קוראים צורות

אחד הדברים שמפריעים לי מאז שהתחלתי לכתוב על עיצוב בגלריה הוא ההיעדר המוחלט של תערוכות עיצוב גרפי בארץ. ולכן, שמחתי לגלות את Reading Forms, הבלוג החדש של המעצב יותם הדר, שפתח בלוג שמרכז תמונות של תערוכות עיצוב גרפי מרחבי העולם (זה נשמע יותר מוזר ממה שזה באמת). ולא רק אני שמחתי: בשבועיים מאז שעלה לאוויר הבלוג אוזכר גם בטוויטר של אוצרת העיצוב אלן לופטון, של מוזיאון העיצוב הלאומי קופר יואיט, של מרכז ווקר לאמנות ועוד (כבוד גדול!). תפסתי את יותם לשיחה במסגרת פורטפוליו צ'אט והנה מה שהיה לו להגיד על ההחלטה לפתוח את הבלוג, למה אין תערוכות עיצוב גרפי בארץ, ועוד.

yuvalsaar: שלום! מה שלומך?

yotam: לא רע, ואתה?

yuvalsaar: גם לא רע בכלל. קצת עסוק בענייני מעבר דירה אבל לא מתלונן (לא יותר מדי בכל אופן)

yotam: זה די מוזר, שאני יודע שהצ'ט מתועד. כמו לשמוע את הקול שלך מוקלט, או לראות את עצמך בוידאו

yuvalsaar: ממממ….. לא חשבתי על זה. בתור אחד שרגיל שלא מעט מהשיחות שלו מתועדות – גם אם בתור זה שמתעד דברים של אחרים – לא חשבתי על זה אף פעם. שנדבר קצת על עיצוב גרפי?

yotam: בכיף. אחד מנושאי השיחה האהובים עלי

yuvalsaar: אז בוא רגע תגיד על עצמך כמה מילים לפני שנתחיל. בן כמה, איפה למדת, מה עשית מאז וכן הלאה

yotam: יליד 1980. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. סיימתי ב-2006, עבדתי כמה שנים בכל מיני סטודיואים (סטודיות?) לעיצוב, והיום אני מעצב עצמאי. מספיק, או לפרט יותר?

yuvalsaar: תאמין או לא אבל המילה הנכונה היא סטודיאות. וכן, תפרט קצת יותר, ככה בקטנה

yotam: סטודיאות, רשמתי לפני.

אחרי הלימודים עבדתי שנה אצל דני גולדברג (שהיום הסטודיו שלו נקרא דן אלכסנדר אנד קו), שם בעיקר עיצבתי ספרים ותדמיות "בוטיק". אח"כ עבדתי אצל סער פרידמן במשרד המיתוג אופן, ומשם עברתי לעבוד בסטודיו הפיתוח של קבוצת מעריב תחת עמיר חדד, שם עיצבתי את נרג' בגרסתו הקודמת. אח"כ ביליתי תקופה בניו יורק, שהיתה חצי חופש חצי עבודה, ובסוף 2009 חזרתי ומאז אני מעצב עצמאי, שעובד בעיקר מול משרדי עיצוב אחרים ופחות עבור לקוחות

yuvalsaar: ועושה בעיקר עיצוב גרפי ומיתוג שקשור לתרבות. נכון?

yotam: משתדל

yuvalsaar: להשתדל זה חשוב

yotam: (אבל בהחלט לא באופן בלעדי. יש לי בתיק העבודות גם עיצוב שקי מלט וחברות ביטוח)

yuvalsaar: לפני כמה שבועות פתחת בלוג בשם reading forms. מה אתה יכול לספר על הבלוג? ולמה עכשיו?

yotam: אכן, לפני כמעט שבועיים. ברשותך אנסה לתרגם את הטקסט אודותיו כפי שכתוב באתר

yuvalsaar: קדימה

yotam: נתחיל מהשם – reading forms, שזה משחק מילים קטן בין "צורות קריאה" ו"קוראים צורות", ואח"כ כותרת המשנה: Exhibiting Graphic Design Exhibitions. האתר הוא מין מחסן בפורמט של בלוג, שבו אני אוסף תמונות וקישורים של תערוכות עיצוב גרפי, ומצבים דומים מבחינה ויזואלית, תמטית או קונספטואלית. הבלוג מנסה לבחון דרכים וצורות של תצוגה, צפייה, אוצרות ואינטראקציה עם עיצוב גרפי בסביבה הלא טבעית שלו.

yuvalsaar: ברור לך עכשיו שהשאלה הבאה היא למה? למה אתה אוסף במחסן שלך דווקא את הדברים האלו?

yotam: שאלה מעולה. לא חושב שעצרתי לשאול אותה בעצמי

yuvalsaar: זה הכי אני אוהב שמרואיינים אומרים לי…

yotam: תשובה אחת היא שפשוט אין מקום אחר שמכרז את זה. הפכתי את האינטרנט ולא מצאתי.

yuvalsaar: אוקי

yotam: אני לא זוכר מה היה הטריגר שגרם לי לחפש או לאסוף את זה, אבל זה התחיל מאוסף באתר פינטרסט שאפשר לאסוף בו תמונות ולינקים, וברגע שהצטבר חומר וראיתי הכל פרוס מול העיניים, הבנתי שצריך למצוא לדברים האלה בית מסודר יותר. אפשר לראות מבט מרוכז דומה על כל התמונות בעמוד הארכיון של הבלוג.

yuvalsaar: ועדין. למה זה בכלל מעניין אותך?

yotam: השאלה היא למה מעניינות אותי תערוכות עיצוב גרפי?

yuvalsaar: אכן. יש עוד שאלות אבל זה בהמשך

yotam: אני חושב שהן מעניינות, או לפחות אמורות לעניין, כל מעצב שמתעניין במקצוע שלו. יש לי גם כנראה חולשה בלתי מוסברת לדימויים של פריטי דפוס מרובים. אבל אם מחפשים עוד רציונליזציה לבלוג כזה, זה העניין של לעקור את האובייקט המעוצב מהקונטקסט המקורי שלו ולהכניס אותו לקוביה לבנה, ולראות מה קורה, כי עיצוב הוא פונקציונאלי, ואובייקט בתוך קוביה לבנה הוא לא

yuvalsaar: למה להכניס את האוביקט המעוצב למוזיאון? הרי היה לאוביקט הזה בריף ולקוח והוא אמור לשרת מטרה מסוימת. מה פתאום עכשיו מוזיאון?

yotam: הרבה מהתוצרים שמוצגים בתערוכות בבלוג ובכלל, הם לאו דווקא כאלה שהגיעו מבריף ולקוח, אלא מעשייה עצמאית של מעצבים כיוצרי תוכן. אבל עדיין לא החלטתי לאיזו אסכולה אני שייך. יש את המתנגדים, כמו למשל אריק שפיקרמן שפעם התגאה שבניגוד למעצבים גדולים אחרים, אין עבודות שלו באף מוזיאון, כי הן לא שייכות לשם.

אבל יש לזה מטרות אחרות, שקשורות לראווה. אחת היא פשטנית, וזה לרכז הרבה דברים יפים במקום אחד. לא משנה מי שילם לך לעשות משהו, ברגע שקיים אובייקט יפה/מעניין/מיוחד/חכם שעומד בזכות עצמו, אין סיבה לא לחלוק אותו עם אנשים אחרים. סיבה שנייה אולי קהילתית יותר והיא הרצון של מעצבים לדעת מה מעצבים אחרים עושים, לראות מה קורה בתחום, מי עשה מה למי. קטע רכילותי. וגם כמובן עניינים שרלוונטים לכל תערוכה בכל תחום, של תיעוד נקודה בזמן, ריכוז, שימור, יצירת הקשרים וכו'.

yuvalsaar: איך אתה מגיע לתמונות? יש הרבה תערוכות כאלו בעולם?

yotam: הבלוג התחיל מקבוצה של בערך 20 פוסטים של תערוכות שזכרתי שראיתי תיעוד שלהן ברשת והיה נראה לי מעניין לרכז את הבולטות שבהן, תערוכות סוף השנה של התואר השני בעיצוב גרפי של ייל, ותערוכות שנתיות של איגוד aiga. אח"כ, מעבר לזכרון שלי, המקורות שלי הן שיטוט אקראי בבלוגים של עיצוב, ומיילים שאנשים שולחים לבלוג

yuvalsaar: נראה שאתה מבלה לא מעט מהזמן שלך באתרי עיצוב גרפי כאלו או אחרים

yotam: הרבה יותר מדי זמן

yuvalsaar: שנגיד משהו על המצב העגום של תערוכות העיצוב בארץ?

yotam: כן, you know me too well

yuvalsaar: אל תגיד ככה

yotam: לא מזמן מצאתי את הספר "דיוקן של מחלקה", על המחלקה לעיצוב של מוזיאון ישראל, שיצא אחרי מותו של איזיקה גאון. מפורטות שם כל התערוכות שהתקיימו באגף החל מיומו הראשון, ויש שם רשימה ארוכה של תערוכות עיצוב גרפי. אני מתכנן גם לסרוק משם קצת תמונות ולהעלות לבלוג.

אחרי שקראתי את הספר החלטתי לעשות מיני מחקר וליצור רשימה של תערוכות עיצוב גרפי במוזיאונים בישראל. אני בטוח שיש עוד המון שאני לא יודע עליהן, כי המקורות שלי הם רק הספר הזה והאינטרנט, אבל נכון לעכשיו יש שם מעל 40 תערוכות שמרוכזות בעיקר בעשורים 70-80-90. ומדובר אך ורק על תערוכות עיצוב גרפי שהתקיימו במוזיאונים.

yuvalsaar: זה בערך 40 תערוכות יותר ממה שהיו בעשור האחרון. נכון?

yotam: פחות או יותר

yuvalsaar: יש לך הסבר לזה?

yotam: הסבר אחד הוא פטירתו של איזיקה, שכנראה אהב מאוד עיצוב גרפי, והיה מקושר מאוד לעולם העיצוב הבין לאומי. מעבר לזה, קשה לי להסביר את התופעה. אולי בגלל שהאינטרנט יצר פלטרפורמות נוחות לשיתוף והפצה של עיצוב, נוצר הרושם שאין צורך לצאת מהבית בשביל לצרוך אותו בצורה מרוכזת, אבל זה אובר-רציונליזציה. אולי גם בגלל שיש פרגמנטציה של המקצוע, כי יש כל כך הרבה התמחויות, קשה בדיוק להגדיר מה זה עיצוב גרפי, אז גם הקולגיאליות והקהילתיות מדללת

yuvalsaar: לי יש הסבר אחר

yotam: סקרן לשמוע

yuvalsaar: תרשה לי להיות פחות פוליטקלי קורקט אבל אני טועם שהם פשוט לא מבינים כמה הנושא הזה מעניין את הקהל, כמה הוא מושך מבקים, וכמה הוא בסופו של דבר הרבה יותר פשוט להצגה מכל תערוכת עיצוב אחרת. מה יש לנו שם בסך הכל? נייר. אני כמובן מגזים אבל אני חושב שהמסר ברור

yotam: בכל  מקרה אני חושב שזה לא צריך להחליף תערוכות עיצוב אחרות, אלא לבוא בנוסף

yuvalsaar: ברור

yotam: כי אני מסכים שנגיד הרבה מהעבודות שמוצגות בתערוכת העיצוב הנוכחית במוזיאון ישראל מעניינות יותר מכל ספר, אבל זה לא אומר שלא צריך להציג את אותם הספרים

yuvalsaar: אתה יודע מה השאלה הבאה שלי?

yotam: יש לי כמה ניחושים אבל אשמור אותם לעצמי

yuvalsaar: תשובה אלגנטית. ובכל זאת: אם אין תערוכות למה אתה לא עושה / יוזם בעצמך?

yotam: זה היה הניחוש הראשון שלי, נשבע!

yuvalsaar: מאמין לך

yotam: באופן כללי, לצערי אף פעם לא הייתי הטיפוס המפיק והיוזם. ואם להיות כנים, את מספר האנשים שעושים בארץ עבודות שראויות לתצוגה מול קהל אפשר לספור על יד וחצי

yuvalsaar: ברשותך דווקא לפינה הזו לא ניכנס עכשיו

yotam: לא הייתי נכנס גם אם היית מכריח אותי

yuvalsaar: יפה. אז נחזור לבלוג. מה אפשר ללמוד ממה שהעלית עד עכשיו לגבי תצוגה של עיצוב גרפי?

yotam: שהאירופאים מנצחים בגזרת אמצעי התצוגה המקוריים

yuvalsaar: דוגמה בבקשה

yotam: דוגמה ראשונה, ושנייה, ושלישית

yuvalsaar: תסביר גם במילים בבקשה

yotam: הרבה פעמים עיצוב אמצעי התצוגה משתמש באותה גישה עיצובית של האובייקטים המוצגים – מינימליזם, דלות או רזון, אפס מאמץ ויצירתיות diy. ואני מתכוון לצד החיובי בכל המילים האלה

yuvalsaar: וזה מספיק מרשים להערכתך? כי הרי התערוכות האלו – תקן אותי אם אני טועה – אמורות לפנות גם לקהל הרחב לא רק למעצבים

yotam: קודם כל, יש ויש. אני חושב שהדוגמאות שנתתי הן די נישתיות ועצמאיות, ולא פונות לקהל הכי רחב. דוגמה מצויינת שלוקחת משהו מהעקרון הזה והופכת אותו ליפה ונגיש ומושך היא זו:

תערוכה מאוד מיינסטרימית, של ארגון העיצוב האמריקאי. מי שלא יכול להעריך את זה לא יעריך גם את העבודות שמוצגות בתערוכה

yuvalsaar: ומה הקהל יכול להבין מתערוכת עיצוב גרפי טובה חוץ מלהגיד איזה יופי? שזה גם חשוב כמובן

yotam: זה מעניין, כי תערוכת עיצוב נוגדת לחלוטין את הדבר הכי חשוב שמעצבים היו רוצים שאנשים ידעו, שעיצוב הוא בכל מקום

yuvalsaar: לא הבנתי (מצטער)

yotam: אני חושב שאם תשאל מעצב מה הוא היה רוצה שהאוכלוסיה תדע לגבי עיצוב, זו העובדה שעיצוב נמצא בכל דבר ובכל מקום, ושאין כזה דבר אובייקט שהוא "מעוצב" לעומת "לא מעוצב". ברגע שאתה מרכז עיצוב במקום אחד, הוא כבר לא בכל מקום, הוא במקום אחד.

yuvalsaar: אה. אבל יש כזה דבר עיצוב טוב יותר ועיצוב טוב פחות

yotam: אני חושב שההגדרה צריכה להיות עיצוב מתאים או לא מתאים. אם אני גונב למישהו את הדוגמה עם המודעות של מחסני חשמל על הנייר מדובר בעיצוב רע, אבל הוא הכי מתאים לצורך הספציפי מבחינת מה שהוא משדר. אז הוא נכון, אבל לא בטוח שהוא מתאים למוזיאון

yuvalsaar: ומה מכניסים למוזיאון?

yotam: הממ… אני שומע את הגלגלים אצלי בראש עובדים בשביל למצוא את התשובה האולטימטיבית חורקים. כל טיעון שאני רוצה להציג אני מיד מצליח לסתור. יש לי עודף אינפורמציה ומחסור בעמדה :]

yuvalsaar: הו! טוב שיום חמישי היום ויש לך על מה לחשוב…

yotam: אני דווקא די שלם עם האובייקטיביות הזו בשלב הזה. לא מזמן התחלתי לקרוא ספר עיצוב כלשהו, על עיצוב ספרים, ובהקדמה הסופר/מעצב כתב שכשהוא היה צעיר היו לו דעות נחרצות על עיצוב, והוא ניסח אותן בספרים, וככל שהוא התבגר הוא הבין שהכל לא נכון ושהוא בעצם לא יודע כלום, ואז הוא החליט להוציא ספר שהוא מראיין קולגות, כדי לראות ולהראות מה הם יודעים.

yuvalsaar: אני לגמרי יכול להזדהות עם עמדת המראיין… שאלה אחרונה: אם היית יכול לארגן עכשיו כל תערוכת עיצוב גרפי בארץ, ממעצבים מקומיים או מחו"ל. מה היית עושה?

yotam: האינסטיקט הראשוני שלי הוא לעשות הכל – תערוכה של ישן וחדש, מכאן ומ"שם", ולמצוא הקשרים

yuvalsaar: והשני?

yotam: פשוט להביא לארץ את התערוכה שמוצגת בימים אלו בווקר ארט סנטר בארה"ב, שהיא תערוכת העיצוב הגרפי הגדולה ביותר שהתקיימה ב-20 ומשהו השנים האחרונות

yuvalsaar: זה הזמן לפנות לקוראי הבלוג: אם יש לכם במקרה קצת מזומנים, ואתם רוצים לתמוך בעולם תערוכות העיצוב הגרפי, יותם כבר יידע מה לעשות איתם

yotam: זה נכון

yuvalsaar: שאני אשאל אותך לפני סיום מה דעתך על תערוכות העיצוב השנתיות של קהילת המעצבים שכוללת גם לא מעט עיצוב גרפי?

yotam: אין לי מושג מי היה הראשון שאמר את המשפט שמתחיל ב-if you don't have anything nice to say, אבל אצטט אותו בכל מקרה. אם אתה רוצה לסיים באקורד חיובי, אז דווקא התערוכות של בתי הספר לעיצוב בשנים האחרונות נראות מצויין

yuvalsaar: אני תמיד רוצה לסיים באקורד חיובי! ולכן אאחל לכולנו שבמהרה בימינו אמן נזכה גם אנחנו לראות תערוכת עיצוב גרפי טובה במוזיאון העיצוב, במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. אני חושב שמגיע לנו

yotam: אמן

זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן

אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק עם המשתתפים במפגש השני של פורטפוליו לייב (יום שלישי, 10/1, 20:30 בבית העיר), היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה? ולמה קולם של מעצבים לא נשמע גם בסוגיות שקשורות לתחום העיצוב. כתבתי על זה קצת במחשבה שפרסמתי ביום ראשון באנטייטלד וגם עודד בן יהודה פרסם היום ב-xnet פוסט בנושא עם הרבה דוגמאות.

היום אני שמח לשתף אתכם (במסגרת פורטפוליו צ'אט) בשיחה שניהלתי עם עידו ניסן ארזי, שפתח ב-2009 את Poster Boy, בלוג הכרזות (המעולה) של עידו, ניסן וסני.

