תיקון

כמה מהזכרונות הראשונים שלי מבן הזוג, כשממש התחלנו לצאת (אי שם לפני 10 שנים), הם הספרים שהוא נתן לי לקרוא. יש משהו "מסוכן" בלתת למישהו לקרוא ספר: מה יקרה אם הוא לא יאהב אותו? מה יקרה אם לא יהיה לנו בכלל את אותו הטעם? לא פשוט בכלל, במיוחד בתחילת מערכת יחסים. בכל אופן, אחד הספרים הראשונים (אם לא הראשון) היה "קולה של הגברת פאני" שכתבה דורית פלג. קראתי את הספר בשקיקה וכבר באותה פעם ראשונה הוא הפך להיות אחד הספרים האהובים עלי.

ברבות השנים יצא לי להכיר את דורית באופן אישי, וכשהיא סיפרה לנו שהיא מוציאה מחדש את ספרה האחרון, "פני המקום", היה ברור שאגוייס למשימת עיצוב העטיפה. הספר יצא לראשונה בשנת 2006. אני זוכר שקראתי אותו בזמן חופשה על חופי פורטוגל. על אף שלא מדובר בספר דקיק, גם אותו קראתי אותו בשקיקה וסיימתי אותו כעבור יום או יומיים. קשה היה לעמוד מול ספר שהגיבורה שלו פוגשת ערב אחד את אלוהים בקו 5 בדרך הביתה.

הנה ציטוט קטן שמופיע גם באחד מדשי הספר:

"הן היו מאומצות כל כך, הפנים שלו, והלפיתה שלו היתה כמעט נואשת, כאילו הוא חייב בכל מחיר להגיע לאנשהו, להגיע, כמו נוסע ברכבת לילה שנוסעת ונוסעת והלילה ארוך וחשוך והוא לא מכיר אף אחד מהאנשים היושבים בקרון, והוא רוצה כל כך להגיע למקום היעד, הוא כבר שם מאחרי עיניו העצומות, אבל מקום היעד – לאט-לאט יורדת עליו ההבנה הזאת – אינו יכול להיות אלא אחד מהאנשים האלה. ואם לא יגיע לשם, אם לא יחליף מילה עם שכנו לקרון או ייגע בכתפו, משהו חשוב מכל, משהו שהוא תמצית הכל, יהיה אבוד לעולמים."

הוצאה של ספר מחדש היא לא דבר חדש, גם אם לא מאד נפוץ. בדרך כלל מדובר בהוצאה מחדש של ספרים שאזלו מהשוק, של ספרים שההוצאה חושבת שנעלמו מהתודעה ומגיע להם צ'אנס נוסף, או של ספרים שהמחבר שלהם קיבל פתאום את אור הזרקורים וההתענינות התקשורתית שלה הוא זוכה גוררת ענין מחודש בספר. המקרה של פלג הוא מעט שונה מכיוון שלא מדובר רק בהוצאה מחדש אלא בהוספת פרק לקראת סופו של הספר ובשינוי אקורד הסיום עצמו.

וכשעושים כזה מאמץ, ברור שמשנים גם את העטיפה, במיוחד כשהיא נראית כך:

היו מן הסתם המון סיבות לעטיפה הזו (שלא אני עיצבתי), ואני האחרון (טוב, לא האחרון) שאשפוט מעצבי עטיפות על התוצאה הסופית כי אני מכיר היטב את כל השיקולים שנכנסים לתמונה כשמדובר בעטיפות ועל חלקן כתבתי בבלוג בעבר – כסף, שיווק, מו"ל, סופר, מעצב, חנויות ספרים, דעת קהל – ועוד ועוד. כולם אומרים את דעתם ובסוף מישהו צריך להחליט.

כשדורית פנתה אלי עם הספר היה ברור שפשוט זה לא יהיה, ולו בגלל הסיטואציה של הנסיון לעשות הפעם את כל הדברים כמו שצריך. לזכותה של הוצאת זמורה ביתן ייאמר שהם נתנו לנו גיבוי מלא וכשהצגנו להם את האופציה המוגמרת הם מיד נתנו אור ירוק. היו המון סקיצות והמון כוונונים. די בהתחלה ננעלנו על השמש – פרט מתוך ציור של ואן גוך שנקרא "הזורע", אבל הרגשנו שמשהו חסר. דורית הציעה שאנסה לשלב את הקוף מתוך העבודה "מעבר לתחום" של צדוק בן דוד שנמצאת על חוף הטיילת בתל אביב, בסמוך לרחוב טרומפלדור. ברגע שהקוף השתלב ידענו שיש לנו עטיפה.

