה והשקפת עולם ישראלית.

״להיות ישראלי זה לגור בארץ הזאת שיש לה את כל הפאזל המורכב שאנחנו מכירים – חרדה, ביטחון, ארעיות, ריבוי שפות, ריבוי תרבויות – וכמובן שהצעירות הזאת והבוסר הזה עדיין קיימים. עדיין קשה לדבר בשפה רהוטה ומושלמת, התחביר עדיין נוצר, עדיין רוטט, טרי, יש לו את הרעננות אבל יש לו ניצני בגרות.

״זה לנהל דיאלוג עם החברה שמקיפה אותך. אני רואה מעצבים בתערוכות בוגרים ואוצרים שמתעסקים עם בעיות השעה. מלהשתעשע כל הזמן בגן הילדים, הם נוקטים בעמדה ומעירים על ומאירים את המקום שבו הם גרים בשפה היחודית שלהם. לא אסקפיזם אלא ריאליזם, לכן זה קו של התבגרות. עיצוב שמסתכל נוכחה על המציאות ולא רק משעשע אותה, עיצוב מגיב שמנהל דיאלוג ושיש לו מה להגיד״.

5.

״אחרי שבניתי רפרטואר במשך 20 שנה, ויש כלים, יש תזמורת, עכשיו אפשר לנגן יצירות מסובכות. היום פריסקופ היא לא גלריה טיפוסית: היא קצת מעבדת מחקר, יש לה אופי מחקרי ואוריינטציה אקדמית. מה אתה אומר, אולי צריך לשנות את השם שלה? היא בין גלריה למוזיאון, יש לה טאץ׳ של מחקר בתוכה. אולי נקרא לה מעבדת פריסקופ?״.