מבולבלים? גם אני הייתי עד שהבנתי שמה שהחל כבדיחה בלימודים הפך להיות השם שאיתו הוא חותם על הכרזות שלו. "פוסטר בוי הוא הכינוי לשחקן בקבוצה שלא מקבל דקות משחק ורק מצטלם לפוסטר", כותב סני בבלוג. "וככה זה גם במחאה – אתה לא באמת במשחק אבל אבל אתה עומד על הקווים וצועק אל השחקנים מה אתה חושב שצריך לעשות. הכרזות שלי הם תגובה, הערה, הארה או מחאה שלי לנעשה סביבי. אם אתם מסכימים עם משהו שעשיתי תרגישו חופשי להעביר, ללנקק, להפיץ ולשלוח לכל העולם סביבכם".

ההשפעה של טרטקובר היא ברורה (זה מחמאה, כן?), ושניה לפני שנתחיל בצ'אט, הנה אחת הכרזות האהובות עלי:

בואו נתחיל (וכמובן שכל הכרזות בפסט הזה הן פרי עיצובו):

sany: היי

yuvalsaar: ‫שלום! מה שלומך?‬

sany: כמו תמיד, רק קצת אחר כך. איך אצלך?

yuvalsaar: ‫לא רע בכלל‬, ‫שזה גם כמו תמיד‬

sany: ככה זה החיים בהארץ

yuvalsaar: ‫נו…‬ ‫איך אתה רוצה שנפנה אליך? עידו. סני? עידו, ניסן וסני?‬

sany: סני. עידו זה רק בקופת חולים, וניסן זה רק שאבא שלי מתעצבן

yuvalsaar: ‫סבבה. בוא תספר קצת על עצמך, מה ואיפה למדת ומה אתה עושה מאז‬

sany: ‫אוקי. אז למדתי בשנקר והייתי התלמיד המעצבן הזה שלא משנה מה התרגיל הוא תמיד מביא משהו פוליטי, תמיד מנסה לנג'ס עם איזו אמירה חברתית למרות שזה כולה שיעורים בטיפוגרפיה. אבל אם כבר לכתוב משהו בפונט יפה אז למה שלא יהיה קשור לרצח רבין? זה לפחות מה שחשבתי

yuvalsaar: ‫מתי סיימת? ומה היה פרויקט הגמר שלך?‬

sany: סיימתי ב-2007. פרוייקט הגמר שלי היה מיתוג לפסטיבל החוגג 40 שנות כיבוש עם אריזות מתנה כאלה לבקבוקי תבערה וכדורי גומי

yuvalsaar: ‫ומה היו הביקורות שקיבלת?‬

sany: הביקרות שהכי זכורה לי הייתה שזה יותר מידי קופרייטרי ופחות מידי מעוצב, כאילו שהרעיון יותר חזק מהעיצוב

yuvalsaar: ‫אוקי. ומה עשית מאז 2007?‬

sany: אחרי שנקר עבדתי במשרד פרסום עד שנשברתי ואז פתחתי סטודיו. מאז אני בעיקר עובד עם ארגונים ועמותות פוליטיות וחברתיות

yuvalsaar: ‫מה למשל? תן דוגמאות‬

sany: זה מאוד שמאלני, מוכן?

yuvalsaar: ‫אל תאיים‬

sany: שלום עכשיו, סולדריות שייח ג'ראח, השמאל הלאומי, מרצ, גרינפיס, יוזמת ז'נבה, שוברים שתיקה, תנועת מתפקדים, ילדים ישראלים, ניצן הורוביץ, ועוד כמה

yuvalsaar: ‫אז אתה באמת מה שנקרא שמאלני מקצועי. תגיד, אפשר להתפרנס מזה? או שאתה נאלץ לעשות חלטורות מהצד‬?

sany: אני לא נאלץ, אני עושה דברים נוספים, אבל לא מאילוץ. אפשר להתפרנס מזה, אבל צריך לחיות בצניעות בדירה קטנה ולאכול רק לחם

yuvalsaar: ‫אז לפני שנעבור לבלוג רק תגיד מה אתה עוד עושה? יש לך בכלל אתר חוץ מהבלוג?‬

sany: אני מעצב קצת לטלויזיה (מועדון לילה, שבוע סוף, קומדי סנטל וכו') וכל מני פרוייקטים מסחריים. אתר משלי עוד לא הספקתי להרים

yuvalsaar: גם משהו… ברשותך, בוא נעבור לבלוג. למה בעצם בלוג?‬

sany: התשובה הקצרה והמבאסת היא כי זה זול מלהדפיס את הכרזות וללכת לתלות אותם ברחוב

yuvalsaar: ‫אני יכול להבין את זה גם מההבט שכרזות זה קצת אאוט ואינטרנט זה אין, אבל מה היכולת שלך להשפיע או לקבל תשומת לב בבלוג?‬

sany: האמת היא שזה הפתיע אותי עד כמה החשיפה היום הרבה יותר חזקה בבלוג מאשר ברחוב. היום כרזה מגיע להרבה יותר אנשים בפייסבוק מאשר ברחוב הכי מרכזי בעיר

yuvalsaar: ‫יש לך הערכה לגבי מספר האנשים שרואים את העיצובים שלך?‬

sany: בחודשים טובים היו לי אפילו כמה אלפי כניסות לאתר, וזה לא כולל את האנשים שראו בפייסבוק ולא נכנסו. אבל יש גם תקופות של כמה מאות בחודש

yuvalsaar: ‫ואז נשאלת השאלה האם זה בכלל משפיע? למה לעשות את זה?‬

sany: כמי שמעצב בד"כ כרזות לתנועות ואירגונים ששם הכרזה היא חלק מקמפיין והיא מחוברת עם אסטרטגיה ומיתוג, אני מוצא את עצמי המון פעמים עם אמירה שאני מאוד רוצה להגיד אבל לא בדיוק מתאימה לתנועה אז במקום לגנוז יש לי את המקום שלי, ששם האמירה היא שלי. חוצמזה שזה לא שזה באמת בא מאיזה מקום מאוד שכלתני שבו ישבתי והחלטתי שצריך לעשות בלוג. פשוט כשקורה משהו שמעצבן אותי אני חייב להגיב, והכלי שיש לי כמעצב זה זה

yuvalsaar: ‫יפה!‬

sany: בעצם זה ביבי אחראי לבלוג הרבה יותר ממני. ככל שהוא יותר מעצבן אותי ככה יש יותר כרזות

yuvalsaar: ‫תגיד, איך זה עובד? אתה רואה תמונה ואומר זה מתאים לי למשהו שאני רוצה להגיד או קודם יש אמירה ואחרי זה מתחיל תהליך העיצוב?‬

sany: זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן. אחר כך אני מזקק את מה שאני רוצה להגיד על זה. אני בעצם מנסח לעצמי את הטוקבק שלי, מה האמירה שלי על זה, ואז אני מתחיל להריץ בראש רעיונות איך להגיד את המסר שלי בצורה הכי מפתיעה, הכי מרגשת, הכי נוגעת. אבל אין לזה נוסחה קבועה. לפעמים אני שומע שיר ופתאום אני אומר לעצמי "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? זה שווה כרזה!

yuvalsaar: ‫כמו שאתה יודע, במפגש הבא שלי בבית העיר אני מארח את דוד טרטקובר, ואני תוהה למה אין עוד טרטקוברים? כי אין? כי יש אבל לא טובים כמוהו? כי היום יש הרבה יותר ערוצי הפצה? כי כבר לא אכפת לנו? כל התשובות נכונות?‬

sany: אני לא בדיוק בטוח שאין עוד כמוהו, אני חושב שפשוט החשיפה שלהם הרבה יותר קטנה, גם כי כחברה השתננו

yuvalsaar: ‫זה חלק מהעניין שעליו אני מדבר‬. ‫כשאני אומר אין עוד טרטקובר זה לאו דוקא ענין של כשרון‬

sany: פעם התעניינו בעיצוב פוליטי, פעם חיפשו אנשים עם אמירה כזאת. גם בעיצוב וגם בעוד דברים. פעם הקהילה, האימרה על החברה, על המדינה, היו במרכז תשומת הלב, ואז אמנים ומעצבים פוליטים קיבלו יותר תשומת לב. אבל היום סטודנט לעיצוב בא ללמוד בשביל לעצב אפלקציה מגניבה לאייפון, והשאיפה הכי גדולה שלו היא לעצב לתאגיד בינלאומי. כתוצאה מכך מעצבים שרוצים לשנות את העולם קצת נדחקים הצידה

yuvalsaar: ‫אני לא בטוח שכשטרטקובר הלך ללמוד כל המעצבים רצו לשנות את העולם‬

sany: אני גם לא חושב שזה היה ככה, אני מבין שגם שטרטקורבר הלך ללמוד לא כולם רצו לשנות את העולם, אבל אז ברדיו היו שירים על גבעת התחמושת וזה היה מקובל יותר ופופולרי יותר לדבר על החברה, על המאקרו, על מה שקורה במדינה. אז גם למעצבים היה יותר חיבור לזה ואתה גם רואה את זה בעבודותיו המוקדמות יותר. הוא מאוד ישראלי, מאוד עוסק בארץ ישראל. כמה מעצבים צעירים היום בכלל רוצים ללכת לעבוד בשביל עירייה או בשביל מפלגה?

yuvalsaar: ‫זה נכון‬

sany: היום מעצב צעיר רוצה לעשות לוגו לבוטיק מעצבים או קטלוג אופנה

yuvalsaar: ‫תזכיר לי בן כמה אתה?‬

sany: 30. כבר די זקן אה?

yuvalsaar: ‫עוד שניה יכול לצאת לפנסיה‬… ‫אתה חושב שלמחאת האוהלים תהיה השפעה על הדבר הזה? כי לא ראיתי יותר מדי מעצבים שמוחים פה על משהו בזמן האחרון‬

sany: מחאת הקיץ עשתה בדיוק את מה שאני מדבר עליו. לכמה רגעים היא הפכה את המחאה למגניבה, למרכזית, לטרנדית, ואז פתאום שמו לב לכמה עיצוב מחאה יש פה, ופתאום מעצבים גילו שזה כלי מצוין להעביר בו מסרים. וכנראה שבגלל זה גם הכרזה "משרתם של שני אדונים" שעשיתי בתקופת המחאה על ביבי, נוחי ותשובה קיבלה הכי הרבה חשיפה, כי היא יצאה מגבולות הבלוג והגיע לפריים טיים של הטלויזיה

yuvalsaar: ‫כן, אני זוכר אותה מאז. מה אתה אומר, המחאה תחזור באביב?‬

sany: אני חושב שצפוי לנו עוד קיץ של אוהלים. נראה שאפילו אנשים מחכים לזה, אבל זה ישראל, אז הכל יכול לקרות. מה שבטוח זה שבתערוכות סוף השנה הקרובות תראה הרבה יותר כרזות מחאה

yuvalsaar: ‫אתה חושב? אני ממש לא בטוח לגבי התערוכות‬. ‫גם לגבי המחאה, אגב, אבל בוא נתרכז לרגע בתערוכות‬

sany: אני חושב שמחאה הפכה להיות הרבה יותר מגניבה והרבה אנשים התחברו אליה לראשונה. אני פעיל פוליטית מגיל 14, הייתי בהמון הפגנות, אף פעם לא הרגשתי את העוצמה שהייתה בקיץ האחרון, ואף פעם לא פגשתי את האוכלוסיה הזאת של המעצבים בהפגנות. ופתאום בקיץ ראיתי חיבור של האוכלוסיה הזאת למחאה. אני בטוח שזה ככה גם אצל הסטודנטים, הנושאים האלה חמים עכשיו

yuvalsaar: ‫נצטרך להמתין ולראות. הלוואי. משהו להוסיף לסיום?‬

sany: ממממ… שני דברים

yuvalsaar: ‫קדימה‬

sany: אחד: לא יצא לי להגיד שבשנה האחרונה יש לי חבר טוב ששמו עידו רונזטל, שכותב סאטירה, שעושה איתי בריינסטורמיג ומביא מלא רעיונות לכרזות לבלוג ומגיע לו קרדיט.

yuvalsaar: ‫מגיע לו!‬

sany: והשני זה שטרטקובר הוא כל מה שרציתי להיות מרגע שגיליתי את העיצוב הגרפי. הוא המורה הרוחני שלי ואני מקווה שגם של כמה שיותר מעצבים בישראל, וזה כבוד להיות מוזכר איתו באותו ערב. בקיצור, תודה על המחמאה

yuvalsaar: ‫מה שאומר שנראה אותך ביום שלישי?‬

sany: ברור

yuvalsaar: ‫תבוא להגיד שלום!‬

sany: בשמחה

yuvalsaar: מעולה! בוא נסיים במשהו אופטימי…

גאון רגזן

לפני כמה ימים קיבלתי את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס. בתור חובב מושבע של מוצרי אפל, ולמרות שביוגרפיות הן לא כוס התה שלי בדרך כלל, זה ספר שאני מאד רוצה לקרוא, על אף 650 העמודים שהוא כולל. כמו כולם, אני מניח, עקבתי גם אני אחרי הפרסומים בתקשורת שכללו את כל הציטוטים העסיסיים מהספר. אבל כדי לדעת אם הספר באמת שווה חיפשתי מישהו שיספר לי עליו ברמה אינטימית יותר, ומי אם לא מי שתרגמה את הספר לעברית יכולה לעשות את זה. אני שמח אם כך לשתף אתכם במסגרת פורטפוליו צ'אט בשיחה שניהלתי עם אלה בשן, אחת משתי מתרגמות הספר. הבוקר, אגב, התפרסמה ביקורת שכתובה פשוט מצוין של יובל דרור במוסף ספרים של הארץ על הספר (לדרור אגב לקח שלושה ימים לקרוא את הספר. כנראה שהוא באמת מעניין).

(ורק לפני שנתחיל אני מזכיר למי שפספס את הפוסט הקודם – פורטפוליו לייב – סדרת המפגשים בהנחייתי בבית העיר).

yuvalsaar: שלום. מה שלומך?

אלה: מצוין

yuvalsaar: מצוין זה טוב. לפני שנתחיל במשקולת עבת הכרס הזו, בואי תגידי על עצמך כמה מילים

אלה: טוב. פעם עיתונאית, פעם בעלת משרד יח"צ מצליח, היום מתרגמת של ספרים עסקיים וטקסטים מסחריים בתחום הכלכלה והחשבונאות

אה, ואמא לשלושה ילדים ואשתו של צפריר, שעל הג'יטוק שלו אני מתעלקת

yuvalsaar: כלכלה וחשבונאות? איך זה קרה?

אלה: מצאתי נישה פנויה ולקחתי. האמת היא שאני דילטנטית, מה שנקרא. סקרנית מאוד לגבי המון תחומים ואוהבת ללמוד קצת מכל דבר, בעיקר טריטוריות לא כבושות.

yuvalsaar: ואיך הגעת להיות מתרגמת?

אלה: כמו שאומרים, ממש במקרה. גיסתי שתחיה אמרה שמחפשים מתרגמת לספר עיסקי. בדיוק החלטתי שיח"צ זה לא בשבילי ועשיתי עבודה אחת, ודבר הוביל לדבר.

yuvalsaar: ועוד משהו אחרון – מה תרגמת שאנחנו מכירים, אם בכלל?

אלה: "אפקט הפייסבוק", את הביוגרפיה של באפט (אחת משלושה מתרגמים), אלה הידועים

yuvalsaar: אז בואי נדבר באמת קודם כל על העניין הזה של כמה מתרגמים, איך זה קורה הדבר הזה?

אלה: זה קורה כשיש פרויקט סנסציוני ולכן דחוף נורא להוציא אותו לשוק כמה שיותר מהר ואז מגייסים כמה אנשים לעניין

yuvalsaar: מה זה אומר דחוף?

אלה: חושבים שהספר יהיה רב מכר וחשוב להוציא אותו בעיתוי מסוים. בארץ יש את עניין החגים, שהם עיתוי חשוב מבחינת הוצאות הספרים, כמו גם יריד הספרים

yuvalsaar: אבל איך זה עובד, לא חשוב שיהיה קול אחיד, במיוחד בביוגרפיות?

אלה: כן, ברור שזה חשוב, אבל כבר אמרו חכמינו שטיימינג זה הכול. במקרה דנן היה לנו את סטיב ג'ובס, שהיה על ערש דווי

yuvalsaar: זה אולי השלב שבו אני אגיד שעוד לא קראתי את הספר, למרות שאני מתכוון יום אחד לעשות את זה, ובכל זאת אני אשאל אותך – כשאני אקרא את הספר אני אשים לב שמדובר בשני מתרגמים, או במקרה הזה – שתי מתרגמות?

אלה: אני לא יודעת לומר לך, למרות שקראתי את כולו. אבל זה תפקידו של עורך, לנסות ולמצוא איזו דרך אמצע

yuvalsaar: אוקי… ולענין הספר עצמו. את הכותרות הסנסציוניות כבר קראנו בעיתונים אבל לפני שנדון בתוכן מעניין אותי מה ידעת על סטיב ג'ובס לפני שהתחלת לתרגם? יש לך בכלל איפון או איפד או מחשב של אפל כזה או אחר?

אלה: פעם השתמשתי במקינטוש ואהבתי אותו אהבת אמת. בשלב מסוים נאלצתי להתפשר ולעבור לפי.סי, בגלל הזמינות של תוכנות בעברית ושיקולי מחיר, אבל כאבתי את המעבר הזה מאז ועד היום. לא, אין לי אייפד ואייפון, אני מנסה ככל יכולתי לדחות התמכרויות אלקטרוניות ככל שאני יכולה.

yuvalsaar: אני יכול להבין… ומה ידעת על סטיב ג'ובס? הכרת קצת את הדמות לפני שהתחלת לתרגם את הספר?

אלה: על ג'ובס ידעתי בעיקר שהוא גאון רגזן

yuvalsaar: ומה את יכולה לספר על הספר עצמו?