קשה להסביר למה העטיפה הזו נכונה לספר, מה היו השיקולים, למה דווקא הצבעוניות הזו, ומה לעזאזל הקוף עושה שם (יש הסבר, תקראו את הספר). בדרך כלל אין לי בעיה להסביר את תהליך העבודה שלי, והנה בפעם הראשונה פחות או יותר אני מוצא את עצמי בלי מילים, אבל עם אינטואיציה ותחושת בטן חזקה שזו העטיפה הנכונה לספר הזה. לפני כמה שבועות הספר יצא לחנויות הספרים, ומאז המהדורה הראשונה שלו כבר נגמרה. לפני כמה שבועות גם הייתה הסערה הגדולה, ובמהלכה הקוף נעלם, על אף שהבסיס העליון שעליו הוא הוצב נשאר במקום. תחילה חשבנו שיתכן והקוף הלך לשחות בים, או נמצא אצל חובב אמנות פרטי בבית;כך או כך ידענו שהשתלשלות העניינים תואמת את החזון שבספר! החדשות המשמחות הן שכעבור שלושה שבועות – לפני כמה ימים – אותר הקוף קבור בחולות הים לא הרחק מהמקום שבו הוצב הפסל, ובקרוב יוחזר למקומו.

אני שמח לסיים את הפוסט עם כמה מילים של דורית; נדמה לי שבכל זאת כדאי לשמוע גם משהו מהצד שלה בסיפור:

"זה ספר שקשה מאד למצוא לו עטיפה עם דימוי ויזואלי כלשהו – דימוי כזה כמעט לא יעלה על הדעת, בהתחשב בטבעו של הגיבור. לקושי הזה התווספה העובדה שהעטיפה המקורית נעשתה בלחץ כבד של זמן, ועטיפה חלקה היתה הפתרון היחידי שמצאנו בזמנו לסוגיית מה שאין לו צלם. התוצאה היתה עטיפה שאולי אפשר לחבב אותה כשהספר מונח ליד המיטה שלך, בגלל הפשטות והחספוס שלה, אבל לחלוטין אי אפשר לראות אותה בין ערימות של ספרים בחנות. יתרה מזאת, הפריע לי שהשאלה נותרה לא פתורה: איך אפשר להלביש את הספר הזה, שמעצם טבעו קשה לצרף לו דימוי ויזואלי מסוים, כסות שבכל זאת תיתן משהו ממהותו, שבכל זאת תעניק לו צלם פיזי משל עצמו. מבחינתי העטיפה הנוכחית מצליחה לתת מענה לדרישות הכמעט בלתי-אפשריות האלה, ואני שמחה בה, כמו באפשרות התיקון הזו כולה, שמחה רבה".

והנה העטיפה בשלמותה:

כעת

תצלום הכריכה: שבתאי טל

על הכריכה: עידו נוי, "דוד שמש", 2009

[בזמן האחרון מרוב עיסוקים, כששואלים אותי מה אני עושה, אני לפעמים שוכח שאני גם מעצב. הנה אם כך, תזכורת קטנה]

שתי עטיפות שעיצבתי לאחרונה לשני ספרי עיון בסדרת כעת של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

האחד, מנגינה ישראלית מאת נעם בן זאב, בוחן את יחסה של החברה הישראלית, הפלסטינית והיהודית, למוזיקה הקונצרטית – הקלאסית והעממית – בישראל. השני, הנה זה בא מאת דני רבינוביץ, ניתוח סוציולוגי של משבר האקלים, על מרכיביו החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. לא בדיוק הנושאים הכי סקסיים…

מאיפה בכלל מתחילים? לסדרה אמנם היה כבר גריד ולוגו שעיצב גיא שגיא, אבל זה לא פותר את האתגר בלמצוא דימויין שיהיו מספיק מושכים, מעניינים ורלבנטיים.

אם יש דבר שאני שמח בשתי העטיפות הוא שהצלחתי למצוא שני דימויים של יוצרים ישראליים. במקרה של "מנגינה ישראלית" נזכרתי במהלך קריאת הספר בראיון שערכתי עם המעצב דני גולדברג לפני שנתיים וחצי שעסק בספר מעוצב לעילא שעיצב לרגל חגיגות ה-70 של התזמורת הפילהרמונית (הנה לינק לפוסט שפרסמתי בזמנו). הוצאתי את הספר מארון הספרים ומהרגע שהתחלתי לדפדף היה לי ברור שיש עם מה לעבוד. כשהגעתי לתצלום של חבורת הנגנים במדבר ידעתי שיש עטיפה.