אלה: אני מאוד אוהבת ביוגרפיות, ובכללן ביוגרפיות עסקיות. הספר מאוד מעניין. הוא מספר סיפור של חיים שלמים, של תקופות שלמות ותעשיות שלמות, ואם אתה קשוב הוא גם מלמד אותך קצת על החיים

yuvalsaar: האמת, אני לא מספיק מכיר את ז'אנר הביוגרפיות. זה תמיד נראה לי משהו שכדאי להיכנס אליו אבל איכשהו אני לא מוצא את הזמן

אלה: אני אוהבת סיפורים על אנשים, סיפורים ריאליסטיים, גם בספרות (לא מתחברת לפנטזיה ומד"ב, לצורך העניין), וביוגרפיה היא סיפור שכזה

yuvalsaar: תספרי משהו מהספר שלא דיברו עליו, שאהבת במיוחד

אלה: אהבתי במיוחד את מה שהוא אמר ערב מותו, ממש בסוף הספר. שהוא לא יודע אם יש חיים אחרי המוות, אבל הוא חושב שאיך זה ייתכן שכל מה שאנחנו צוברים בחיים – ידע וחוכמה מסוימת – נעלמים עם מותנו. אז איך ייתכן שאנחנו נעלמים לחלוטין? ואולי, כך הודה, אני פשוט משוחד, כי אני לא רוצה להיעלם לגמרי

yuvalsaar: הבנתי שגם מעבר לביוגרפיה זה במובן מסוים גם הסיפור של כל הסיליקון ואלי. זה נכון?

אלה: לא ממש. יש הרבה על המאבק בין גייטס לג'ובס (ג'ובס לא יושב בוואלי, נחשב?), יש דברים נחמדים על הוואלי בראשית התהוותו – היולט פקארד וכאלה.

yuvalsaar: אוקי. את יודעת, תוך כדי אני חושב לעצמי, למה לקרוא בכלל את הביוגרפיה של מישהו כזה? הרי אתה יכול או להתאכזב כי הערכת אותו או לאשר לעצמך משהו שכבר ידעת. באמת מעניין אותי לחזור רגע לחלק הזה של למה בעצם לפרסם ביוגרפיה ולמה לקרוא אותה?

אלה: ספציפית את הביוגרפיה של ג'ובס?

yuvalsaar: גם וגם

אלה: ראשית, יש את עניין המציצנות. שנית, כשמדובר באנשי עסקים, אני חושבת שלא מעט אנשים תוהים איך הוא הצליח ככה, מה מיוחד בו, האם גם אני יכול להיות כזה, ואיזה מחיר הוא שילם על ההצלחה. חוץ מזה אני חושבת שג'ובס הוא גיבור טרגי, וזה מעניין

yuvalsaar: למה טרגי? בגלל שהוא מת צעיר יחסית?

אלה: טרגי כי הוא היה קורבן של עצמו – במובן היווני הבסיסי ביותר. הרי ההיבריס שלו מנע ממנו לטפל בעצמו כשחלה בסרטן. הוא דחה את הטיפול עד שכבר היה מאוחר מדי

yuvalsaar: וואלה. את זה שכחתי.

אלה: וגם, ואולי זו נקודת מבטי הצרה, אם אתה משאיר כל כך הרבה צער וכאב אצל האנשים הקרובים אליך כי אתה איש חסר רגישות ואנוכי, האם זה שווה את הכול?

yuvalsaar: שאלה טובה שאין לי באמת תשובה טובה

תגידי, בתור מי שעיצוב זה חלק מאד נכבד מהחיים שלו, כמה מהספר מדברים על עיצוב?

אלה: הרבה מאוד.

yuvalsaar: דוגמאות בבקשה…

אלה: מדברים על העיצוב של המקינטוש הראשון – עד לרמת החריצים והמארז – עם מי הוא רב על כל דבר ומה היה תהליך ההחלטה ואיך זה מתקשר לפונקציונליות, וכנ"ל בכל הדברים שעסק בהם – כולל נקסט (שעוצב בצורת קוביה וכמה זה הקשה על הייצור ואיך הוא נסע כדי לבדוק את פס הייצור והדין ודברים שלו עם מעצב הלוגו), וכמובן החנויות של אפל – מרמת המדרגות (שעליהם רשם פטנט) ועד לריצוף (ממחצבה ליד פירנצה)

yuvalsaar: הנה, עכשיו שכנעת אותי לקרוא את הספר, זה היה הרבה יותר פשוט…

משהו נוסף לסיום על הספר?

אלה: אסיים בשאלה: מה, לדעתך, תרומתו של ג'ובס לעובדה שאנחנו יושבים ומצ'טטים כרגע במקום לשבת ולדבר בבית קפה?

yuvalsaar: באופן כללי או ממש עניין הצ'אט?

אלה: באופן כללי התרבות החדשה הזאת שאתה יושב עם אנשים ועיניהם נעוצות בסמארטפונים שלהם

yuvalsaar: טוב זה ברור שבלי האיפון זה לא היה קורה

אלה: זהו. לזה התכוונתי

yuvalsaar: לגמרי. על מה את עובדת בימים אלו? משהו מעניין?

אלה: מרתק!!!

yuvalsaar: יכולה לספר?

אלה: ספר על רוסיה בהוצאת מודן, פשוט ללקק את האצבעות. נהנית מכל רגע

yuvalsaar: טוב, נאלץ לחכות בסבלנות! תודה רבה!

אלה: בשמחה

זה אתה ואני והחברים שלנו והחברים שלהם וכו'

אף שאני נוטה לחשוב על עצמי כבחור רגיש, מעטים הדברים שמצליחים לחדור את חומת הציניות שלי בכל הקשור ליוזמות שמטרתן להלל את מה שקורה במדינת ישראל. לא פשוט מה שקורה פה מסביב, היה קיץ שלא ברור עוד מה ואם הוא שינה, והנה הגיע החורף שרק גורם לי לרצות להתכרבל בפוך ולצאת מהמיטה כמה שפחות.

ופתאום, בין כל החדשות מעכירות השלווה, יצא לי לפגוש את ג'ואנה לנדאו, מסוג האנשים שגורמים לך לחשוב שאולי בכל זאת יש סיכוי למדינה הזו.

ג'ואנה עומדת בראש קינטיס, חברה לתועלת הציבור (יש הסבר בהמשך), שארגנה בשבוע שעבר סיור לחמישה בלוגרי עיצוב במימון מלא של טיסה, שהות, אוכל – הכל. ולא רק זה, אלא גם דאגה לתוכנית סופר מרשימה שלא היה מזיק גם לי להצטרף אליה, שכללה את מוזיאון העיצוב בחולון, מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון עין חרוד, הגלריה באום אל פאחם, גלריה פרדיגמה בתל אביב, גלריה יפו 23 בירושלים, מפגשים עם מעצבים ובלוגרי עיצוב מקומיים, ועוד ועוד (והיה גם תיעוד בטוויטר ב-VibeIsrael@).

אתמול חזרו הביתה חמשת האורחים, שאפשר לראות אותם בתמונה למעלה, מימין לשמאל: ג'יימס מ-weheart, אנדריאה מ-designboom, ג'ף מ-booooooom, ג'ואנה מקינטיס, בן מ-detnk ועדי קפלן, גם היא מקינטיס. חדי העין ודאי יזהו שחסר בלוגר אחד ובמקרה הזה מדובר מאיימי מ-dezeen שהצטרפה רק באמצע השבוע.

ועכשיו אחרי שקשקשתי, ועם כל הכבוד לאורחים מחו"ל, אני שמח לארח בבלוג את ג'ואנה שתספר לנו קצת יותר על אירועי השבוע החולף:

Yuval Saar: שלום, שלום

Joanna Landau: אהלן

Yuval Saar: מה שלומך?

Joanna Landau: מצוין, תודה, היה שבוע עמוס ועכשיו נרגעים…

Yuval Saar: בדיוק רציתי לשאול אותך אם כבר הספקת להתאושש

Joanna Landau: אז זהו שלא אבל זה היה כ"כ ממלא ומרגש שזה לא באמת משנה!

Yuval Saar: אמנם נפגשנו לפני שהכל התחיל ואז עוד פעם ביום שבת, כך שקצת קשה לי להגיד עד כמה הכל היה אינטנסיבי אבל מהתוכנית שהכנתם להם זה היה נראה מאד מאד מאד אינטנסיבי

Joanna Landau: נכון, היה מאד אינטנסיבי אבל זה כנראה חלק מהענין

Yuval Saar: לפני שנדבר על העניין אולי קודם כל בואי תגידי כמה מילים על עצמך ועל קינטיס, ככה בקטנה

Joanna Landau: אוקיי, אז שמי ג'ואנה לנדאו, אני במקור מאנגליה, גרה בישראל כבר למעלה מ-30 שנה, תיכון עשיתי באנגליה, חזרתי לצבא ואח"כ למדתי משפטים בקיימברידג' באנגליה ומאז אני בארץ. עו"ד בהשכלתי, לא נשארתי עו"ד במקצועי הרבה זמן, עברתי ליזמות עסקית די מהר.

אני מגדלת כאן 3 ילדים ולפני כ-3 שנים התחלתי להיות מודאגת מאיך שאנחנו נתפסים בעיני עצמנו ובעיני העולם כי זה לא הסתדר לי עם מה שאני רואה שיש למקום הזה להציע.

כתוצאה מכך החלטתי להתעסק בשיפור התדמית של ישראל אבל חיפשתי כיוון אחר, משהו קצת יצירתי, והכיוון שהחלטתי עליו היה להעלות את המודעות העולמית לישראל כמקום מלא ביצירה, יזמות וחדשנות. כדי לעשות את זה הקמתי את קינטיס, חברה לתועלת הציבור (כעקרון זה כמו עמותה) ואנחנו פועלים בכמה מישורים.

אבל עכשיו אפסיק ותגיד לי אם להמשיך או שאתה רוצה לשאול משהו!

Yuval Saar: מה משמעות השם קינטיס?

Joanna Landau: לפני כמה שנים בוצע תהליך של מיתוג או מיצוב למדינת ישראל ע"י חברה בריטית שמתמתחה בתחום "מיצוב מקומות" place positioning. זה היה בעקבות מכרז של משרד החוץ. המסקנה שלהם היתה שישראל מייצגת "רוח יצירתית", ובאנגלית Creative Energy. אני מאד מתחברת לזה מפני שכשאני שואלת את עצמי למה אני גרה פה זה מפני שבארץ אני מרגישה הכי חיונית, הכי חיה, והביטוי Creative Energy מבטא את זה בצורה מאד יפה לטעמי.

אבל אם האנרגיות האלו יעמדו בלי תנועה זה לא יעזור, אז פירוש השם קינטיס הוא אנרגיה קינטית (אנרגיה בתנועה עם מסה) + IS, שתי האותיות הראשונות של המילה "ישראל"

Yuval Saar: פשששש… מאד מרשים.

"אנחנו לא מאמינים בעובדות ובמספרים אלא בחוויות ובחיבור רגשי"

Yuval Saar: ומה הלאה, הקמת את קינטיס, מה עכשיו?

Joanna Landau: אז עכשיו אנחנו מתמקדים בהפצת הסיפור הזה על ישראל, אבל תמיד בדרכים חווייתיות. אנחנו לא מאמינים בעובדות ובמספרים אלא בחוויות ובחיבור רגשי למקום הזה, ובמיוחד לאנשים.

לכן פרויקט הדגל שלנו נקרא Vibe Israel, ובו אנחנו מזהים את הבלוגרים המובילים בעולם בתחומי נישה שונים כגון עיצוב, מוסיקה, אמהות ומשפחה, עסקים, צפרות, איכות הסביבה ועוד, ומזמינים אותם לסיור – על חשבוננו – בישראל למשך שבוע.

בסיור הזה אנחנו מציגים להם את התחום שמענין אותם כפי שהוא בא לידי ביטוי בארץ ובמיוחד את האנשים המייצגים את התחום הזה הכי טוב. ככה הם לומדים להכיר את הישראלים ואת ישראל: לא דרך מורי דרך או מחלון של אוטובוס אלא מלהתחכך עם האנשים המקומיים שמייצגים את מה שהכי מענין את הבלוגרים האלו. הרי מה שהם מחפשים זה תוכן חדשני ומענין, ובעיקר "אחר" לבלוגים שלהם, ואנחנו מספקים להם את זה.

חוץ מזה יש לנו תכנית אקדמית שמציגה את הסביבה הישראלית כסביבה חדשנית, יצירתית ויזמית, במטרה לפתח מודל ללמד על ישראל בחו"ל כ- case study

Yuval Saar: בלוגרי העיצוב לא היו הקבוצה הראשונה שהבאתם לארץ.

Joanna Landau: נכון, הקבוצה הראשונה היתה קבוצה של אמהות בלוגריות (Mommy Bloggers), מאד מחוץ לקופסה, מאחר וישראל ממש לא נתפסת כמקום של משפחה וילדים (ואני אומרת את זה על סמך מחקרים חובקי עולם שמעידים על כך שישראל נתפסת כמקום מאד מיליטריסטי וגברי) ולכן היה חשוב להביא אנשים לכאן שמענין אותם משפחה וילדים ושיבינו שאנחנו גם כאלו

Yuval Saar: אחרי שהיו לך מאמי בלוגרס מצד אחד ובלוגרי עיצוב מצד שני – מה ההבדל?

Joanna Landau: ההבדל הוא שהמאמי בלוגרס היו הרבה יותר אישיות באיך שהן כתבו את הבלוגים שלהן. זה דבר אחד. בלוגרי העיצוב הם יותר מקצועיים בתחום שלהם ובשני הפוסטים שראיתי בדיזיין בום בינתיים ההתמקדות היתה על עיצוב ולא על החוויה. לכן הבאנו גם בלוגרי עיצוב שיש להם בלוגים קטנים יותר (בין 70,000 ל-800,000 עוקבים) שהם המייסדים ונראה לי שהם יהיו יותר אישיים.

האמהות גם כתבו בערך 40 פוסטים וממש התחברו רגשית במקום הזה, וזה בא לידי ביטוי בכתיבה שלהן. מאד ברור לנו בקינטיס שהבלוגרים של העיצוב גם התחברו רגשית, עכשיו צריך לראות איך זה יבוא לידי ביטוי בבלוגים.

הבדל נוסף, לא פחות חשוב, הוא שהבלוגרים של העיצוב הכירו את ישראל קצת דרך עיצוב ולכן ציפו לאווירה תוססת, להרבה יצירתיות. האמהות ממש לא ידעו עלינו כלום, רק חשבו שיש כאן מלחמה אז הן היו המומות ממה שהן חוו. מה שכן, גם אם הם הכירו קצת את היצירתיות הישראלית, בלוגרי העיצוב עדיין היו בהלם ממה שישראל מייצגת כי זה היה הרבה מעבר אפילו למה שהם ציפו.

Yuval Saar: הייתה סיבה שהבאתם אותם דווקא עכשיו?

Joanna Landau: כן, תזמנו את הביקור שלהם לשבוע הפתיחה של התערוכה decode במוזיאון העיצוב חולון, תערוכה נודדת פופולרית מאד שמגיעה אלינו ממוזיאון ויקטוריה ואלברט הידוע מאנגליה. זו פעם ראשונה שהמוזיאון הזה – שאין ספק שהוא אחד החשובים בעולם – מביא לארץ תערוכה. אז היה ערב השקה ווידאנו שהסיור יהיה בנוי סביב זה. החבר'ה ממוזיאון העיצוב גם מאד עזרו לנו עם בניית הלו"ז לביקור מבחינת התכנים

Yuval Saar: תהיתי באמת איך הרכבתם את התוכנית, מי עזר לכם

Joanna Landau: אנחנו תמיד מתייעצים עם האנשים שמבינים יותר מאיתנו. הפעם היה ברור שמוזיאון העיצוב בחולון הוא הפרטנר האידאלי ואכן הם היו כאלו.

חוץ מזה אנחנו מתייעצים עם הרבה אנשים, מכל מיני כיוונים, ועושים הרבה מחקר, נפגשים עם הרבה אנשים ומוודאים שאנחנו מגיעים לרמה הגבוהה ביותר שאנחנו יכולים להגיע מבחינת חוויה מדהימה עבור הבלוגרים שלנו

Yuval Saar: אז היום את קצת יותר מבינה בעיצוב ממה שהבנת לפני שבוע או חודש?

Joanna Landau: אני רק קצת יותר, אבל עדי מנהלת הפרויקט ממש מומחית תוכן בתחום!!! זה כיף אמיתי, תאר לך ללמוד משהו חדש כל יום ולגלות איזה אנשים מדהימים יש בכל תחום שאתה נוגע בו

Yuval Saar: הרגע תיארת את המקצוע שלי (עיתונאי). כל שבוע לפגוש אנשים חדשים ומעניינים. זה באמת כיף אמיתי.

"אנחנו לא מנהלים את המדינה ולא תמיד אחראים למה שקורה, אבל זה לא אומר שאין לנו משהו להציע"

Yuval Saar: אני יודע שזו שאלה לא הוגנת אבל אין ברירה: ממה הכי נהנית בשבוע הזה? ממה הכי התרשמת?

Joanna Landau: הכי הכי התרשמתי מהקהילה של המעצבים/בלוגרים וכו' החל מהכי לא ידועים לידועים ביותר. יש משהו כ"כ חם ואנושי בדרך שהם קיבלו גם את פנינו וגם את פני הבלוגרים. הישראלים תמיד מדהימים אותי כל פעם מחדש כי יש כאן כ"כ הרבה נתינה ואותנטיות, זה לא תמיד ככה. כל אחד הביא מתנות, כולם כ"כ השקיעו, מוזיאון ישראל ומוזיאון ת"א פתחו עבורנו במיוחד את המוזיאון בשעות לא מקובלות, בשנקר קיבלנו סיור מדהים ומושקע ופרופ' יולי תמיר קיבלה אותנו, כל אחד נתן ממה שיכל וממש הרגישו את זה באוויר.

בסוף הביקור צילמנו את הבלוגרים ושאלנו אותם מה הדבר האחד שיזכרו. רובם אם לא כולם אמרו: the hospitality, לא רק שלנו בקינטיס אבל של הישראלים עצמם.

Yuval Saar: והנה ענית על השאלה הבאה שלי, ממה הבלוגרים הכי התרשמו.

Joanna Landau: אוקיי. אז כן, זה בעיקר מהאנשים, לא ציפו לכזו קבלת פנים חמה. אנחנו הרבה מדברים על "החום האנושי" אבל לא מבינים כנראה עד כמה זה ייחודי ומשמעותי, במיוחד עבור אנשים שממש לא יודעים עלינו כלום. חוץ מזה אחד הבלוגרים אמר שאם יש דבר אחד שהוא יזכור מהסיור זו תהיה ענבל, נהגת המיניבוס שלנו! היא באמת היתה מדהימה, אפתה לנו עוגיות וכו' וזה היה מקסים להתחיל ככה את היום.

Yuval Saar: לול

Joanna Landau: אתה רואה, אפשר לדבר על עיצוב כל היום אבל בסופו של יום זה האנשים שמתחברים לאנשים ואת זה אנחנו בקושי עושים כשמדובר בשיפור התדמית של ישראל. זה כ"כ קל וזול ולא מספיק עושים את זה

Yuval Saar: מאיפה אגב מגיע הכסף שמממן את כל הסיפור הזה?

Joanna Landau: את הפעילות השוטפת של קינטיס אני מממנת מכספי הפרטי. לכל פרויקט אנחנו מגייסים כספים מתורמים פרטיים, מרשויות מקומיות, ואם זה רלוונטי אז ממשרדים ממשלתיים, אבל ממש בקטנה, העיקר מגיע ממימון פרטי.

חשוב מזה, הרבה אנחנו מקבלים בשווה כסף – היו הרבה מסעדות שנתנו לנו הנחות משמעותיות כגון מנטה ריי שכבר פעם שניה שהם נותנים לנו הנחה גדולה מאד על הארוחה, ועוד מסעדות שנתנו לנו הכל, אבל הכל, על חשבון הבית, כמו הקופי בר. פשוט מדהימים. זה גם שווה כסף.

Yuval Saar: יפה. לגבי ההצלחה של פרויקט כזה: איך בודקים אם זה באמת שווה את כל הטרחה והמאמץ?

Joanna Landau: אחרי שזה נגמר (ולפעמים עוד לפני) בודקים את הפוסטים שנכתבים, ורואים באמצעות אנליטיקס וכו' לאן זה מגיע. השאלה היא שאלה של חשיפה – כמויות ודמוגרפיה. אם אני מבקשת שישקיעו בלהביא בלוגר אחד לארץ וזה עולה כמה אלפי דולרים, אבל אז החשיפה היא של מיליונים, אזי כדי להגיע לכל אחד מהמיליונים ההשקעה היתה של אגורות בודדות.

כמובן שלא נגיע לשינוי בין לילה אבל בוא נאמר שעבור חמשת הבלוגרים שהבאנו הפעם, וגם כמובן בפעם שעברה ולדעתי כל קבוצה שנביא, התפיסה שלהם כלפי ישראל השתנתה לחלוטין (לטובה כמובן). צריך להגיע למסה קריטית של אנשים שנחשפים וכך זה יאזן את כל המידע השלילי ששומעים עליו בהקשר של ישראל. זו הסיבה, אגב, שאנחנו לא מביאים אנשים בודדים שנמצאים בנקודות מפתח עסקיות או אזרחיות אבל ההשפעה המיידית שלהם היא מוגבלת. לכן בחרנו בבלוגרים מובילי דעה.

Yuval Saar: זה אולי השלב שבו חייבים להגיד, שכמו שאת בטח יודעת לבד – יהיה מי שיגיד שהמידע השלילי הזה לא מגיע סתם ככה משום מקום, שיש לזה סיבה.

Joanna Landau: נכון, אני מסכימה שיש בעיות. אנחנו בכלל לא טוענים שישראל היא סבבה ואיזה יופי של מקום יצירתי ואל תשימו לב למדיניות שלא תמיד מקובלת אפילו עלינו הישראלים.

אבל אני חושבת שזה לא סותר. אני החלטתי להשקיע את מיטב מאמצי ולהביא לידיעה את הסוד המהמם שהוא הישראלים עצמם, זה אתה ואני והחברים שלנו והחברים שלהם וכו'. אנחנו לא מנהלים את המדינה ולא תמיד אחראים למה שקורה, אבל זה לא אומר שאין לנו משהו להציע ואנחנו נתפסים באותה צורה כמו שמדינת ישראל נתפסת וזה נראה לי ממש חבל. יש כאלו שינסו לשנות את המדיניות עצמה, יש כאלו שינסו תמיד להגן על ישראל פוליטית, אני החלטתי להתמקד בזה.

Yuval Saar: הבלוגרים התעניינו בכלל בסוגיות פוליטיות, מדיניות, דתיות, צבאיות?

Joanna Landau: הבלוגרים התעניינו בצבא קצת, היה נראה להם ממש מרתק הרעיון שכולם הולכים לצבא, מי כן ומי לא, ענין אותם הנושא של הדתיים והחילוניים ומה זה אומר (הם לא ידעו כלום). מבחינה פוליטית לפחות מה שאני ראיתי זה כמעט ולא עלה. מדובר בחבר'ה בני עשרים ומשהו שזה לא הדבר הראשון שמעניין אותם.

זה כמובן תואם מחקרים של משרד החוץ שמעידים על כך שכ-60-70 אחוז בכל מדינה די לא מתעניינים בפוליטיקה של המזרח התיכון, בניגוד למה שאנחנו מרגישים או חושבים.

Yuval Saar: קטעים. זה רק אנחנו בטוחים שצבא זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת. מה את יכולה לספר על משלחות עתידיות?

Joanna Landau: אני שמחה לבשר שגייסנו מימון ללפחות עוד שתי משלחות בזמן הקרוב, אחת סביב מוסיקה (צריכים להחליט איזה נישה ספציפית) והשניה סביב יזמות חברתית

Yuval Saar: נשמע מסקרן לא פחות

Joanna Landau: אנחנו רוצים לעשות לפחות 10 בשנה אם לא יותר, הכל שאלה של מימון. לדעתי זה יהיה מרתק, במיוחד יזמות חברתית שזה שוב קצת מחוץ לקופסה אבל אפשר למלא שנה שלמה של סיורים בכל היזמות החברתית שיש כאן במדינה הקטנה שלנו, לא?

Yuval Saar: לגמרי! ואני אגיד שוב, שאני חושב שזה פרויקט באמת יוצא דופן, גם מבחינת הרעיון, וממה שיצא לי להתרשם גם מבחינת הביצוע

Joanna Landau: וואו, תודה! קרדיט מלא לצוות של קינטיס, עדי מנהלת הפרויקט ואילת המנהלת האופרטיבית והאדמיניסטרטיבית של קינטיס שתומכת מאחורי הקלעים, וגם לשאר הצוות ששם ותומך תמיד ועוזר. אנחנו מאד מזינים אחת את השניה (אגב, נשמח לצרף גם גברים!!!) וזה נהדר.

Yuval Saar: מעולה. מילה אחרונה לעולם לפני שאנחנו מסיימים?

Joanna Landau: מילה אחרונה? רק להגיד תודה לכולם ולהתראות בסיור הבא.

π: המגזין החדש של תדר

לכבוד חג הסוכות, הסתיו והימים הנעימים שעוברים עלי בחג הזה, אני שמח להציג במסגרת פורטפוליו צ'אט את הגליון הראשון של פאי, המגזין של תדר. לא רק שיש בו מה לקרוא, הוא גם נורא יפה (!). אני יודע ש"יפה" הוא על פניו לא מספיק בעולם העיצוב, אבל לא אכפת לי, במיוחד כי הוא לא רק יפה אלא גם מעניין והעיצוב לא בא על חשבון התוכן. מי שאחראי על העיצוב של המגזין הוא Yonil, שסיפר קצת על הרקע מאחורי הוצאת המגזין, על ההחלטות העיצוביות, על האתגר בלעצב מגזין מאפס בפעם הראשונה, ועל החשש מתוכנת אינדיזיין…

yuvalsaar: בוקר טוב!

Jonathan: היי, בוקר טוב. מה נשמע?

yuvalsaar: לא רע בכלל. בדיוק עדכנתי את האייפד שלי לגרסה החדשה. ואתה?

Jonathan: אני אין לי אייפד אז לא עידכנתי. אני הרבה יותר מיינסטרים, מסתובב עם אייפון כמו כולם

yuvalsaar: לי לעומת זאת אין אייפון. אני לא מבין איך זה קרה אבל לא נורא. שנדבר קצת על פאי? (באנגלית זה נשמע יותר טוב)

Jonathan: זה פיי. כולם מתעקשים לכתוב את זה פאי

yuvalsaar: אני לא מתעקש על כלום.

Jonathan: פיי הוא מגזין שמחולק בתוכו לשני חצאים, החצי הראשון נקרא "רנדום" ובו נכנסים כל מיני אייטמים על כל מיני דברים מוזרים ומעניינים. החצי השני של המגזין מכיל כתבות קצת יותר מעמיקות ובכל גיליון מתמקדים בנושא אחר. הנושא של הגיליון הראשון שלנו היה "עתידנות"

yuvalsaar: בוא תספר על עצמך כמה מילים לפני שניכנס למגזין.

Jonathan: טוב. אני יוניל (שזה שילוב של השם הפרטי שלי עם שם המשפחה שלי – יונתן לקס), בוגר תקשורת חזותית מהמכון טכנלוגי חולון. סיימתי את הלימודים לפני קצת יותר משנתיים ומאז חי בעולם העיצוב / איור די בכיף.

ממש כשיצאתי מהלימודים עבדתי בסטודיו veecee, של דני מגרלשווילי ונתי אוחיון, שעד היום אני מעריץ די גדול שלהם. אחרי שמונה חודשים בערך החלטנו להפרד והפכתי להיות עצמאי, עד היום. (נראה לי נורא מתאים להגיד עכשיו "אבל היום – כל זה משתנה!!!" ולצחוק בצורה מרושעת, אבל זה לא… אני, לא משנה)

yuvalsaar: מין חוש הומור כזה…

Jonathan: פסדר אז מה… אל תשבית ככה

yuvalsaar: חס וחלילה. מה עשית שאנחנו מכירים?

Jonathan: אני חושב שרוב האנשים שנתקלתי ואמרו לי שהם מכירים דברים שלי מכירים אותם דרך הפוסטרים של תדר ושל המסיבות של TABAC. עבדתי על עיצובים לטישרטים של קסטרו הרבה זמן, עיצבתי ואיירתי את הדיסק האחרון של עלמה זהר המעולה.

yuvalsaar: ואיך הגעת לפיי?

Jonathan: זה הקשר שלי עם תדר… למי שלא יודע, תדר היא תחנת רדיו / בר שעובדת רק בקיץ במשך 120 יום ואז נסגרת עד לקיץ הבא. הרעיון של להוציא מגזין חינמי על תרבות עלה אפילו לפני הקמת התדר, אבל איכשהו הדברים התגלגלו אחרת ורק עכשיו נפתח חלון ההזדמנויות וזה הצליח לצאת לאור. צריך להגיד שהאחראים על תדר = האחראים על פיי = צוות טבק + צוות חרגול = איתי דראי / דרור שר / צח בר / שלומי זידן אם להיות מדויק

yuvalsaar: מה זאת אומרת הקשר שלי עם התדר?

Jonathan: אה, כן, ידעתי ששכחתי משהו – אני גם המעצב של התדר

yuvalsaar: או! פרט קטן וחשוב… בן כמה אתה בכלל?

Jonathan: 29

yuvalsaar: מה שנקרא, בגיל המתאים. ועוד שנייה לפני שנדבר על העיצוב של פיי, בוא נגיד כמה מילים מה זה פיי, מה יש בו, ואיך הוא קשור לתחנת רדיו שמשדרת אונליין?

Jonathan: פיי הוא מגזין. חשוב להגיד שהוא חינמי לגמרי ושאף אחד לא ממש מרוויח כסף מההדפסה שלו. קשה לקטלג אותו תחת הגדרה כוללת אבל אני מניח שהמילה "תרבות" כן תופסת על רוב התכנים שבו. זה עובר בין תכנים מוסיקליים, ביקורות על אלבומים, מאיירים ומגזינים אחרים שאנחנו אוהבים ונגמר בבלוג של חבר שסתם מצחיק אותנו.

בשורה התחתונה – ארבעה חברי חרגול וטבק פינטזו הרבה זמן על פלטפורמה שבה הם יוכלו לספר על מה שמעניין וסופסוף זה קרה. כמישהו שהסתכל מהצד על כל עניין התכנים הטקסטואליים במגזין – באמת יפה שמה שמופיע בפנים הוא לא רק מעניין, וגם לא דיבור ממוחזר על טרנדים עכשוויים, אלא משהו הרבה יותר על-זמני ומסוגל לעניין אותך גם אם תקרא אותו בעוד חמש או שש שנים. לגבי הקשר לתדר – אין קשר ישיר, חוץ מהעובדה שזה אותם אנשים בדיוק.

yuvalsaar: גם אם זה בלוג של חבר שסתם מצחיק אותנו?

Jonathan: כן, אחד מהאייטמים במגזין הוא על הבלוג של אורי ונועם וורטהיים – קוראים לו shining all over the world. הכניסה על אחריותכם – חלק ימצאו את זה טיפשי

yuvalsaar: השאלה, שאולי לא אתה צריך לענות עליה, היא באמת האם זה על זמני / האם זה יהיה רלבנטי בעוד כמה שנים?

Jonathan: תשמע אם אתה שואל את זה אך ורק מבחינת התכנים, אין במגזין כמעט שום עיסוק במה ש"רלוונטי", ולזה היתה הכוונה שלי. שלא כמו במגזין מוסיקה או עיצוב או תרבות אחרים שיספרו לך על התערוכה שרצה עכשיו בלונדון של אמן כלשהו, בפיי מדברים על אמן כלשהו שמעניין אותנו, תערוכה או לא תערוכה, וגם אם הוא לא יצר משהו חדש כבר 20 שנה או שסתם מצאנו אותו בפליקר.

אם הכוונה שלך היתה לדבר על מות הדפוס – אז זה דיון אחר לגמרי

yuvalsaar: ממש לא מות הדפוס, חס וחלילה (פעם שנייה)

Jonathan: לגמרי חס וחלילה

yuvalsaar: אז הנה לפני שממשיכים מה שכתבו יוצרי המגזין:

"כבר כמה שנים שאנחנו חולמים להוציא מגזין תרבות שיחולק חינם ברחבי העיר. אחרי שלל כישלונות, שמות זמניים ורעיונות גנוזים, נראה כאילו זה סוף סוף קרה. בתור בטלנים לא קטנים, אנחנו מעדיפים לקרוא מגזינים מאשר לכתוב אותם בעצמנו. ובכל זאת, הרגשנו שזה יכול להיות כיף ודרך מצוינת להפיץ כל מיני דברים מוזרים שאנחנו אוהבים. ב-π לא תמצאו את הטרנדים המוזיקליים החמים, את אמני הרחוב הרותחים של השנייה או את ה"איט גירל" הבאה של תל אביב. היה לנו חשוב לא להתרכז באופנות חולפות, שבימים אלה נדמה שהתוקף שלהן גם ככה רק הולך ומתקצר. אם הכל ילך כשורה, תוכלו לשלוף את המגזין הזה בעוד שנה מהמדף ולהרגיש שהוא עדיין מעניין. π מחולק לשני חלקים: הראשון, רנדום, כשמו כן הוא, אסופה אקראית של תכנים הכוללת מוזיקה, אמנות, אינטרנט וספרים, לצד דברים שלא מצליחים להיכלל תחת שום קטגוריה. החלק השני יוקדש בכל גיליון לנושא שונה. הפעם בחרנו באחד הנושאים האהובים עלינו – העתיד. מתהיות על גורלו של הסקייטבורד המעופף, דרך סאן רא ותוכנית החלל האפריקאית ועד לשלב האבולוציוני הבא של הלווייתנים, מתברר שהעתיד צופן בחובו הרבה יותר ממה שחשבנו".

yuvalsaar: ובוא נדבר בכל זאת על עיצוב! מאיפה מתחילים?

Jonathan: מהלוגו בדרך כלל. סתם

תשמע, מעבר לזה שזה המגזין הרשמי הראשון שעיצבתי אי פעם, היתה פה עבודה אינטנסיבית לא רק שלי. אני אמנם הייתי אחראי על עיצוב המגזין והלייאאוט, אבל אם להכנס לפרטים של הקמת המגזין מהרגע שהוחלט שזה קורה ועד שזה הודפס, זה משהו שלקח מלאאא זמן

yuvalsaar: כמה מלאאאא?

Jonathan: הרעיון הועלה בפעם הראשונה בתחילת 2010, אבל אז זה באמת היה בגדר רעיון בלבד ואיכשהו התמסמס. בפועל, הדיבור הקונקרטי הראשון על פיי היה במאי השנה לפני חמישה חודשים. בוא נגיד אפריל כדי שיהיה חצי שנה וישמע מרשים

yuvalsaar: אז מאיפה מתחילים? היה בריף?

Jonathan: לא ממש לא. הפעם הראשונה שנפגשנו היינו שבעה אנשים שחלקם כתבו למגזין, חלקם עורכים וחלק אני. כולם הביאו מגזינים שהם אוהבים. התחלנו לדפדף והכנו רשימה של התכנים שאמורים להכנס למגזין. אחרי שכל אחד אמר את שלו, בחרנו פורמט שנבחר ברוב קולות (שאח"כ ישתנה עוד פעמיים ברוב קולות) וכל אחד פרש לעיסוקיו. אנשים הלכו לכתוב כתבות, אחרים הלכו לערוך ואני הלכתי לבנות גריד.

עשיתי עשרות נסיונות על כלמיני אימג'ים, טקסטים, כותרות, סידורים שונים של הלייאאוט, בשביל למצוא איזושהי חוקיות שתתן לי בסיס נוח להתחיל ממנו.מה שאני יכול להגיד זה שתמיד אמרו לי שהגריד זה החלק הקשה ביותר ואח"כ זה "רק לשפוך את התכנים" – אז זה לא נכון. כאילו, מבלי להמעיט מערכו העצום של הגריד, עיצוב מגזין זו בהחלט משימה מאתגרת, לפחות היתה בשבילי.

ברגע שדרור (דרור שר, עורך המגזין) הגיע אלי עם הכתבות והתחלנו "לשפוך אותן" לתוך הגריד – הבנו מהר מאוד שזה לא עובד אוטומטי. חוויית הדפדוף במגזין, מבלי לשעמם, יכולה להיות מאוד לא מובנת מאליה כשעובדים בתוך גריד.

yuvalsaar: אוקי. זה באופן כללי. ובכל זאת הצלחת לתת למגזין שפה אחידה, גם אם כל כפולה נראית קצת שונה מזו שלפניה

Jonathan: לא רצינו בכל כפולה או בכל כתבה להמציא את הגלגל מחדש. בכל זאת רצינו שהכל ירגיש מאותה המשפחה. אז הרבה מהאלמנטים במגזין חוזרים. זה מתחיל בפונטים של הכותרות (אגב – הפונטים של הכותרות הם פונטים נסיוניים של בן נתן, שממש בכיף הסכים שנשתמש בהם), פונט הטקסט של המגזין וכמובן הצבע הצהבהב ששוטף את כל העמודים בפיי.