התצלום של שבתאי טל, שנבחר לבסוף, היה ההעדפה הראשונה שלי מההתחלה. אני חושב שהוא מעביר את רוחו של הספר בצורה מדויקת, כפי שבאה לידי ביטוי בכותרת המשנה של הספר – מסעו של עיתונאי בעקבות צליליה של חברה משתנה. לא היה פשוט לאתר את הצלם על מנת לקבל את רשותו להשתמש בצילום אבל לבסוף הכל בא על מקומו בשלום.

המקרה של "הנה זה בא" היה אחר. היה לי ברור שאני לא רוצה דימוי "ירוק", לא קרחונים, לא חיות נכחדות, לא גלי צונאמי. אבל לא ידעתי מה כן. התחלתי לעבור על עשרות דימויים שחשבתי שיכולים להתאים. מה לא היה שם? שטיח אקולוגי, ואזה מתוחכמת, כסא מתנינים, קולאז' אפוקליפטי של תל אביב, ועוד ועוד, אבל גם פה הדימוי שנבחר של המעצב הצעיר עידו נוי בלט מההתחלה.

בעבודותיו של נוי נתקלתי מוקדם יותר השנה, בתערוכת היחיד שלו שהוצגה בגלריה פריסקופ. נוי, בן 30, בוגר לימודי צורפות בבצלאל, הציג בתערוכה מיניאטורות של אובייקטים עירוניים שפותחו מסקיצות שנעשו לקראת פרויקט הגמר שלו בבצלאל אבל נזנחו בדרך: סיכות בדמות מרזב, אנטנות טלוויזיה ומכסים מברזל של מזגנים. גם פה אני חושב שהדימוי עושה את שלו ומעביר את רוחו של הספר, וגם פה אני שמח על הבחירה המקומית, הישראלית, ובעטיפה שמצליחה (אני מקווה) להיות אטרקטיבית גם בנושא שהוא לכאורה שחוק.

והרי הודעה לקוראים בצפון

הדוקטורינה המסחרית של בבל!

היום התפרסמה מודעה שהיה לי הכבוד לקחת בה חלק בתור מעצב. או ליתר דיוק, היה לי העונג. מזמן לא צחקתי ככה ממודעה. כבר כמה שנים אני עובד עם הוצאת בבל, בעיקר עטיפות, אבל גם מודעות לעיתון. אני לא אפריז אם אגיד שעמית ושרון (רוטברד) הם הלקוחות האהובים עלי. פשוט תענוג לעבוד איתם. זה כמובן קשור לעבודה עצמה – ספרים, אבל זה קודם כל נובע בגלל האנשים, בגלל מי שהם.

כשהגיע הזמן לעצב מודעת מבצע בחנויות הספרים העצמאיות לרגל השנה החדשה, שרון הציע שנעשה משהו שונה, קצת כמו פאנזין, קומיקסי. הוא הביא את הלכאורה ציטוטים, ואת תמונות הסופרים. במקביל לכך שמיקמתי על הדף לא הפסקתי לצחוק, אבל הייתי גם קצת עצוב. זה כל החנויות העצמאיות? עוד שנייה גם זה לא יהיה.

אז אם אתם רוצים לקנות ספר מתנה לחג, הנה רשימת החנויות שמשתתפות במבצע.

- – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – -

מבצע מיוחד לרגל השנה החדשה בחנויות הספרים העצמאיות, מבחר ספרי בבל בחצי המחיר.

לוטוס ספרים, אלנבי 101 תל אביב • דורון ספרים, אבן גבירול 147 תל אביב • סיפור פשוט, שבזי 36 נווה-צדק תל אביב • תולעת ספרים, מלכי ישראל 9 תל אביב • פורת, ביאליק 38 רמת גן • עתון וספר, אושיסקין 50 רמת השרון • אגן ספרים, שהם • מסחר הספר, החלוץ 31 חיפה • דברי סופרים נילי, שד' הגעתון 29 נהריה • ירדן ספרים, יפו 42 ירושלים • ש.לינדן, פלמ"ח 42 ירושלים • ספרים ברחביה, עזה 34 ירושלים • רשת תמיר ספרים, ירושלים • אגן ספרים, מבשרת ציון

- – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – -

וככה נראית כל המודעה

השם של העולם

על העטיפה: חורף / דניאל ליינינגר, 2009 Daniel Leininger

לא מזמן יצא לאור בהוצאת בבל הספר השם של העולם מאת דניס ג'ונסון (גילוי נאות: את העטיפה לספר אני עיצבתי). הספר מספר על מייקל ריד, כותב נאומים ויועץ פוליטי, שמאז נהרגו אשתו ובתו היחידה בתאונת דרכים, מנסה למצוא מפלט במשרה אקדמית באוניברסיטה קטנה וקפואה. בהדרגה, הוא ממיר את האבל בחיים של השלמה שקטה, בדידות ומה שהוא מכנה בתולים שניים. האנשים שהוא פוגש, נושאים גם הם את ייאושם הקיומי, כל אחד בדרכו (זה מגב הספר).

פסקה אחת בספר (עמ' 98) תפסה אותי במיוחד:

"למעט העובדה שביליתי יומיים בעיר, וכמו תמיד גיליתי בהשתאות עד כמה ניו יורק יפה ומטונפת. האור האפור אינו אלא שיר. כמוהו ציורי הגרפיטי לאורך מסילת האמטרק: פסי הרכבת יוצאים מפן סטיישן צפונה ועוברים מתחת לרחובות, כמעט כמו במנהרה, חולפים על פני ציורי הלוגו של כנופיות ושל יחידים, אמני פגע וברח מזדמנים שמנצלים את כתמי אור השמש הנופלים על המרווחים הקצרים שבין הגשרים, ושמותיהם השמנים מגיחים כבלונים אל קדמת היצירות המשונות שלהם, צצים ונעלמים לסירוגין ברצועות אור וצל מתחלפות בחטף. את אותיות האלף בית שלנו הם הופכים לאידיאוגאמות נוכריות, נבערות, חצופות ובוטות, ואף עליזות; ספירלות, ברקים, כוכבים פלאיים מתפוצצים לכל עבר. והבנתי שהדרישה הראשונה שלי מיצירת אמנות היא שהאג'נדה שלה – האם זו המילה שחיפשתי? – לא תכלול אותי. לא הייתי רוצה שמטרותיה יסולפו בניסיון למצוא חן בעיני, מתוך מודעות כלשהי לקיומי." (מאנגלית: חני גלעד)

אני זוכר שכשקראתי את הספר, שמתי לב אל הפסקה הזו רק אחרי כמה עמודים. פתאום היא חלחלה. קלטתי שהיה בה משהו מיוחד, וחזרתי כמה עמודים אחורה. קראתי אותה עוד פעם, ועוד פעם.

אני אוהב את המבנה של הפסקה, כמו סיפור קצר, איך היא מתחילה בתיאור נפלא של ניו יורק, של פסי הרכבת וציורי הגרפיטי, של האור והצל, ואיך היא נגמרת במחשבה על אמנות, על המעשה האמנותי, על המשמעות שלו ועל הכוונה שלו ושל היוצר.

מאז שקראתי את הספר אני חוזר אל הפסקה הזו, ובכל פעם אני נפעם מחדש. ובכל פעם גם קצת מקנא, במי שיכול לכתוב ככה.

שתי עטיפות: פרויקט רחם ותמיד פלורה

אחרי הרבה זמן שלא עיצבתי עטיפות לידיעות, יצא שבחודש האחרון הוזעקתי לעצב עטיפות לשני ספרים, שמעצבים אחרים לא הצליחו להתמודד איתם. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ובכל פעם זה קצת מביך אותי. אני תמיד מרגיש במקרים כאלו כאיו אני פולש למסיבה שלא הזמינו אותי אליה.

כך או כך זה בדרך כלל מגיע לאותה נקודה – ההבנה שאין סיכוי שמי שעיצב את העטיפות שראיתי (ושמן הסתם לא אחשוף אותן פה) קרא את הספרים לפני שהתחיל לעבוד. ושלא תהיה אי הבנה, אני לרגע לא מאשים את אותם המעצבים. השכר שמשלמים בעבור עיצוב עטיפה ממש לא מספיק על מנת שגם נקרא את הספר. סוג של בונוס.

בכל אופן, אני מאד אוהב את התוצאות, ומעבר לאוהב או לא אוהב אני חושב שכל אחת מהן מתאימה לסיפור שהן מספרות. במיוחד אני מרוצה מהעטיפה של פרויקט רחם, מהדימוי, מהמתח בינו לבין כותרת הספר, מהצבעוניות, ומהאופטימיות שהעטיפה משדרת. את תמיד פלורה צריך להחזיק ביד על מנת להעריך. באופן חד פעמי הודפסה הכריכה על נייר עם טקסטורה שהצליח לתת את התחושה המבוקשת.