העניין או השינוי שבין הכתבות נובע יותר מהסידור של האלמנטים (אימג'ים וטקסט) תחת החוקיות שבנינו לעצמנו. ולפעמים, בכתבות שחשבנו שזה מתאים, שברנו את החוקיות, לא התייחסנו לגריד, כי הרגשנו שהתוכן מצדיק שינוי אווירה. זו באמת היתה עבודת עיצוב לצד עבודת עריכה במובן הכי אמיתי של זה. דרור, העורך של המגזין, היה אצלי שלוש פעמים בשבוע, מהבוקר עד אחה"צ ועבדנו ביחד פשוט.

yuvalsaar: וואלה. מעניין, במיוחד כשלא מדובר במערכת קלאסית של מגזין או עיתון.

Jonathan: ממש לא. מדובר על הסטודיו/דירה שלי, ועל שני אנשים עם אוברדוס של קפה שחור וחביתות ירק מהפלאפל למטה

yuvalsaar: יש למגזין צד ויזואלי מאד חזק, באיורים, בצילומים, בעבודות האמנות. במלחמה התמידית בין תוכן לעיצוב, איך זה התנהל אצלכם?

Jonathan: לא יכול להגיד שהיה קשה במיוחד. דווקא בקטע הזה קשה לי להצביע על מקרים של התנגשות. החלק הראשון במגזין, רנדום, הוא הרבה יותר ויזואלי מאשר תכני, ולכותבים / עורכים היה ברור שזה הולך להיות ככה, אז הטקסטים נכתבו מאוד קצרים מראש ואפילו קוצרו אם היה הצורך. אני חושב שלכל מי שהתעסק עם המגזין היה ברור שגם בכתבות ה"רציניות" של המגזין, חשוב מאוד האספקט הויזואלי, לא רוצים לקרוא אנציקלופדיה.

בכלל, אנשי פיי, אוהבים עיצוב – זה טוב לי.

yuvalsaar: הלוואי על כל המעצבים (וגם הקוראים) אנשים שאוהבים עיצוב ומבינים את הכוח של אימג' חזק. ובכל זאת כמה שאלות נוספות: למה צהוב? למה פיי? ומה זה האיקס שחוזר על עצמו במרכז של לא מעט כפולות?

Jonathan: מכיר את הדפי פורטפוליו האלה בצבעים פסטליים שמדפיסים עליהם מתנ"סים וכאלה?

yuvalsaar: לא בטוח

Jonathan: לא חשוב, יש כאלה דפים, בכל מיני צבעים סגול בהיר, ורוד, צהוב, ירוק ותכלת.

yuvalsaar: אה, אוקי

Jonathan: בהתחלה, אחת ההצעות היתה להדפיס על ניירות כאלה, אבל זה נפל כי לא ממש רצינו לתת למגזין תחושה פאנזינית וזה ישר התקשר לנו לשם. אז סוג הנייר ירד, הצבע – נשאר. התכנון הוא שכל גיליון יקבל צבע אחר

yuvalsaar: על איזה נייר הדפסתם בסוף?

Jonathan: נייר ממוחזר 110 גר. וכשיהיו לנו 50 גיליונות, הם יהיו ממש יפים אחד ליד השני כשכל אחד בצבע אחר

yuvalsaar: לגמרי

Jonathan: לגבי פיי – תצטרך לשאול את החברים שלי… באמת שאני לא יודע מאיפה הגיע השם. ובנושא האיקס המיתולוגי, אני חושב שהוא האלמנט היחידי במגזין שהופיע בסקיצה הכי ראשונה ושרד עד הסוף. זה היה מאוד אינטואיטיבי, כשעובדים על אינדיזיין, וגוררים אימג' לעמוד כלשהו, מופיע קודם כל ריבוע עם איקס גדול עליו

yuvalsaar: הו, אינדיזיין…

Jonathan: וכניסיון ראשון של הגריד, גררתי תמונה לכל הגודל של הכפולה, ואהבתי את האיקס הזה, יותר מכל דבר אחר שם… אינדזיין – זאת תכנה שאתה לומד לאהוב

yuvalsaar: האמת, אני אהבתי את אינדיזיין מהרגע הראשון. תאמין או לא אבל את כל הכתבות שלי אני כותב באינדיזיין

Jonathan: כיף למי שעובד על הכתבות שלך

yuvalsaar: לא ממש. הם מקבלים אותן ב-rtf…

Jonathan: בפעם הראשונה שפתחתי אינדזיין הייתי סטודנט שנה א', ידעתי קצת פוטושופ וממש קצת אילוסטרייטור… ישר נפתח לך עמוד הגדרות, כמה שוליים כמה טורים כמה שורות כמה עמודים. נלחצתי

yuvalsaar: עוד שאלה לגבי התמונות והאיורים – זה באמת אחד המגזינים הכי יפים שנתקלתי בהם בזמן האחרון (ויש גם צילומים בפליקר שלך). גם בגלל העיצוב אבל גם בגלל הבחירה של הדימויים. תקן אותי אם אני טועה אבל אין שם אימג'בנק או איסטוק. נכון?

Jonathan: לא אין שם. את האימג'ים ליקטה לנו הילה הראל. לכל כתבה היא הביאה מספר אימג'ים וביחד בחרנו את התמונות שהכי מתאימות לנו

yuvalsaar: טוב, היא באמת עשתה עבודה יוצאת דופן. ולא פלא, יש לה את זה

Jonathan: אין ויכוח

yuvalsaar: מה עוד צריך להגיד ולא אמרנו?

Jonathan: שכל מי שרוצה את פיי יכול להשיג או בתדר / אוזן / לאבאיט ברזילי / המזנון של אייל שני. ושוב – זה חינם לגמרי. עוד מספר חודשים שאני לא מוכן להתחייב עליו – יצא הגיליון השני. זה די מרגש אותי להתחיל לעבוד על זה שוב.

yuvalsaar: אני יכול להבין. על מה אתה עוד עובד בימים אלו?

Jonathan: כרגע אני עובד על מיתוג למסעדה איטלקית מעולה בזכרון, אני מאייר קלף לסדרת קלפי פוקר שתצא מתישהו בתחילת שנה הבאה ובמקביל להכל אני המעצב של לאבאיט.

yuvalsaar: מאד אהבתי את הפוסטר של סדרת המשקאות הקפואים שעשית להם

Jonathan: תודה! האמת היא שאני בדיוק בימים אלה מתחיל את העבודה על פוסטר ההמשך של משקאות החורף.

yuvalsaar: העיקר שלא משעמם

Jonathan: לגמרי

yuvalsaar: מעולה. תמשיך לעשות דברים יפים

Jonathan: תודה בנאדם

yuvalsaar: בכיף

הדיבור עם דפני היה על צעקה וזעקה

אחד הדברים שהכי אוהבים להתלונן כלפי סטודנטים זה שהם אדישים ולא מתעניינים במה שקורה סביבם. אני מקווה שמה שקורה בארץ בשבועות האחרונים הוא עדות לשינוי במצב; סימן נוסף לכך אפשר היה לראות גם בחלק גדול מתערוכות הבוגרים שהתקיימו במקביל עד לפני כמה ימים. הנה לדוגמה, יותם קלנר, בן 29, גר בנחלאות ירושלים (במקור מפרדס חנה), שסיים זה עתה את לימודי העיצוב במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ופרויקט הגמר שלו עסק בזכויות של ערביי ישראל.

יותם הוא גם זה שעיצב את הלוגו של המחאה הנוכחית והיה שותף גם ליצירת הסלוגן המעולה "ב' זה אהל". יותם הסכים לספר על התהליך של עיצוב הלוגו, לדבר בגילוי לב על פרויקט הגמר שלו שלא הוצג בתערוכת הבוגרים, ולספר גם על המאהל הירושלמי שזוכה לפחות כותרות מאחיו התל אביבי.

אני מאד מאד מאד שמח לארח את יותם בבלוג ומקווה שהוא, כמו כולנו, לא נתייאש (אם יורשה לי להשתמש בלשון רבים), ולא נפסיק למחות עד שהמחאה הזו תצליח.

בכל אופן, זה מה שהיה ליותם להגיד:

yotamkellner: אז מה העניינים?

yuvalsaar: לא רע בכלל. מאיפה אתה מגיע?

yotamkellner: מהעבודה, בסטודיו במודיעין

yuvalsaar: איזה סטודיו יש במודיעין?

yotamkellner: סטודיו לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית של בת דודה שלי שנקרא "נושקה"

yuvalsaar: וואלה. ומה עושים בנושקה?

yotamkellner: בעיקר מיתוג, פרינט. עובדים עם חברות קטנות וגם גדולות, חברות סטרטאפ

yuvalsaar: וגם יושבי אוהלים…

yotamkellner: בין היתר

yuvalsaar: סבבה. בוא תספר איך כל העניין שלשמו נתכנסנו בכלל התחיל

yotamkellner: הכל התחיל מחבר טוב שלי, לאו ליברמן, שהוא גם שותפי למגזין שאנחנו מוציאים יחד כל חודש שנקרא "אף".- מכיר?

yuvalsaar: לא

yotamkellner: זה מגזין כיס A6 לאמנות תרבות וכל מה שמתחת לאף שלנו. בכל מקרה, לאו, ירושלמי במקור, מכיר את דפני, והוא הפגיש ביננו באיזה אירוע בתל אביב – שבוע לפני הקמת האוהל הראשון ברוטשילד

yuvalsaar: איזה אירוע?

yotamkellner: אירוע שנקרא: חדר אוכל, מסיבה וג'אם בדירה בדרום תל אביב. מכיר?

yuvalsaar: השמועה הגיעה לאוזני

yotamkellner: זה קורה כל שבועיים ואנחנו משתדלים להגיע (היה לי קצת קשה בתקופת הפרויקט גמר לבצלאל אבל הגעתי איך שהסתיים). אז באותו אירוע לאו הפגיש ביננו ודיברנו על מה הולך להיות. אני חושב, בעצם בטוח, שבאותה נקודה לא היה לי מושג שהדבר יתפוס כזאת תאוצה

yuvalsaar: לאף אחד לא היה מושג

yotamkellner: דפני הסבירה לי את התוכנית שלה ושאלה איך אני יכול להשתלב. בזכות המגזין יש לנו הרבה קשרים בירושלים והחלטנו לאו ואני לפתוח את המאהל הירושלמי במקביל לתל אביבי – הידוע בשם מאהל רוטשילד, שבאותו זמן זה בכלל היה מתוכנן להיות בכיכר הבימה אבל בזכות עיריית תל אביב שהתעקשה להזיז את זה לרוטישלד, יצרה ללא כוונה דבר מדהים ומופלא

yuvalsaar: לגמרי

yotamkellner: אמרתי לדפני שגם במהלך הסופ"ש אוכל לתרום מזמני ללוגו, ללא תשלום כמובן. הרי זה מאבק, וגם אני לא חמדן מטבעי

נראה לי לפחות

yuvalsaar: מה היא אמרה? היה בריף?

yotamkellner: כשנפגשנו, באיבנט בפייסבוק היה כתוב:"לוקחים אוהל ונוקטים עמדה", שהוסכם שזה סלוגן קצת מסורבל. דפני אמרה לי שהיא מחפשת משהו בכיוון של א' אוהל ב' זה בית, אז הצעתי את "ב' זה אוהל" ממש באותו הרגע. אני חושב שגם האלכוהול מהמסיבה תרם… היא התלהבה מאוד ואמרה בוא נלך על זה

לא היה ממש בריף קריאטיב. חשבתי על משהו מאוד בסיסי, הלוגו נעשה למעשה יומיים אחרי, בשבת, ואז גם בעזרת עדי אבירם פתחנו את האיבנט הירושלמי

yuvalsaar: אז היה סלוגן. איך נהיה לוגו?

yotamkellner: חשבתי שהאות "ב" צריכה להיות המרכז. כמובן שהיתה לי הסתייגות ולא רציתי שזה יזכיר את האות של המפדל מהבחירות, ולכן בהתחלה בסקיצה הראשונה הטיפוגרפיה היתה ידנית, כאילו "ילדותית", עם הרפרנס לשיר הילדים הפופולרי. לא חשבתי שזה יתפוס כ"כ ת'אמת

yuvalsaar: תגיד משהו על הפונט ועל הצבע

yotamkellner: ואז רציתי משהו עממי כזה – כמו המשולש הצהוב ברקע. התלבטתי בין אדום לצהוב, פשוט חשבתי שזה הכי מתאים למשהו מחאתי בולט וצועק. הדיבור עם דפני היה על צעקה וזעקה, והייתי חייב צבע חזק וקונטרסט

yuvalsaar: לא פחדת מאסוציאציה של טלאי צהוב?

yotamkellner: לא חשבתי על זה. חשבתי על בית"ר ירושלים אולי יותר בקטע הזה, אבל בהחלט זה מקום שלא הייתי רוצה להכנס אליו. לגבי הפונט, אני בד"כ לא משתמש הרבה בפונט הדסה, אבל דווקא פה אחרי שהשתחררתי מכתב היד ה"ילדותי" כביכול, הוא היה נראה לי מתאים. זכיר. ישראלי.

וגם ברשיון בסופו של דבר

yuvalsaar: רשיון זה חשוב! מה היו התגובות שקיבלת בהתחלה על הסלוגן והלוגו?

yotamkellner: מה הכוונה התחלה? בעיניי זה עדיין סוג של התחלה כל העסק הזה

yuvalsaar: צודק. התחלה – שבוע ראשון, כשאנשים ראו את זה בפעם הראשונה

yotamkellner: ממה שזכור לי, אנשים אהבו. זה באמת היה בסיסי ופשוט ובעיקר זכיר

yuvalsaar: זה פעם ראשונה שיוצא לך להתעסק בעיצוב חברתי / פוליטי?

yotamkellner: ת'אמת שלא. פרויקט הגמר שלי היה חברתי/פוליטי

yuvalsaar: תגיד עליו כמה מילים

yotamkellner: לפרויקט קוראים "תעודה כחולה", והוא קמפיין פוליטי סאטירי נגד גזענות ואפליה של פלסטינים-ישראלים – ע"ע ערביי ישראל. הקמפיין הורכב מכרזות רחוב בעלות נמוכה, בלוג ואתר. האתר הוא מנוע שבודה לך זהות חדשה של יהודי-ישראלי, בשביל להטמע בחברה הישראלית מבחינת קבלת עבודה, דירה (מדהים!) ואפילו, רחמנא לצלן, בן/בת זוג

yuvalsaar: מה כלל הפרויקט? אתר? מודעות? ובאיזו שפה – איור? צילום?

yotamkellner: צילום שחור לבן עם טיפוגרפיה גדולה ומובלטת, אתר עם טיפוגרפיה בלבד וטפסולוגיה בירוקרטיה, נטול איור, ומודעות לעיתונים שהודקו ע"י מהדק סיכות. אני לא מאייר לצערי

yuvalsaar: גם אני תמיד מצטער שאני לא יודע לאייר

yotamkellner: אגב, פרויקט הגמר לא הוצג בתערוכה

yuvalsaar: אני יודע. למה הוא לא הוצג?

yotamkellner: מהביקורת שקיבלתי, נאמר לי שהקונספט מצויין אך יש בעייתיות בשפה הגרפית בין האלמנטים השונים של הפרויקט, למשל בין השפה של האתר ולשפה של מודעות הרחוב. אתה תראה את זה

yuvalsaar: והסכמת עם הביקורת? ועם ההחלטה שלא להציג אותו אלא להציג דברים אחרים שלך?

yotamkellner: באופן אישי קיבלתי את הביקורת, לא הסכמתי והרגשתי ממש אכזבה, כי אני מרגיש שכן פעלתי בחוץ, ושהפרויקט השפיע על העוברים ושבים ברחוב. אולי יותר פיספוס מאכזבה, אבל גם קצת אכזבה, למרות שאני מרגיש שעדיין להציג שלושה פרויקטים שלי בתערוכה זה מכובד, אבל פרויקט הגמר זה כמו הבייבי שלך

yuvalsaar: ברור שאכזבה – זה מאד מובן…. היה כתוב איפושהו שהפסילה נעשתה מטעמים פוליטים. יש משהו בטענה הזו?

yotamkellner: אני חושב שלא. למרות שתמיד יהיו תאוריות קונספירציה

yuvalsaar: כן… מאז שהמחאה התחילה, אתה לוקח בה חלק פעיל או שהסתפקת בלהיות מעורב בימים הראשונים?

yotamkellner: בוודאי. אתמול הייתי בתהלוכה בכנסת, הערב האחרון היה הערב היחיד השבוע שלא ישנתי באוהל

yuvalsaar: אתה ישן כל לילה באוהל? את זה לא אמרת עד עכשיו

yotamkellner: כן

yuvalsaar: איפה האוהל נמצא?

yotamkellner: במאהל בגן הסוס ליד המשביר ברחוב קינג ג'ורג', ירושלים

yuvalsaar: ספר משהו על המאהל בירושלים, שזוכה לפחות כותרות מזה שברוטשילד

yotamkellner: או ווה, יש הרבה מה להגיד. המאהל בירושלים עבר הרבה מקומות. אני חושב שהלוקיישן ברוטשילד הוא פשוט מושלם ואין בירושלים דבר דומה. האוהלים הראשונים שהקמנו יחד עם עדי אבירם ולאו ועוד חברים ואנשים שהצטרפו היה בכיכר ציון, שהיה מיקום מרכזי וכל מי שיוצא והולך במרכז העיר בירושלים עובר, אבל היה רעיון לא כ"כ טוב להקמת מאהל קבע, ואני חושב שרוב האנשים שהיו שם את הלילה הראשון לא הבינו שזה נשאר לאורך זמן.

לכן לקח לנו משהו כמו 3-4 ימים להתעשת ולהקים מאהל חדש בכיכר צה"ל, שגם הייתה מיקום מרכזי והפעם גם עם דשא, אבל הוא שרד רק 6 ימים. ואז המאהל הועבר בתהלוכה גדולה של מעל 1,000 איש לגן הוורדים מול הכנסת ללילה אחד, ועבר בפעם השלישית לאיפה שהוא היום בגן הסוס. אנחנו קוראים לו המאהל הירושלמי הנודד. כרגע הכיכר מלאה באוהלים עד אפס מקום ואין כ"כ לאן להתרחב. זה גם חלק מהבעיה, אבל יש מאהלים רבים נוספים בעיר

yuvalsaar: ולמי שלא ירושלמי ורוצה לבקר – איפה ומה זה גן הסוס?

yotamkellner: גן הסוס ממוקם ממש בלב העיר על רחוב קינג ג'ורג'. קל להגיע משם לכל מקום: לשוק, לעיר העתיקה, לפאבים של מרכז העיר ולשכונות נחלאות ורחביה. יש שם שירותים וחשמל ואנחנו זוכים לביקורים של מאות אם לא אלפי אנשים ביום. ישנם מאהלים נוספים מאוד קרובים בגן העצמאות ובגן סאקר של משפחות (שם הדשא גדול יותר), אבל המקומות האלה קצת חבויים מהתנועה (בעיקר הרגלית) של לב העיר

yuvalsaar: מה הלאה? אתה אופטימי?

yotamkellner: אחרי היום אני חושב שהפעילים הבינו שאין פרטנר בכנסת וזה קצת מצער. מר נתניהו החליט בכל זאת להעביר את החוק הנוראי שלו, אבל אני תמיד אופטימי ואני חושב שנעשו כבר השגים וזה לא מאבק פשוט בכלל

yuvalsaar: אז בינתיים אתה ממשיך באוהל

yotamkellner: כן. אני ממשיך. זה נראה לי חשוב ביותר בשביל המאבק, חוץ מזה שזו חוויה ושיעור מופלא

yuvalsaar: זה ברור. אני רק באמת מקווה שזה יצליח. משהו להוסיף לסיום?

yotamkellner: המממ, אני באמת חייב לדעת מה קורה במאהל ושם פעמיי לכיוון. אחרי יום עבודה ארוך אני תמיד מאוד מסוקרן לדעת מה היה שם. כל יום באמת הוא חוויה אחרת ומגיעים אנשים חדשים וטובים וגם מוזרים, אני באמת מקווה שזה יצליח, למרות שכרגע נראה כאילו שמים לנו מקלות בגלגלים.

זהו, אני באמת חייב לרוץ

yuvalsaar: כמה זמן לוקח לך להגיע לאוהל מאיפה שאתה גר?

yotamkellner: ברגל משהו כמו 15 דקות

yuvalsaar: אז לך לאוהל, אני מקווה שעד שתגיע לשם הפוסט כבר יעלה, והכי חשוב הרבה בהצלחה!

מותר להיכשל בפרויקט גמר

זהו.

נגמרה עונת תערוכות הבוגרים. 10 תערוכות, כ-20 מחלקות, יותר מ-700 בוגרים. היום פורסמה בגלריה כתבת הסיכום שלי של כל התערוכות, ואשר לקרוא בה מה לדעתי היה מעניין. אבל כרגיל, תמיד יש מה עוד להגיד, ולכן קיבלתי בשמחה את ההצעה של אברהם קורנפלד – שסיפר פה בבלוג לפני כמה שבועות על התדמית שהוא עיצב לשתיים מהתערוכות – שאחרי שאבקר בכל התערוכות הוא יראיין אותי על כל השבועיים האלו.

אז הנה מה שהיה לו לשאול ומה שהיה לי להגיד:

Avraham: היי היי. מה שלומך?

yuvalsaar: לא רע בכלל. ואתה?

Avraham: גם סבבה. אחרי יוגה. אני חושב שגבהתי בעוד סנטימטר הבוקר.

yuvalsaar: נייס…

Avraham: נדבר על התערוכות?

yuvalsaar: קדימה

Avraham: סבבה. קודם כל אני מניח שכבר יצא לך להיות בכל התערוכות של כל בתי הספר. אני צודק או האם מישהו קופח?

yuvalsaar: תמיד מישהו מקופח… אבל ברצינות: ביקרתי בכל התערוכות של המחלקות לעיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי, צורפות, עיצוב טקסטיל, קרמיקה וזכוכית – שמלמדים ארבע שנים לתואר. יכול להיות שפספסתי משהו אבל אני לא חושב

Avraham: אני לא מבין איך אתה מצליח לראות כל כך הרבה תערוכות בזמן קצר כל כך ולא לקבל הרעלת השראה. אצלי אחרי ביקור של שעתיים בתערוכה אחת אני חייב להכניס את הראש לים ולא בא לי להסתכל על עיצוב שבוע…

(הרעלת השראה. אני בטוח שיש מושג כזה בויקיפדיה. ואם אין צריך להוסיף)

yuvalsaar: יש בזה משהו, אבל לא הייתי קורא לזה הרעלת השראה. זה בעיקר עניין של מיומנות ושל נסיון. יש המון עבודות ואי אפשר להתעמק בכולן אז הביקור בתערוכות מתחלק בגדול לפעמיים: פעם ראשונה זה סיור, בדרך כלל עם ראש המחלקה, שמספר מה חשוב לו להדגיש ומצביע על עבודות חשובות. בדרך כלל לאחר מכן אני נשאר לבד ועובר ומתעמק במה שנראה לי. בשני המקרים הסריקה היא מאד מהירה עד שמשהו תופס אותך.

Avraham: וכשאתה מבקר בתערוכות אתה צופה בעבודות מהמקום של העיתונאי שמחפש אייטמים למגזין/עיתון או מהמקום של המעצב שמחפש השראה לפרוייקטים שאתה מעצב בסטודיו שלך?

yuvalsaar: מהמקום של העיתונאי, אבל לא שמחפש אייטמים אלא זה שמנסה לחלץ תובנות כלשהן על המחלקות השונות, על מגמות בתערוכות, על ההבדלים בין המחלקות וכן הלאה. לפעמים אני רואה משהו ואני אומר שזה היה יכול להיות יופי של עטיפה לספר, לא יותר מזה

Avraham: יש פרוייקטים שהשאירו עליך חותם השנה?

yuvalsaar: שאלה קשה, אפרופו השאלה ממקודם. אבל ברור שיש. פרויקט אחד הוא פרויקט הגמר של ניר ביטון מוויצו חיפה שעסק בתיווי גרפי – שילוב של תווים וטיפוגרפיה. הוא יצר מערכת תווים חדשה שעוסקת בין השאר בסוג ובאופי של הצליל. משהו סופר מורכב שאני לא יכול להגיד שלגמרי הבנתי עד הסוף (בשביל זה הייתי צריך להישאר שם עוד יום).

פרויקט אחר היה של גיא משעלי מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (שגם מוזכר בכתבה שפורסמה היום בהארץ). מה שמעניין שם זה שהוא יוצר שרפרפים תוך שימוש בפיצוצים, ועל ידי כך מערער על היכולת של המעצב לשלוט בתוצאה הסופית. יש עוד כמובן

או פרויקט הגמר של יניב קדוש מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר שצילום שלו מופיע בראשית הפוסט. קדוש יצר פלטפורמת הצנחה ששמה "Airdrop" המאפשרת העברת סיוע במשקל של שני קילו לאזורי אסון בסיטואציות שקיים בהן צורך בפיזור אספקה לאוכלוסייה רבה באופן מיידי אבל דרכים קונבנציונליות לא מאפשרות זאת.

יש עוד לא מעט. על חלקם כתבתי בכתבה שהתפרסמה היום ואת חלקם אזכיר בכתבה אחרת בשבוע הבא!

Avraham: נשמע סופר מעניין. אוף! יש כל כך הרבה עבודות בוגרים. אני מרגיש שרוב האנשים שלא מבקרים בכל התערוכות מפספסים המון עבודות מעניינות. קהילת המעצבים מנסה לעשות מנסה לעשות סדר בבלאגן עם תערוכת "מעצבי העתיד" אבל זה לא מוצלח כל כך. אולי זה מאוחר מידי בשנה…

yuvalsaar: זה אכן מאוחר מדי גם אם זו יוזמה ראויה

Avraham: בתי הספר משקיעים כל כך הרבה משאבים בתערוכות האלה. יכול היה להיות נפלא אם כולם יתאחדו ויציגו רק מדגם של העבודות המוצלחות שלהם בחלל אחד ענק. ממש אוטופיה. אתה יכול לראות מצב שזה קורה? או לפחות שהפורמט הנוכחי משתנה?

yuvalsaar: כבר הרבה שנים מדברים על זה שיום אחד זה יקרה, אחרי שכל בית ספר מציג את התערוכה שלו. צריך פשוט מישהו שירים את הדבר הזה וימצא לזה תקציב. אם תשאל אותי זה לא צריך להיות יותר מדי קשה, אבל אין לי באמת מושג.

מה זאת אומרת, אגב, שהפורמט הנוכחי משתנה?

Avraham: עם כל ההשתלטות הוירטואלית הזאת על חיינו זה מרגיש שלאט לאט הדברים עוברים לרשת. לפני 10 שנים פורטפוליו היה ספר גדול כזה עם שרוולים שנסחבים איתו לראיונות בסטודיואים… היום לכל סטודנט שנה ב' יש פורטפוליו אונליין. השאלה היא האם יקרה דבר דומה גם לתערוכות הבוגרים.

yuvalsaar: קשה לי להאמין, כל עוד התוצרים שלהם כוללים גם ספרים, מגזינים, כרזות, מיצבים ועוד. אין לי מושג מה יקרה כשהכל יהיה אונליין, אני מניח שיהיו תערוכות, אבל שמשהו בהן ישתנה. אבל אנחנו עדין לא שם

Avraham: זה יפנה הרבה שטח נדל"ן בעיר… וכן, אנחנו עדיין לא שם. אבל גם חלק מהשינוי הוא שמעצבי העתיד יעצבו יותר ממשקים ופחות כרזות. כך נראה לי. וגם לסטיב ג'ובס.

yuvalsaar: אפשר לראות התחזקות של כל מה שקשור לאינטראקטיב. הבעיה היא שזה בא הרבה פעמים על חשבון עיצוב, טיפוגרפיה, קומפוזיציה, היררכיה וכן הלאה. זה האתגר האמיתי של המחלקות לתקשורת חזותית כיום, כולם מבינים את זה

Avraham: נכון, זה הופך את כל התחום הזה לטכנולוגי ונזיל.

תגיד, התערוכות האלה עושות לך געגועים לתקופת הלימודים? (לי ממש לא)

yuvalsaar: מצד אחד אני תמיד קצת מקנא בסטודנטים שיוצא להם לעשות כל כך הרבה דברים יפים. מצד שני אני אומר שאין מצב שהייתי מצליח לשבת ולהשקיע כל כך הרבה זמן בפרויקט אחד. יש הרי לא מעט עבודות שזה פשוט פסיכי כמות הזמן שהושקעה בהן. ובקיצור – ממש לא

Avraham: האם העולם צריך כל כך הרבה פרוייקטי גמר. יש מספיק מעצבים בשוק. לא?

yuvalsaar: פה אני מפנה אותך למחשבה שפרסמתי היום במקביל באנטייטלד. אבל בגדול התשובה היא שכן, גם אם הם לא עובדים אחרי זה כמעצבים. זה סוג של השכלה כללית שלא משנה מה אתה עושה תעזור לך

Avraham: אם כבר ענייני "מחשבות". זוכר את המחשבה של עפר כהנא משנה שעברה?

אתה חושב שהוא עשה איזשהו שינוי? אפילו מינורי?

yuvalsaar: ברור, הרי ממנה צמחה הכתבה שפרסמתי במוסף הארץ בשנה שעברה על נחיצות פרויקט הגמר

Avraham: נכון

yuvalsaar: אם יורשה לי אני חושב שהכתבה גרמה לאנשים לחשוב מה זה הדבר הזה שנקרא פרויקט גמר או תערוכת בוגרים. כשרונן לייבמן, ראש החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים, אומר שמותר להיכשל בפרויקט גמר, ברור שזה לא בגללי אבל אני חושב שזה חלק ממשהו רחב יותר. כשמיכל סהר בוחרת להציג בתערוכת הבוגרים של תקשורת חזותית בבצלאל פרויקטים משנים ג' ו-ד' במקרים מסוימים במקום פרויקט גמר זה חלק מזה. כשבוויצו חיפה עושים סוף שבוע לשנה ד' כדי שכולם יעבדו ביחד ויורידו קצת מהלחץ, זה חלק מזה.

Avraham: מעודד לשמוע שאפשר לעורר שינוי ככה.

yuvalsaar: שוב, אני לא חושב שהכל פה בזכותי, אבל אני יודע שהכתבה ההיא עשתה הרבה רעש ודיברו עליה בלא מעט פורומים של מנהלי מוסדות וראשי מחלקות

Avraham: אני גם מרגיש שזה עשה שינוי חיובי. אגב, קראת את מה שאיציק רנרט כתב לבוגרים בתחילת הקטלוג של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר? טקסט מדהים. לא פחות. זה פשוט כתוב בצורה מאד אממ… אבהית

yuvalsaar: תזכיר לי

Avraham: שניה אלך להביא

"בוגרים יקרים, מזל טוב, זהו, אתם מעצבים. עברתם את טקס החניכה המשונה שלנו, הלא הוא פרוייקט הגמר, ואתם כעת רשמית חלק מהשבט. התחלנו את הדרך ביחד לפני ארבע שנים. אתם הייתם סטודנטים בתחילת דרכם, חסרי נסיון, מלאי חששות, סקרנות ואמביציה, ואני הייתי ראש מחלקה חדש, חסר נסיון, מלא חששות, סקרנות ואמביציה, בדיוק כמוכם…"

לא יודע למה, התרגשתי

yuvalsaar: טוב, יש לך בכל זאת קשר למחלקה הזו בתור בוגר מהשנה שעברה, ו – תסלח לי – אתה עוד צעיר… (למרות שאני יודע שבשבועות האחרונים אסור להיות ציני…)

Avraham: נשנה נושא. איך כל עניין פרויקט הגמר התנהל לפני 10 שנים כשאתה סיימת (11 שנים?)

yuvalsaar: לא מאד שונה, אם כי אותי, אם יורשה לי להתוודות, לא מאד עניין פרויקט הגמר. הרבה יותר עניין אותי תיק עבודות. אני יודע שזה נורא לא רומנטי אבל היה לי הרבה יותר חשוב למצוא עבודה לפני כולם

Avraham: היום התחרות בין הבוגרים לא קלה. לפעמים 15 בוגרים מתראיינים לאותה משרה בודדת. בסוף אבל כולם מוצאים עבודה.

yuvalsaar: השאלה איפה הם מוצאים עבודה וכמה משלמים להם

Avraham: כן. כנראה כי יש הרבה מאד סטודיואים. אני מניח שלפני 10 שנים היו מעט מאד מקומות שבהם היה אפשר לעבוד.

yuvalsaar: וזה אולי נכון לתקשורת חזותית, לאו דוקא לשאר המחלקות

Avraham: נכון. באופן טבעי רוב ההתייחסות של שנינו היא לתקשורת חזותית. זה קשה כי כל מקצוע זה סיפור אחר

קשה להכליל את כל התחומים.

yuvalsaar: ברור, ועדין

Avraham: אגב, בתור צלם, למה אתה לא מסקר את צילום? כלומר אני בתור צלם שואל

yuvalsaar: צלם? אני? מאיפה זה הגיע? ואת צילום מכסה מי שכותב על אמנות. חוץ מזה לא חסר לי גם ככה על מה לכתוב

Avraham: זה גם תקשורת חזותית

yuvalsaar: ועדין, בחלוקה המסורתית צילום נחשב לחלק מהאמנויות

Avraham: באופן כללי יש משהו משטיח במציאת מכנה משותף לכל העבודות לא? כאילו תמיד מחפשים איזה מכנה משותף. "השנה הכל ככה…וככה"

yuvalsaar: נכון. מצד אחד אין ברירה – אם אתה כותב על התערוכות ויש לך 1,000 ומשהו מילים אתה לא יכול מאד להתעמק. מצד שני אני מנסה – ולא תמיד מצליח – לחלץ תובנות שהן מעבר לחלוקת ציונים או רק להגיד איזה עבודות היו מעניינות

Avraham: זה תמיד משעשע לשמוע אנשים שחוזרים מתערוכה כלשהי. הם בד"כ קיצוניים לכאן או לכאן. או "מדהים" או "לא משהו".

yuvalsaar: כן, אפרופו ההשטחה. אנשים מאד אוהבים להגיד השנה היה טוב יותר, הרבה פחות טוב, לעומת שנה שעברה, לעומת מחלקה בבית ספר אחר וכן הלאה. אבל יש בזה גם צד חיובי – יש תחרות והיא גורמת לכולם לנסות להיות טובים יותר

Avraham: לפעמים נדמה לי שהתחרות האמיתית היא בכלל בין המנחים של העבודות…

yuvalsaar: גם. דורי אוריין שמלמד בסמינר הקיבוצים דיבר על זה קצת בפוסט אצלי בבלוג

Avraham: אם פעם בצלאל היה המוסד היוקרתי והבלתי מעורער ללימודי עיצוב ואמנות, יש תחושה שתוך שנים בודדות שנקר טיפס והתיישב לצידה בפיסגה (ואולי גם חולון). איך זה קרה כל כך מהר?

yuvalsaar: זה לא קרה כל כך מהר – צריך לזכור ששנקר התחיל מוויטל, שהיה בית ספר מצוין. שכחת להזכיר גם את ויצו חיפה שיש שם את אחת מהמחלקות הטובות יותר שפועלות היום בארץ

Avraham: סליחה ויצו

נראה לך שיש היום הבדל בין בצלאל לשנקר. מה ההבדל שאתה רואה בין הבוגרים הטריים? בהכשרה, בגישה וביכולות

yuvalsaar: יש הבדל. אם פעם הפרויקטים בבצלאל היו מאד אמנותיים, אישיים, קונספטואלים – היום הם הרבה יותר פרקטים וממוקדים, יש משהו מאד מקצועני ברוח המחלקה שם. בשנקר קרה משהו הפוך – פעם הכל היה שם מיתוג ומאד מסחרי, היום לפרויקטים שם יש נימה יותר אישית ופתוחה יותר. מה שלא אומר כמובן מי יותר טוב, זה שני דגשים שונים. שתי המחלקות הציגו השנה תערוכות מצויינות

Avraham: מצחיק שזה התהפך ככה

yuvalsaar: זה מאד תלוי בראשי מחלקות. זה לא מקרי

Avraham: כלומר אם סטודנט לפני 4 שנים החליט ללכת ללמוד בשנקר בגלל שהוא רצה ללמוד מיתוג מסחרי הוא קיבל את בצלאל. ולהפך

yuvalsaar: ממש לא. אי אפשר להגדיר את הפרויקטים בבצלאל כמיתוגים מסחריים, זה לא מה שאמרתי; הפרויקטים שמוצגים בתערוכה הם הרבה יותר מזה. ובכל מקרה אני חושב שמיתוג לומדים כמו שצריך בשתי המחלקות.