אם לא הכסף, לפחות התהילה…

המעצב השתלטן

לפני כשבועיים יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" הספר האור והקסם, שמכיל 101 סיפורים קצרים ומקסימים שכתב רוביק רוזנטל על ראשיתה של תל אביב. לצד כל סיפור מופיע צילום מאותה התקופה, חלקם מפורסמים, חלקם רואים אור בפעם הראשונה. עבודת העיצוב של הספר נעשתה אצלי בסטודיו, והיא נמשכה בגדול משהו כמו שנה.

אני חושב שהספר יצא פשוט מקסים, מסוג הפרויקטים שהיה כיף לעבוד עליהם, המון בזכות האנשים. בתור התחלה רוביק, שהיה לי העונג לעבוד איתו זו הפעם הראשונה, אבל גם בזכות רותי בן ארי מידיעות ספרים ואילת עופר שבעבודת פרך השיגה את הזכויות לכל הצילומים, ושהרעיון הגרפי לצבוע חלקים מהתמונות הגיע ממנה. הכוונה הייתה ליצור ספר קליל ונעים, לא ארכאי ולא ספר היסטוריה, אבל אינטלגנטי ומעורר השראה.

לפני יומיים, פורסמה התייחסות קטנה של נירה רוסו לספר במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות (מופיעה פה בסוף הפוסט. אם תלחצו פה תוכלו לקרוא אותה בגדול) . והנה – כיף כיף – גיליתי על עצמי כל מיני דברים נחמדים. למשל, שאני שתלטן. מסוג הדברים שהבן זוג יקרא וישר יסכים עם גברת רוסו הנחמדה, אבל לא מסוג הדברים שאפשר ללמוד מדפדוף בספר.

האמת, מאד שעשע אותי. זכותה של רוסו לא לאהוב את הספר ולחשוב שהוא גרוע. אבל לתת לי כל כך הרבה קרדיט, כמו למשל "לגרש את כל התאריכים והעובדות ולהגלות אותם אל סוף הספר בכעין גטו תחקירי, אולי כדי שלא להפריע לעיצוב הפסטורלי"? אני חושב שזה הדבר הכי נחמד שאמרו לי בזמן האחרון…

אז מה למדתי אם כך? שהעיצוב פסטורלי (זה טוב או רע?) ושהעובדות מעניינות יותר מהסיפורים. אם כך אולי נקנה לגברת רוסו ספר היסטוריה. המסקנה שלי מכל הסיפור? כמה כיף למעצבי הספרים של נירה רוסו, שכנראה מקבלים חירות מאד גדולה בעיצוב ויכולים להגלות חומרים והוראות הכנה מעמוד לעמוד. כיף כיף.

והערה חשובה לסיום: מכיוון שקשה באינטרנט הזה להביע ניואנסים, דקויות, ציניות והומור, אני מקווה שברור ממה שכתבתי שכל העסק הזה מאד משעשע אותי. באופן ביזארי אני אפילו מרוצה…

לפיכך נתכנסנו

העבודה על העטיפה של לפיכך נתכנסנו, ספרו החדש של יוסי שריד התחילה כרגיל בקריאת הספר. האמת היא שהיא התחילה אפילו קצת קודם, מאחר והבנזוג הוא זה שערך את הספר, כך שהייתי מעורב הפעם קצת יותר במאחורי הקלעים, אבל זה לא העניין. למי שלא יודע זה ספר שהוא נטול ז'אנר, שלכל אורכו נע על הגבול המטושטש שבין הממשי למדומיין, בין ההיסטורי לביקורתי ובין הנוסטלגי לביקורתי (כפי שמצויין בגב הספר). עשרים דמויות מספרות בו על עשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל. כל אחת מהן מאירה באור חדש את הסיפור הקולקטיבי: מזכירתו של בן גוריון, הרופא שהרדים את אייכמן, הגנב שפרץ לביתו של שר האוצר ועוד. אין לדעת מה נכון ומה לא, מה קרה באמת ומה פרי הדמיון.

עכשיו לכו תעשו לדבר הזה עטיפה. לא פשוט בכלל. רצה הגורל וביום בו התחלתי לעבוד על העטיפה ביקרתי בתערוכת עוצב בישראל 08 שהתקיימה לפני חודשיים. וכמו שכתבתי כאן, צדו את עיני שתי עבודות בתערוכת דור העתיד. על האחת כתבתי כבר, ועכשיו הגיעה תורה של השנייה: אחר-הצהריים של המיתוסים, עבודה של מעין לויצקי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

וזה הטקסט שנלווה לעבודה:

הדיוקנאות הנרקמים-נפרמים ללא הרף טומנים בחובם את סיפור יצירתם ופירוקם של המיתוסים בחברה הישראלית. האיקונות הגבריות, החזקות, הגדולות מהחיים, עשויות רקמה המזוהה כמלאכה נשית בעיקרה. זהו הקול הנשי החסר במיתולוגיה – מלאכת הרקמה החרישית, הרפטטיבית, של הנשים היוצרות-עוקדות את אהוביהן על מזבח המדינה. הרקמות הללו מייצגות את פעולתנו הסיזיפית כישראלים הבונים את אלילינו, זקוקים להם, הולכים אחרי מורשתם באמונה עיוורת – ובאותה נשימה מסוגלים לנתץ את פסליהם ולהפנות להם עורף.

עבודה חכמה, מדוייקת ומרשימה. מיד שראיתי את בן גוריון מציץ מבין הדיוקנאות האחרים ידעתי שיש לי יופי של עטיפה. צילמתי מכמה זוויות, ועוד באותו היום זה מה שיצא:

כולם מאד התלהבו, עטיפה מעולה, ואפילו הטקסט כאילו נכתב עבור הספר, רק בעייה אחת – היא קצת משדרת ספר עיון. מה לא ניסינו – צבעים, הכפלה, שידוך לאימג'ים נוספים, אבל זה לא עבד. בלב כבד הסכמתי עם מעין שהייתה שותפה להתלבטויות שזה או שהולכים על העטיפה שלמעלה או שפשוט מוותרים (ובנקודה זו אני חייב לציין שמאד הערכתי אותה על שהגנה על העבודה שלה, בכל זאת לא כל יום מציעים לך כזו חשיפה).

חזרנו לנקודת ההתחלה.

שוב ניסינו כל מיני דימויים עד שישבנו יוסי שריד, רנה ורבין (עורכת סדרת המקור בידיעות) ואני ועברנו על ספרי צילומים של פעם. את הדימוי שנבחר הציע שריד וכבר בהתחלה הוא הצליח לבלוט מעל שאר הדימויים, פרובוקטיבי במידה, עם ניחוח של פעם, צבעוניות שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, ועטיפה שללא ספק מבחינה שיווקית עושה את העבודה. אני לא חושב שהיא לבדה אחראית לכך שהספר נמצא עכשיו בראש רשימת רבי המכר אבל בסופו של דבר אני מאד מרוצה, ובינינו – מבחינתי זה מה שחשוב…

———————————————–

עדכון, 14/4 בבוקר:

לאור התגובות למטה חשוב לי להגיד כמה דברים:

אני לא כועס ולא מתעצבן, גם אני אהבתי מאד את העבודה של מעין אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמי שכתב ספר רוצה שאנשים יקראו אותו. ואם אנשים לא ירימו אותו מהמדף כי הם יחשבו שזה ספר עיון, זה חבל. אני לא חושב טלילה שזה עצוב או שזה גורם למפח נפש. זו לא צנזורה או סתימת פיות ואני לא חושב שזה דומה אפילו להתלבטות בין שתי עטיפות שבהן השיווק מחליט בסוף ללכת על הפרובוקטיבית יותר, ובכל מקרה לא זה היה המקרה פה.

לגבי הקריאה של האימג' – האם מדובר בחפצון? בטעם רע? בהנצחה של מעמד האשה בביקיני? בעיני כמובן שלא, אחרת לא הייתי מתגאה בעטיפה הזו. אני חושב שכל דימוי מקבל מימד נוסף ברגע ששמים לידו טקסט שיכול לטעון אותו במשמעות חדשה ושהזמן משנה גם הוא את הדרך בה אנו מתייחסים לדימויים שונים (פעם הדימוי הזה נתפס כישראל היפה והסקסית, היום לדעתי קצת פחות, מין רגש נוסטלגי מזוייף בעיני ל|תמימות" של פעם). במקרה זה אני חושב שברגע שזה ספר של יוסי שריד הדימוי מקבל התייחסות אחרת מאשר למשל אם זה היה ספר של רם אורן, מבלי להתייחס לרגע לאיכות הספר. מיוסי שריד נו מצפים למבט ביקורתי, במיוחד כאשר כותרת המשנה היא היסטוריה אלטרנטיבית. לכן כאשר הדימוי לא עומד לבד ומצורף אליו המטען של שריד ושל כותרת המשנה ושל כותרת הספר כמובן, אני חושב שהכוונה היא ברורה. מן הסתם לא כולם יסכימו אותי אבל ככה אני חושב.

צלופן

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה החזקתי ניר צלופן ביד. נראה לי בכתה ו' או משהו כזה. בכלל, מה בין צלופן לבין נייר, זה נכון שקוראים לו נייר אבל הוא לא מרגיש כמו נייר אלא יותר כמו שקית (ולא שנייר אורז מרגיש כמו נייר אבל הוא בטח לא מרגיש כמו אורז).

כשקיבלתי עותק של צלופן על מנת שאוכל לקרוא אותו לפני שאעצב לו את העטיפה לא ידעתי על מה מספר הספר. קיבלתי ספר עם כריכה לבנה ללא טקסט בגב והתחלתי לקרוא. לאט לאט צללתי לתוך משפחתו המכושפת של דון ויקטור סוברוויה שחלם משחר ילדותו להקים בית חושת לנייר בלב האמזונס, לתוך רומן הכתוב במסורת הריאליזם הפנטסטי של גבריאל גרסיה מרקס (וכמובן שבשלב מסוים הכל יוצא מכלל שליטה, לג'ונגל חוקים משלו). תוך כדי הקריאה חשבתי כמובן מה לשים על העטיפה (נזכרתי בג'ונגל של פרו בו טיילתי לפני יותר מעשר שנים), כאשר לאורך כל הקריאה היה לי ברור שאו שהולכים על הג'ונגל, או שהולכים על הנייר.

יש בספר לא מעט ציטוטים שעוסקים בנייר, מה שמסביר מבחינתי כמי שעוסק בנייר (פרינט) מידי יום מדוע התחברתי עוד יותר לספר. הנה ציטוט אחד, מתוך עמ' 71. לא חשבתי שאפשר לכתוב על נייר בצורה כל כך פיוטית ומרגשת (ומצטער מראש אם זה קצת ארוך):

חתיכה מהחיים. אכן, זה בדיוק מה שהנייר היה בעבורו. מוות של בני אדם הוא קורע לב, מכוער ומייאש, אך אם מכניסים גווית צמח למכונת ריסוק, מטבילים אותה באגן, מצליפים בה עד שהיא נקייה מכל רבב, מטהרים אותה בתמיסות, מייבשים אותה באוויר חם, אז רואים איך רוחה קמה לתחייה בגלגול חדש – ושוב יש לה משמעות ותכלית.

אפשר לייצר נייר מכל צמח, כך למד, וכמו לכל דבר שברא אלוהים, לכל סוג של נייר יש זהות משלו: נייר ורדים הוא שברירי, פגיע כמו עלי כותרת; העלים הארוכים והמשוננים של צמח הקנביס – אף שבשדה נראו חסרי בסיס – הפכו ליריעות חסונות ודוקרניות של נייר חום. אפשר לייצר נייר גם מעצים: אורנים, אשוחי בלסם, קטיקו. וגם מצמח היוטה, מקלחי תירס או מעשב. דון ויקטור ידע מנסיונו שנייר שיוצר מקליפות תפוזים מיובשות הוא נקבובי, ספוגי ומתובל בניחוח מרענן. נייר שעשוי מקליפות בוטנים, המצויים בשפע בעיירות ההרריות של פרו, הוא פריך וקל לקיפול. נייר מפסולת קני סוכר זקוק לתוספת חומרים, כאילו הקנים אינם מאמינים כי שייריהם המתוקים מסוגלים לדבוק בחיים חדשים. וכמובן, נייר העשוי מסמרטוטי כותנה – שהוא בעצמו נס של שינוי צורה – הוא החזק מכולם, כאילו נכנסה נפשו למטמורפוזה הזו ביודעה שהצליחה לשרוד את כל זה בפעם הראשונה.

——————————-

בסופו של דבר הלכנו על הג'ונגל. ניסינו כל מיני אופציות ותמונות אבל לבסוף נבחר החלום, ציור של הנרי רוסו (שאת כולו אתם יכולים לראות כאן) שהציעה נטע גורביץ', עורכת ספרות מתורגמת בהוצאת ידיעות ספרים. אמנם לא מופיע בציור זכר לנייר, שלא לדבר על צלופן, אבל יש בו משהו מאד מתאים לאווירה המכושפת של הג'ונגל כפי שהיא מתוארת בספר. את הצבעוניות של נייר הצלופן ואת התחושה של הרשרוש ניסיתי להכניס בשם הספר, בבחירה של הפונט ובצבעוניות שלו, שלא השתנו מהסקיצה הראשונה. יופי של ספר להכנס איתו למיטה מתחת לפוך במזג האויר הזה.

אחי הקטן והמצויר

ההתחלה הייתה מבטיחה: הנה שם של ספר שממש, מה שנקרא, "מרים להנחתה". מסוג השמות שמבקש לשים על העטיפה אח קטן ומצויר, עטיפה בה המחברת עשתה עבורך את רוב העבודה. אבל אז התחלתי לקרוא את הספר. נכון, הייתי יכול להבין כבר מהטקסט שמופיע בגב שזה לא דיסני מה שקורה כאן:

נערה בת שש-עשרה כותבת ספר לא אוטוביוגרפי, שאין לאיש פנאי לקרוא. אחותה הקטנה צורחת בשנתה וזועמת כשהיא ערה. אחיה הקטן מטפס על המעקה. הוריה מתקשים להתמודד עם גידול הילדים. את הסודות שלה היא טומנת היטב בין הדפים.

שש-עשרה שנים אחרי שהמשפחה הקטנה מתפרקת, היא גדלה להיות רופאה פסיכיאטרית והעבר רודף אותה בדמות אחותה שממשיכה לצעוק בשנתה. כזה דיסוננס בין שם של ספר לבין הטקסט שמופיע בגב, כך שהיה לי ברור שהעטיפה צריכה לחבר בין השניים ולרמוז ולו במעט על הרווח שנפער בין החזית לבין הגב, להכין את הקורא.

ואז המשכתי לקרוא. מהרגע הראשון הבנתי שאי אפשר להישאר אדיש לטקסט. הספר בנוי משני חלקים, הראשון כאמור כשהגיבורה בת שש-עשרה והשני שהיא כבר רופאה. אם החלק השני הוא 'סטנדרטי' יותר, כלומר מתאר עלילה בשפה פשוטה יותר, החלק הראשון במובן זה שונה מכל ספר אחר שקראתי, בתיאורים הלא פשוטים בכלל של משפחה שלא מצליחה לתפקד ולהיות 'נורמלית'. תוך כדי הקריאה לא הפסקתי לחשוב מה לעזאזל יהיה בכריכה, עד שהגעתי לעמוד 37 בו הרגשתי ששוב הסופרת עשתה לי את העבודה. כך אומרת הגיבורה:

על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: המחברת בילתה בשלווה את שנות נעוריה עד שהחליטה לשים קץ לחייה בעודה באבם.
אני לא אתאבד. אין לי אומץ להתאבד. על הכריכה האחורית של הספר שלי יהיה כתוב: מחברת הספר בילתה בשלווה את נעוריה, סיימה שלושה תארים בסוציולוגיה חברתית באוניברסיטת אוקספורד וחיה באושר עם בעלה ושלושת ילדיה. על הכריכה האחורית של הספר שלי לא ייכתב: וחיה באושר עם שני בניה ובתה הנוירוטית. אנחנו נעמיד פנים שהכל בסדר.

נשימה ארוכה, אפשר להמשיך.

לא פגשתי את טלי וישנה, מי שכתבה את הספר, אבל ברגע שקראתי את הציטוטים הנ"ל הבנתי שיש לי עטיפה, תחושה שנשארה עד לסוף הספר. במהלך העבודה על העטיפה הקשר נעשה דרך עורכת הספר, רנה ורבין, כך שלא יצא לי לשאול את וישנה אם היא חשבה על עטיפת הספר כשכתבה את הטקסט הזה (למרות שאם הייתי מאד רוצה אני מניח שלא הייתה לי בעייה לקבל תשובה). אחרי כמה סקיצות אושרה העטיפה. החלטנו ללכת בסופו של דבר על שם הספר בגדול, אח קטן ומצוייר אחד, טקסט צפוף של הציטוט הנ"ל בתחתית העטיפה, צבעוניות שמזכירה קצת בית חולים (אבל לא יותר מדי), ולא להוסיף בכלל תמונה – להשאיר משהו לדמיון בכל זאת. זה לא ספר קל, אבל אם הציטוטים שהבאתי מהספר יצרו אצלכם עניין תעשו מאמץ נוסף ותקראו אותו. יש לי הרגשה שאם צלחתם אותם ואת העטיפה לא תתאכזבו.