Avraham: בכל זאת יש יתרון לשנקר שזה המרכז, איפה שכל הסטודיואים נמצאים. זה משפיע על הבוגרים לא?

yuvalsaar: זה לא קשור לסטודיואים, זה קשור למרכז באופן כללי. מצד שני עובדה שבצלאל מצליחים לשמור על המעמד שלהם כבר הרבה שנים

Avraham: נחזור לאירועי תערוכות הבוגרים. בסה"כ יש תחושה שזה גדל כל שנה ומקבל יותר חשיבות בתרבות העיצוב המקומית. מה יהיה בשנה הבאה? אותו הדבר כמו השנה?

yuvalsaar: אני מניח שכן, ואני מניח ומקווה שגם בבתי ספר קטנים יותר או במחלקות אחרות יפנימו את העובדה שמדובר קודם כל בתערוכת עיצוב שצריך להתייחס אליה כמו שצריך

Avraham: עוד משהו לשתף? אני חושב שזה הרבה תערוכת בוגרים ליום אחד. אני הולך להכניס את הראש לים ולא לדבר על עיצוב שבוע.

yuvalsaar: צודק לגמרי. בשבוע שעבר השתתפתי בפאנל במכון טכנולוגי חולון ושאלו אותנו מה העצה שלנו לבוגרים, מה לעשות עכשיו שהם סיימו ללמוד. אני אמרתי שיסעו לסיני לשבוע וינקו את הראש…

נתון פורמט חופשי

בפוסט הקודם שבו שוחחתי עם מיכל סהר על עבודת האוצרות שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הבטחתי שיחה דומה עם אוצרי המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, והנה אני מקיים. אחרי התערוכה של שנה שעברה, שהייתה מאד בעייתית מבחינת אופן התצוגה בחלל, גייס איציק רנרט למשימה את המעצב קובי פרנקו ואת המעצבת והאמנית הילה שאלתיאלי ("אין אתר, אין אפילו פייסבוק"), שניהם כמובן מלמדים במחלקה.

השניים הצליחו ליצור תערוכת עיצוב סופר מוצלחת, שהסיבה העיקרית לכך היא (מעבר לרמה הגבוהה של העבודות) שהם התייחסו לבוגרים -כפי שהם תכף יספרו – לא כאל סטודנטים אלא כאל מעצבים שמציגים עבודות במוזיאון. הנה מה שהיה להם לספר (וכן, אמנם כתוב kobi, אבל מדובר בשיחה עם קובי והילה):

yuvalsaar: שלום!

Kobi: הי

yuvalsaar: מה שלומכם?

Kobi: מתארגנים… ענבים… מים וכו'….

yuvalsaar: ענבים זה מעולה. אותך אני מכיר קובי, פחות או יותר, אבל את הילה אני פחות מכיר. אולי תספרי על עצמך בכמה מילים

Kobi: טוב איזה לחץ…

yuvalsaar: לא להילחץ, זה לא ראיון עבודה…

Kobi: בוגרת בצלאל, תואר ראשון, תואר שני מגולדסמית' בלונדון. מעצבת והיום יותר מציירת.

yuvalsaar: תואר ראשון ושני במה?

Kobi: ראשון בתקשורת חזותית ושני ב-image and communication כשהתעסקתי יותר בצילום

yuvalsaar: וואלה. מעניין. בכל אופן, בואו נדון בעניין שלשמו התכנסנו – התערוכה. אשמח אם תספרו מתי קיבלתם את המשימה ומה היה הבריף

Kobi: ההתעסקות החלה לקראת סוף הסמסטר הראשון. בעצם לא היה ממש בריף. פשוט: התערוכה עליכם – שייצא מקסים.

yuvalsaar: את זה אני מבין שאיציק (רנרט, ראש המחלקה) אמר

Kobi: כן.

yuvalsaar: ו.. איך מתחילים?

Kobi: השידוך בינינו נעשה ע"י איציק ומהר מאוד גילינו שאחנו מדברים באותה שפה ושותים באותו בית קפה. לשנינו היה חזון דומה לגבי הנראות והתפיסה החזותית/אוצרותית של התערוכה. היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעשות תערוכה שתשאיר את חותמה בשדה תערוכות העיצוב ולא בשדה תערוכות הבוגרים. למזלנו מחזור הבוגרים השנה הוא אחד מהמוצלחים וידענו שיהיו לנו חומרים נהדרים לעבוד איתם.

yuvalsaar: מה זאת אומרת שתשאיר את חותמה? איך עושים דבר כזה?

Kobi: שתציג מצויינות, חדשנות ואקספרימנטליות בנקודת זמן נתונה. התחלנו מאוצרות יסודית שכללה פגישה אישית עם כל סטודנט ותיק העבודות שלו משנים ג' וד', הרבה לפני הגשות פרויקטי הגמר.

yuvalsaar: ועדין אני רוצה להבין מה זה אומר "תערוכה שתציג מצויינות, חדשנות ואקספרימנטליות בנקודת זמן נתונה", מעבר לעבודות עצמן, שזה קצת פחות תלוי בכם

Kobi: נקודות המוצא הדמוקרטית היתה שכל סטודנט מציג לפחות עבודה אחת, שזה אומר 90 עבודות שונות. מן הסתם מדובר באוסף מגוון מאוד ואקלקטי. במקום לנסות "לתרבת" ולהכניס את כל העושר הזה לאותו פורמט, החלטנו לתת לעבודות לדבר בתוך עצמן, זו עם זו ועם החלל. וזה מאוד תלוי בנו: אלו עבודות, איזה חלק מכל עבודה, באיזה אופן היא מוצגת (תלייה, הנחה, הצבה בחלל). הרבה מהעבודות זוקקו לדי אן איי העיצובי והתוכני שלהן ובעצם נראו שונות לחלוטין מאיך שנראו בהגשה המקורית. ידענו שאנחנו מכניסים את עצמנו לפרויקט מאוד מורכב המצריך פתרון כמעט פרטני ואישי לכל פרויקט ומלאכת מחשבת לחיבורים בינהם.

yuvalsaar: אוקי. כשנפגשנו בתערוכה אמרתם גם – אם אני זוכר נכון – שהשאיפה הייתה לעשות קודם כל תערוכת עיצוב ורק אחרי זה תערוכת בוגרים. מה זה אומר בעצם? מבחינת הסטודנטים או קהל המבקרים?

Kobi: מבחינת הסטודנטים נדרש ויתור גדול על ה"קיר/פאנל" המסורתי שבו מוצגות מגוון עבודות של אותו סטודנט. בנוסף, על הסטודנטים היה להסתגל לרעיון שהפרויקטים שלהם מתקדמים הלאה לשלב חדש ולעיתים משנים את פניהם. התייחסנו אל הסטודנטים לא כבוגרים טריים אלה כקולגות בתחילת דרכן. לגבי קהל המבקרים, התערוכה מזמינה לחוות עיצוב, להכנס לעומק בכל פרויקט וחושפת מחברים מורכבים ולא צפויים.

yuvalsaar: אם זה לא היה ברור עד עכשיו אני חושב שהצלחתם…

Kobi: יש!

yuvalsaar: ובאותו ענין – איך התמודדתם עם החלל המאתגר של בנין עלית הישן?

Kobi: קודם כל החלל מהמם! היה לנו מזל גדול לעבוד בו. שנינו רוצים לעבור לגור שם…

ולעניין: באנו עם גישה אקלקטית והחלל הנתון היה כמו מגרש משחקים גדול לתפיסה זו. היו כמה פרויקטים שהתאימו מאוד למיקומים ספציפים וסביבם נבנתה התערוכה. היה ברור לנו שאנחנו משתמשים בחלל כמו שהוא, למעט כמה פתחים שפתחנו בין החללים. החלטנו להשתמש ברצפות המקוריות ובגראנג'יות הקיימת ובאמצעי התצוגה שהיו קיימים בחללים – השולחנות הסטנדרטיים של המחלקה לאמנות, שבחרנו לא לצבוע – ולתת לאופי הקצת מלוכלך שלהם לבוא לידי ביטוי.

על כל שולחן ומדף הונחה זכוכית המאפשרת דיאלוג פנימי בתוך העבודה בין דו מימד לתלת מימד. מהשולחנות יצרנו איים שחיברו ויצרו חיבורים נוספים בין עבודות.

כמו החלל הלא עיקבי – הקפדנו שצורת ההצגה תהיה לא קבועה ואפילו ההיפך. ברגע שזיהינו איזושהי התחלה של גריד בתערוכה מיד שברנו אותו בהתאם למה שהעבודה והתפיסה הכללית ביקשו. וכיוון כזה הוא מאוד מחובר ל"רוח המחלקה" כיום.

yuvalsaar: נשמע כמו משהו לא פשוט בכלל, במיוחד עם כזה מספר גדול של בוגרים

Kobi: נכון, אבל היה כיף, מאתגר ומרתק.

yuvalsaar: תגידו באמת משהו על העבודות או על רוח המחלקה

Kobi: רוח המחלקה באה לידי ביטוי גם בשמה של התערוכה: "נתון פורמט חופשי": פתיחות מוחלטת בכל הקשור לחשיבה ולמקוריות בקונספטים ופורמטים, ופדנטיות מוחלטת בכל הקשור לסטנדרטים מקצועיים ועיצוביים.

yuvalsaar: זה נשמע קצת כמו קלישאה או כמו הצהרה שכל ראש מחלקה אחרת היה יכול להיות חתום עליו. אני חס וחלילה לא טוען שזה לא נכון אבל אני תוהה אם יש לכם הסבר איך קרה שהמחזור השנה באמת התעלה על עצמו

Kobi: האג'נדה של המחלקה שהתגבשה בשנים האחרונות מעודדת מחקר, ניסוי ועומק רעיוני. בדיקת גבולות המקצוע, הפורמט והמדיה לעיתים על חשבון ה"מסחריות". נכנסו קורסים חדשים ורעננים הבוחנים מזוויות שונות את המושג תקשורת חזותית. לשנינו היה מאוד נוח לעבוד בתפיסה כזו, היא מאפיינת גם את ה"אני מאמין" שלנו כמעצבים וכיוצרים.

yuvalsaar: בניגוד, אם יורשה לי, למה שהיה במחלקה לפני כן, כשרוח המיתוג המסחרי שלטה בתערוכות הבוגרים, שנה אחרי שנה?

Kobi: אנחנו רואים בזה תהליך טבעי התואם התפתחויות מקבילות בעולם.

yuvalsaar: שאלה אחרונה: איך היו תערוכות הבוגרים שלכם? ומה בכלל הצגתם?

Kobi: יו…. לקחת אותנו משהו כמו שיבעים שנה אחורה.

קובי: כשאני סיימתי, ב-98 היינו מחזור מצומצם של 25 בוגרים. פרויקט הגמר שלי היה העבודה החלשה ביותר שעשיתי בכל ארבע השנים. זו היתה סדרת פוסטרים חברתיים בנושא "הקרקס הישראלי" ודברה על כוחה וחולשתה של הטלוויזיה. בנוסף הצגתי פרויקט אריזות בשם "פרנקופוביה" ועוד כמה קטנים…

yuvalsaar: פרנקופוביה. את זה הייתי שמח לראות בהזדמנות

Kobi: הילה: אני הצגתי על הקיר, בתנוחה המסיונרית של אותה תקופה (סיימתי ב-94, גם מחזור מצומצם של 25 בוגרים) פאטרנים לסרטים של פליני (שמת באותה שנה) מהם ייצרתי עניבות לפליני. קמפיין לחברת הלבשה ואריזות יין (ברור).

yuvalsaar: משהו להוסיף לפני שאנחנו מסיימים?

Kobi: לא…. אבל היה לנו כיף לשוחח

yuvalsaar: גם לי! ותאמינו או לא, מעבר לעובדה שאני רוצה שכל התקופה הזו כבר תיגמר כי יש לי 11-12 תערוכות על הראש, אני כבר מחכה לראות מה יהיה בשנה הבאה. לא יהיה פשוט להתעלות על זה

Kobi: לא יהיה פשוט, אבל יש לנו כבר רעיונות וכיוונים מרתקים במיוחד…. יש למה לחכות

yuvalsaar: קבענו!

והנה כמה תמונות של החלל, את כולן צילמה שיר דוד שגם מציגה בתערוכה

לשבור את הקירות

בשבוע שעבר ביקרתי בחמש תערוכות בוגרים. אמרתי לעצמי מראש שאני לא הולך להתייחס למה שאני רואה עד שאני לא משלים את הביקור בכל התערוכות אבל ביום רביעי לא יכולתי להתאפק וזה מה שכתבתי בטוויטר: "תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. וואוו. לכו לקומה 10 ותשכחו מכל מה שחשבתם שאתם מכירים. כל הכבוד למיכל סהר ולעדי שטרן" (וזה עוד היה אחרי העבודה הנפלאה שעשתה שם בשנה שעברה יעל בורשטיין).

מעבר לאיכות העבודות, מה שהרשים אותי במיוחד הייתה האוצרות של התערוכה שנעשתה על ידי המעצבת הסופר-סופר מוכשרת, מיכל סהר, שמילאה את הקירות בלוחות מתכת והצמידה אליהן את העבודות עם מגנטים, מה שנתן לעבודות לוק של סטודיו בעבודה. אבל מעבר לכך ההברקה האמיתית הייתה לשבור את הקירות בין הכיתות בקומה 10, החלטה שיצרה חלל תצוגה אחד גדול, מרווח ומואר שנתן לעבודות את הכבוד הראוי.

אני שמח אם כך לארח בבלוג את מיכל, ולפני שנתחיל רק לגלות שבהמשך השבוע אארח פה בבלוג גם את קובי פרנקו והילה שאלתיאלי, שאצרו את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר והצליחו אף הם ליצור משהו יוצא דופן.

אז בואו נתחיל:

Yuval Saar: הי מיכל. אז זהו? אפשר לנשום? התערוכה נפתחה…

michal sahar: תודה לאל… משלימה שעות שינה

Yuval Saar: כמה ישנת בחודש האחרון?

michal sahar: מעט מאוד. בד"כ השלמתי שעות בסופשבוע אבל זה לא באמת עוזר להתגבר על התשישות

Yuval Saar: אני יכול לתאר לעצמי. בואי ניקח כמה חודשים אחורה, אם את יכולה לספר מתי התחילו המחשבות על התערוכה ומה היה הבריף

michal sahar: עדי (שטרן, ראש המחלקה) הטיל עלי את משימת אוצרות התערוכה כבר במומנטום של הפתיחה של שנה שעברה. ברגע ההוא זה מאוד הבהיל אותי בעיקר לאור התערוכה החדשנית שיעל בורשטיין הרימה בשנה שעברה. פתאום היתה תובנה שהתערוכה היא לא רק אוסף תערוכות יחיד של סטודנטים בודדים.

ולגבי הבריף – אין בעצם בריף אלא יש קורס שיוחד לעניין בסמסטר ב' שבו חברו אלי 6 סטודנטים מצטיינים שלמדו איתי בשנה ב' ושמראש היתה בינינו כימיה נהדרת והיום הם משנה ג'

Yuval Saar: אבל הוא לא אמר כלום? רק ביקש תערוכה?

michal sahar: המילים היו: טוב, את עושה את זה בשנה הבאה

Yuval Saar: לול

michal sahar: yey

Yuval Saar: אוקי. אז כבר שנה שיש לך את העניין הזה בראש, והנה מתחיל סמסטר ב', יש לך שישיה מצטיינת, מה עכשיו?

michal sahar: בפועל בסמסטר א' השתדלתי להדחיק את העניין אבל עם תחילת הקורס בסמסטר ב' הרגשתי שבעצם עם כל הפאניקה זה מאוד מאוד מאתגר. ואז התחלנו.

הדבר הראשון היה להסיק מסקנות מתערוכות בוגרים באופן כללי, ולהסתכל הרבה על מה קורה בעולם בעיקר בתארים מתקדמים. נוצר מומנטום גלובלי שתערוכת בוגרים יכולה להיות הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים פה ויעל אכן כבר הוכיחה את זה בשנה שלפני

Yuval Saar: למה את מתכוונת כשאת אומרת ממה שאנחנו מכירים פה?

michal sahar: בכללי, עד לפני שנה היו מחלקים את החללים לסטודנטים, וכמובן מפצלים אותם לאיזורי תצוגה בהם כל סטודנט היה מציג את עבודותיו. תפקיד האוצר היה לעבוד עם כל סטודנט על התצוגה של פרוייקט הגמר שלו באופן שממקסם את אופן החוויה של הפרויקט מול הקהל. אבל תמיד התערוכות הללו היו סוג של פורטפוליואים מורחבים ולא היתה ממש מחשבה תמטית על תחביר של עבודות או על התפיסה של התערוכה כמכלול. כלומר, מי היא המחלקה לתקשורת חזותית ברגע נתון ומה זה בעצם אומר על המחלקה באופן רחב

Yuval Saar: ומה קורה בתערוכה הנוכחית לעומת שנים קודמות וכהמשך למה שיעל עשתה בשנה שעברה?

michal sahar: לתערוכה השנה יש מספר אספקטים שחלקם נולדו כבר בשנה שעברה וחלקם חדשים.

1. ענייו האוצרות – ההחלטה היתה להצליח להציג כל סטודנט במיטבו ובמקרים מסוימים לוותר אפילו על פרויקט הגמר במידה והוא חלש יותר מעבודות אחרות שנעשו במסגרת קורסים בשנים ג' וד'.

2. תחביר של עבודות של בוגרים המחלקה ולא חלוקה לפי סטודנטים. הרעיון היה ליצור מפגשים בין פרויקטים – סטודנט יכול להציג במספר חללים שונים בתערוכה בהתאם לקונטקסט שאני חיברתי.

3. למתג את התערוכה – זה חדש – בשנה שעברה היתה החלטה עיצובית של תצוגה (הכל על שולחן ארוך, לסובב את כל המחלקה). השנה החלטנו שנותנים לתערוכה שם, עושים לה לוגו, ממתגים אותה באופן טוטאלי כאירוע אוטונומי בתוך המרחב הממותג של תערוכות סופשנה של כל מחלקות בצלאל.

ראינו בתערוכות שונות של בתי ספר מובילים בעולם שעובדים על פתרון תצוגה אחד שהופך את התערוכה כולה להומוגנית. לדוגמה, בייל עשו תערוכה שבה הנושא היה A4. כל העבודות הוצגו/פורמטו לפורמט הנ"ל כולל עבודות גדולות שעברו טיילינג על פורמטים של אי4. זה נורא מרשים ברמת האפקט הראשוני אבל יש בזה בעיה – שכן לטעמי זה פגע בהמון עבודות. הרגשתי שזה בא על חשבון חומריות של חלק מהעבודות או פורמטים מיוחדים שהיו מאוד אקוטיים לפרויקט. כלומר עניין ה"פירמוט" הגורף מתאים לחלק מהעבודות ולאחרות פחות ולכן התוצאה היתה בעיקר ספקטקולרית וברמת העבודה הבודדת התוצאה היתה חבלנית

Yuval Saar: ולשאלת מיליון הדולר – איך ומתי עלתה ההברקה לשבור את הקירות בין הכיתות בקומה 10 וליצור חלל תצוגה אחד גדול (כפי שאפשר לראות בתמונה פה למעלה)

michal sahar: קודם בא הרעיון של התערוכה, לחזור לקיר ולהשתמש בו בעוצמה, לגובה. חשבנו על כל מיני פתרונות תלייה לגובה ואז צץ הרעיון של לצבוע את הקיר בצבע מגנטי ולתלות עליו באופן חופשי כמו קיר בסטודיו. הצבע הזה לא חזק מספיק ואז עברנו ללוחות פח (יש לי כאלה בסטודיו – כבר 4 שנים – ופתאום קלטתי שהפתרון מונח לי מתחת לאף).

רק אח"כ בא הרעיון לשבור את הקירות. קומה 10 אצלנו נחשבה עד לפני שנה נורא מבאסת, חדרים חדרים ומסדרון ארוך. ממש דיכאון. אנשים רצו להציג רק בגלריה למטה וכמובן שטכנית זה בלתי אפשרי בגלל כמות הסטודנטים. עלינו למעלה וגילינו שכל הקירות בין הכיתות הם קירות גבס. האמת, כשראיתי את החללים פתוחים בשבוע שעבר אחרי השבירה הייתי בהלם. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך מדהים.

Yuval Saar: הייתי שמח להיות שם כשזה קורה… איך הגיבו האנשים כשסיפרתם להם על הרעיון? מה אמר עדי? מה אמרה ההנהלה?

michal sahar: עדי היה המום ונורא שמח. מבחינת הוראות בצלאל אסור היה (לפחות על הכתוב) לשבור קירות אלא רק לבנות, אבל הם הלכו איתנו ועשו עבודה מדהימה

Yuval Saar: האמת, כמי שלמד שם כמה קורסים וראה שם לא מעט תערוכות בוגרים, זה באמת מחזה יוצא דופן. אני חושב שהצלחתם ליצור את אחד מחללי התצוגה המרשימים בארץ

michal sahar: לגמרי. בצלאל באופן כללי, אם מותר להגיד, הוא מבנה די מכוער ולא ממש מפרגן לתערוכות. הגלריות הראשיות של המחלקות עוד בסדר אבל התצוגה בכיתות היא רעה מאוד. החללים מבאסים ולא מזמינים ופתאום יצא לנו גלריה מדהימה בקומה הכי שכוחת אל במוסד

Yuval Saar: לגמרי. לפני סיום עוד שתי שאלות. תקני אותי אם אני טועה אבל את סיימת את בצלאל לפני 15 שנה בדיוק. נכון? איך הייתה תערוכות הבוגרים של המחזור שלך? ומה בכלל הצגת בה?

michal sahar: אני סיימתי ב-96, מחזור של 19 סטודנטים. המחלקה היתה בקומה 5 איפה שהיום המחלקה לאמנויות המסך. כל אחד מאיתנו קיבל חלל ואני הצגתי בחלל משותף עם מירב פרץ בגלריה המרכזית בקומה. הצגתי מספר עבודות – אריזות, דו"ח שנתי, ופרויקט גמר של כרזות פוליטיות/חברתיות שהציגו קונפליקטים מקומיים באמצעות דימוי וטקסט שהיה ציטוט של בדיחה…

Yuval Saar: וזו באמת השאלה האחרונה שלי – אמנם דיברנו על עיצוב התערוכה אבל לא דיברנו על העבודות. בתור מי שממדת בבצלאל – כמה שנים? – מה את יכולה להגיד על העבודות של הבוגרים במחזור הנוכחי?

michal sahar: רק עוד משהו קטן על התערוכה. רציתי לעשות תערוכה שתלויה באופן חופשי, חושנית, חיה ונושמת ולא "ארוזה" בקאפות/קרטוני ביצוע, שבה אנשים יראו סרט על גלעד שליט ומעליו עבודת אינפוגרפיקה שצולמה בפולורודים ומציגה סדר יום של סטודנטית אחרת. זה מעורר מחשבה, החיבורים…

לגבי הבוגרים – אני חושבת שזה מחזור מרשים. מאד אקלקטי עם חוזק מאד גדול באימ'ג מייקינג, פחות ופחות עבודות ש"מאוננות" על האישי" ויותר אחריות לתקשר חזותית. כמו בכל מחזור יש כמה עבודות גאוניות, אבל בגדול זה מחזור מאוד טוב ומגוון. יש להם מה להציע לעולם…

Yuval Saar: השאלה אם יש לעולם מה להציע להם. 93 בוגרים בבצלאל, 90 בשנקר, וכבר הגענו לכמעט 200 מבלי שהזכרנו את שאר בתי הספר. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר

michal sahar: אכן…

Yuval Saar: והנה לסיום הפוסטר המקסים של התערוכה שכולל בתוכו אזכור לכל אחת מהעבודות שמוצגות בה

המטרה היא הפרוייקט ולא הביקורת

מחר תיפתח תערוכת הבוגרים של החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים. בתערוכה יוצגו עבודותיהם של בוגרי החוג במגמות עיצוב המוצר, תקשורת חזותית ועיצוב לבוש ואביזרים (וביניהן גם זו שבתמונה שלמעלה - "חורשית", פרוייקט הגמר של רני צברי, כלי רכב חדשני לכיבוי אש שנולד מתוך הצורך לתת פתרון יעיל יותר בכיבוי שריפות יער ולחסוך בחיי אדם). אני שמח לארח בבלוג את המעצב דורי אוריין מסטודיו UMAMY, אחד משני אוצרי התערוכה וראש תחום עיצוב המוצר בחוג. אם בדרך כלל מדברים בתערוכות על עבודות הבוגרים, דורי הציע שנדבר גם על הצד של המנחים, צד שלא מדברים עליון בדרך כלל ושיש – מסתבר – לא מעט מה להגיד עליו. הנה מתחילים:

dorior: הי יובל

yuvalsaar: שלום שלום. מה שלומך?

dorior: עכשיו שלומי מצויין. ההגשות הסתיימו, נשארה רק התערוכה

yuvalsaar: אני מבין אם כך שמקודם היה פחות מצויין…

dorior: היה מלחיץ

yuvalsaar: טוב, על זה אנחנו הולכים לדבר. אבל לפני שנתחיל, בוא תספר בכמה מילים על עצמך

dorior: אני בוגר המכון הטכנולוגי חולון בעיצוב תעשייתי משנת 1998, ממקימי ושותף ב-UMAMY. ראש תחום עיצוב מוצר בסמינר הקיבוצים, ואם הכל ילך קשורה גם סטודנט לדוקטורט בתוכנית למדע חברה וטכנולוגיה בבר אילן

yuvalsaar: מרשים. לטובת אלו שלא מכירים – מי זה UMAMY, מה אתם עושים וכמה זמן אתם פועלים?

dorior: אוממי היא קבוצת עיצוב שפועלת משנת 2000, הצגנו במילאנו מספר פעמים, הופענו כ-cover story ב-ID זכרונו לברכה ובתערוכות רבות נוספות בארץ ובחו"ל. אוממי עוסקת בשני תחומים: אנחנו עוסקים בדזיין-ארט ובדיון דרך אוביקטים על אובייקטים, אנשים והסובב אותנו. בנוסף אנחנו נותנים שירותי עיצוב המבוססים על אותן מתודולוגיות שבשימוש נכון יוצרות מוצרים חדשים, שונים, ובעלי יחוד

yuvalsaar: אוקי. ודוקטורט בתוכנית למדע, חברה וטכנולוגיה? זה נשמע מאד מסקרן. אתה יכול להגיד על זה משהו?

dorior: התוכנית מדברת על פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה של המדע והטכנולוגיה, כלומר למה ואיך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כמו שהם. היות שזה מה שמעניין אותי בעיצוב זה נראה לי המקום להיות בו

yuvalsaar: האמת, שמעתי על התוכנית הזו דברים מצויינים, מסוג התוכניות שהייתי שמח לבדוק אותן יום אחד. בכל מקרה, בוא נחזור לעניין שלשמו התכנסנו: עונת תערוכות הבוגרים נפתחת ואם בדרך כלל – ובצדק – מתרכזים בבוגרים, היום נדבר דווקא על המנחים. מה אתה יכול לספר על כל התהליך הזה מהצד שלך בסיפור

dorior: אני מנחה פרוייקטי גמר מעל 7 שנים, וזו חוויה מאוד מוזרה. מצד אחד אתה לכאורה אינך חלק מהפרוייקט, זהו פרוייקט של הסטודנט, ומצד שני אתה גם הולך ונהיה מעורב רגשית בפרוייקט וגם אחראי על התוצאה. זה תרגיל מאוד מעניין בשליטה וביכולת שלך לשחרר, בעיני זה דומה לדברים שאני עושה כהורה: אני נותן כמה שיותר מרחק חופש ומרחב להתנסות ומצד שני על אף שאני לכאורה לא מסתכל, אני תמיד מוכן לזנק בכדי למנוע את ההתרסקות

yuvalsaar: ואם זו התרסקות זה גם כשלון שלך, ואם זו הצלחה היא גם ההצלחה שלך?

dorior: אני פולני (לפחות חצי) אז אני תמיד חושב שאם זו הצלחה זו הצלחה של הסטודנט אבל אם זה כישלון זה כישלון שלי

yuvalsaar: לול

ובכל זאת, אני מניח שלא פעם עוברת לך בראש המחשבה אם זה היה הפרויקט שלי הייתי עושה כך או אחרת. עד כמה השיקול הזה – מה אני הייתי עושה – נכנס לביקורת

dorior: זו אכן בעיה. לכאורה, בעולם אידאלי, היית נפגש עם הסטודנט, פעם בשבוע הוא היה מראה התקדמות, היית אומר מצויין, ניפגש בשבוע הבא, כסף קל. אבל באמת גם בגלל הנסיון שיש לי (ולכל מנחה) וגם בגלל הטעם האישי שלי בעיצוב, יש המון פעמים שהצעד הבא נראה לי ברור ואני תולש שערות על כך שזה לא ברור לסטודנט. הטקטיקה שלי במקרים כאלה היא לשאול שאלות, סחור סחור, עד שהסטודנט מגיע לשאלה שאני מעלה. אבל אני לפחות מנסה ליישם את מה שאני אומר, היינו שזה הפרוייקט של הסטודנט הוא צריך לקבל את ההחלטות. אני מותר לי רק לשאול שאלות

yuvalsaar: לפני השאלה הבאה אני רק רוצה לברר – אמרת שאתה כבר 7 שנים מנחה פרוייקטי גמר – כולן בסמינר או שהיו גם מקומות אחרים?

dorior: מנחה פרוייקטי גמר, באופן רשמי, זה רק בסמינר. היו פרוייקטים בודדים הן בבצלאל והן בחולון שיעצתי להם באופן לא רשמי. אני חושב שהלחץ של כל סטודנט בפרוייקט גמר הוא כל כך גדול שאם מישהו מרגיש שהוא צריך עוד יעוץ או שהוא לא מסתדר/מבין מה המרצה שלו רוצה ממנו, ולי יש את הזמן לזה, אז אני עוזר

yuvalsaar: סבבה. יש תחרות בין המנחים – סמויה או גלויה – לגבי פרויקטים, הגשות, ביקורות וכן הלאה? (אפרופו הכשלון של הסטודנט הוא כשלון שלי וההצלחה היא שלו / משותפת)

dorior: לכאורה לא. אבל אני לגמרי לא מאמין בזה (והלימודים שלי בדיוק מתעסקים בסוגיות מסוג זה). ההנחה שישנה אוביקטיביות בצורה שאנשים ניגשים לביקורת על פרוייקט היא מופרכת מיסודה. אני חושב שתמיד יש דברים שכאלה, אני יודע שבזמן הלימודים שלי בחולון זה היה ברור לגמרי לסטודנטים שלמערכת היחסים בין המרצים יש חלק לא קטן בביקרת על הפרוייקטים, אם כי כל עניין הביקורת על פרוייקטי הגמר קצת מנופח.

המטרה היא הפרוייקט ולא הביקורת. כמו שאני מגלה לסטודנטים בסוף היום האחרון של ההגשות, כל עניין ההגשות הוא הונאה. כלומר הונאה למחצה. אם היינו אומרים להם אנחנו רוצים שתשקיעו שנה מהחיים שלכם לפרוייקט אחד ושתעבדו עליו ברצינות ובקפדנות אבל בסוף אתם עובדים רק לעצמכם זה פשוט לא היה עובד. אנחנו מעמידים יום הגשות, מזמינים אורחים, ובתמורה לזה הסטודנטים עובדים כמו שלא עבדו אף פעם

yuvalsaar: טוב, בעניין "ההונאה" כבר עסקתי לא מעט בשנה שעברה בכתבה במוסף על פרוייקט הגמר. איך היה פרויקט הגמר שלך? מה אתה זוכר ממנו?

dorior: זה היה סיוט. אני למדתי בחולון בתקופה שהעיצוב התעשיתי שם היה מאוד מאוד הארד-קור, והפרוייקט שלי היה ספריה סלונית מתנפחת, כלומר דיבור על תפקידה של כוננית הסלון כמראה למי הוא, ומה אישיותו של בעל הבית. זה היה שילוב של הרצון האישי שלי לעסוק במתנפחים עם הרצון של לדבר על נושא פילוסופי בפרוייקט, שני דברים שהיו כמעט טאבו בחולון של ימי. בניגוד לסמינר אצלינו לא היה אפשר לבחור מנחה, כך שהנחה אותי אברהם גרנט (לימים דיקאן הפקולטה לעיצוב), שאני מעריך אותו מאוד, אך שהיה הבן-אדם הכי לא לנכון להנחיה של פרייקט שכזה. אני חושב שיש לי חלק לא קטן בשערות הלבנות שלו, ומצד שני שלפחות באותה השנה הוא הבן אדם שקיללתי הכי הרבה…

מעל לכל הצרות האלו, היצרן שלי הבריז כך שבסופו של דבר כל המנחים והסטודנטים חיכו לי כשעה אחרי יום ההגשות האחרון שאגיע ממפעל בכרמיאל שיצר את החלקים, ואוכל להרכיב את הפרוייקט שהלך והתפנצ'ר כשאני מסביר עליו. את התובנות על תהליכי עבודה נכונים יותר אני ממש מנסה להנחיל היום לסטודנטים שלי. אין חכם כבעל הניסיון

yuvalsaar: נשמע כמו סיפור שלא תשכח עוד הרבה זמן

dorior: ללא ספק, אבל כשאני מסתכל מה אני עושה היום אני חושב, שמה שהתחלתי לפתח בפרוייקט הגמר הם גם הנושאים שאני עוסק בהם היום. ולשנה הזו היה חלק מאוד משמעותי ביכולת שלי לגלות את זה על עצמי

yuvalsaar: אני שמח שלפחות זה… מה אתה יכול לספר על התערוכה שנפתחת מחר בסמינר? ובכלל – לטובת מי שלא מכיר – האם יש יחוד או הבדל בין הלימודים בסמינר לבין מקומות אחרים?

dorior: אני חושב שזו התערוכה הכי טובה שלנו בשנים האחרונות, ובמידה מסויימת המחזור שמסיים עכשיו הוא המחזור שהתחיל כשנכנסתי לתפקידי, כך שאני לא לגמרי אובייקטיבי. התוכנית בסמינר הרבה פחות ממוקדת מאשר במקומות אחרים: היא רב תחומית, כאשר כל סטודנט לומד בכל שלושת התחומים (עיצוב מוצר, תקשורת חזותית, אביזרים ולבוש) ומתמקצע רק בשנים מתקדמות. כמו כן אנו מלמדים לתעודת הוראה, כך שלימודי חינוך הם חלק מהלימודים. התוצאה, כאשר היא מצליחה, היא אדם רחב אופקים, ופרוייקטים שיש בהם תובנות משיטות חשיבה שונות.

אנחנו מצפים מהסטודנטים למעורבות גבוהה. כלומר שלפרוייקטים שלהם תהיה אמירה משמעותית, אישית או חברתית. בתחום המוצר אני שמח להגיד שיש פרוייקטים רבים שעוסקים בבעיות עולם שלישי ופרויקטים בעלי משמעות חברתית, כגון שני פרוייקטים שעוסקים בבעיות המזון בעולם השלישי, פרוייקט שמתיחס לכיבוי שריפות בהשראת השרפה בכרמל או פרוייקט הבוחן את האילתור כחלק מהמהות הישראלית. גם פרויקיטים בתחומי הלימוד האחרים עוסקים בהגירה, או לחילופין ביחס לאריזה ולנשיות

yuvalsaar: לגבי תעודת ההוראה: מה הולכים לעשות איתה אחר כך?

dorior: בישראל ישנם לא מעט תיכונים שיש בהם מגמת עיצוב, כך שיש צורך במורים שהם גם מעצבים וגם בעלי תעודת הוראה. אבל גם מנסיוני האישי, לא רק כמרצה, תעודת ההוראה, או יותר נכון הלימודים אליה, מאוד רלוונטים לכל מעצב: כיצד עומדים מול קהל, כיצד מעבירים אינפורמציה בצורה סדורה, כמובן שכל אילו נלמדים כחלק מקורסי עיצוב במין שיטה של שוליה, אתה מתנסה ואז אתה יודע, אבל כפי שמגלים רבים בהפתעה, זו משנה סדורה. ברמה הרעיונית אני חושב שלהיות מורה ולהיות מעצב הם תפקידים דומים בכך שאתה הוא זה שמשפיע על העתיד, על תלמידים או על הסביבה שבה הם יחיו. כך או כך זו אחריות לא קטנה

yuvalsaar: מסכים לגמרי. משהו להוסיף לפני שאנחנו מסיימים?

dorior: כולם כמובן מוזמים לפתיחה, מחר בשעה 19:30, שמתחילה בתצוגת האופנה. אני מציע לתת צ'אנס לתערוכה שלנו: מי שיטריח את עצמו (וזו טרחה הרבה יותר קטנה מלנסוע לירושלים למשל) לא יצטער

yuvalsaar: אני בעד. איפה זה בדיוק יוצא?

dorior: שושנה פרסיץ 3, תל אביב, בדיוק לפני מכללת לוינסקי

yuvalsaar: קבענו! והנה עוד שתי עבודות: