חיים בתלת מימד

לפני שנה אירחתי בבלוג את מיכל צדרבאום שמעבירה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה סדנה שעניינה עיצוב ללא מחשב. מטרת הסדנה לפתוח מרחב חדש בין תהליכים עיצוביים לעבודה במחשב, ובמהלכה הסטודנטים מפתחים ומתנסים בשיטות עבודה ידניות, בעבודה בחומר ובתלת מימד, בנסיון לתת פרשנות משלהם לטיפוגרפיה שאינה מיוצרת במחשב.

במסגרת הסדנה שהעבירה צדרבאום השנה הציג אחד הסטודנטים, אוהד זלוטניק, פונט בשם "פרלקס", שמתרגם את חוקי הגריד המתקיימים בפונט העברי "חיים" לגופים תלת מימדים. לפי זלוטניק, גופים אלו מייצרים סוג חדש של פונט שמתקיים בחלל תלת מימדי ויוצר אינטראקציה עם נקודת המבט של הצופה. כאשר הצופה זז בחלל ומשנה את נקודת המבט שלו כלפי הפונט, נוצרות צורות חדשות. כאשר הוא מתקרב לנקודה מסויימת, נגלות האותיות והפונט הופך לקריא.

שם הפונט, "פרלקס", נובע מהתופעה האופטית שמאפשרת לו להתקיים. פרלקס הוא שינוי מיקומן של שתי נקודות האחת ביחס לאחרת מנקודת מבטו של צופה כתוצאה מתנועתו של הצופה עצמו.

מקסים.

הרמה להנחתה

כבר שבועיים שהצילום הזה לא יוצא לי מהראש.

-

לקראת המפגש השני בסדרת פורטפוליו לייב (שיתקיים ביום שלישי הקרוב), ביקרתי לפני שבועיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ונפגשתי עם גליה גור זאב, האוצרת של תערוכת צילומי העיתונות עדות מקומית. התערוכה מציגה את מיטב צילומי העיתונות של השנה האחרונה, כולל את הדיוקן הזה שצילם זיו קורן, שמציג את נשיא המדינה, שמעון פרס, במהלך ביקור בימ"מ (יחידה מרכזית מיוחדת ללוחמה בטרור) בפברואר 2011.

הנה הפריים המלא:

הצילום הזה זכה בקטגוריית דיוקנאות בודדים במקום הראשון. הוא לא בהכרח הצילום הכי טוב בתערוכה, או הצילום שהכי ריגש אותי, ועדיין. יש בו משהו כל כך מוצלח, שמצליח להעביר בצורה כל כך מדויקת את המקום הפסיכי הזה שאנחנו גרים בו: נשיא המדינה, האזרח מספר אחת (בן 88, כן?), משתעשע כמו ילד בגן עם לוחמי ימ"ם שהפנים שלהם מכוסים, ומכוון נשק כלפי הצלם – וכעת גם כלפי הצופה. זה כל כך מופרך, שאפשר לדבר על זה שעות, ולכתוב מאמרים אינספור.

אבל לא חייבים: זו הדוגמה הקלאסית למשפט הידוע שתמונה שווה אלף מילים.

אבל התמונה הזו מעסיקה אותי בפן רחב יותר שמעניין אותי לבדוק, ושיהיה גם אחד הנושאים שנדבר עליו ביום שלישי הבא. הצילום הזה הוא ממש הרמה להנחתה, בדיוק מסוג צילומי העיתונות שמבקש ממעצבים "בואו תשתמשו בי", שיוסיפו לו משפט או שניים וישגרו אותו לקהל הרחב ככרזה פוליטית. הוא מכיל את הגיחוך המתבקש, הרלבנטיות למקום, את הדמות הפוליטית המוכרת. מה צריך יותר מזה? מצד שני, אם התמונה הזו כל כך מוצלחת, האם צריך את התיווך של המעצב הגרפי כדי שיפנה את תשומת הלב שלנו אליה? אל המציאות שנקפת ממנה? או שמספיק לראות אותה וזהו?

הצילום הזה הזכיר לי את הכרזה הזו של טרטקובר, משנת 1998:

שוב, צילום שמציג בצורה מדויקת את העולם הפסיכי שאנו חיים בו. מצד שני, אם תמונה אחת שווה אלף מילים, מה קורה כשיש מיליון תמונות? מה הסיכוי שלנו לשים לב לתמונה הזו ולא לאחרות? ומה הסיכוי של צילום לשנות מציאות, להשפיע על המציאות? ואולי בכך טמון הכח של המעצב (ושל העורך), לברור מבין אלפי התמונות את התמונה האחת ובאמצעות הוספת המלל להפנות אליו את תשומת הלב שלנו?

-

יש עוד הרבה צילומים מצויינים בתערוכה, שהייתה אגב מלאה באנשים. זה גם קצת מוזר, למה שאנשים יבואו לראות במוזיאון צילומים שכבר התפרסמו בעיתונות? למה אנחנו צריכים מישהו שיגיד לנו, הנה הצילומים החשובים של השנה האחרונה? זה לא כזה ברור מאליו בעיני. למה שמישהו ירצה לראות את התמונה הזוכה בקטגוריית תרבות ואמנות (בודדות) שמציג את רגע הזכייה של ג'קי מנחם, הזוכה בגמר "האח הגדול" השלישי, מרץ 2011:

גם זה מסוג התצלומים שמעצבים יכולים לעשות אתם מטעמים. מצד שני, כמו שהשנים האחרונות הוכיחו, לא צריך להיות מעצב בשביל להדביק משפט על תמונה ולהפיץ אותה ברשת, כמו הלהיט האחרון, חתולים מסיתים לשמאל. אבל זו כבר סטייה מהנושא (…). נראה לי שלמפגש בין חתולים ואינטרנט מגיע מפגש מיוחד משלהם, שיחקור פעם אחת לעומק את התופעה הזו. מי יודע, אולי בהמשך הסדרה…

-

ותזכורת קטנה: פורטפוליו בבית העיר, יום שלישי 10/1 בשעה 20:30, ביאליק 27 תל אביב

ערי ענן

יצא שהייתי בברלין לחמש שעות בשבוע שעבר (כן, אני יודע איך זה נשמע). תחנת הרכבת שאליה הגעתי שוכנת בצמוד למוזיאון המעולה המבורגר באנהוף, שהיה פעם תחנת רכבת, ויש לו שם מעולה לא פחות: גם מוזיאון וגם המבורגר. מה צריך יותר? בכל אופן, כשהגעתי לברלין פגשה אותי חברה מקומית ברציף ושמנו פעמינו למוזיאון.

וזה מה שקיבל את פנינו בכניסה:

לא לגמרי היתי מוכן. אמנם הצצתי באתר של המוזיאון לפני שביקרתי בו אבל לא ממש זכרתי מי האמן ואיזו תערוכה מוצגת בחלל המרכזי. ואז אנחנו נכנסים מהקור של מעלה / שתיים ששורר בחוץ לדבר הזה, מין עולם דיסטופי עתידני לא ברור, שככל שמסתובבים סביבו, נוגעים בו, מצלמים אותו, חושבים עליו, הוא בכלל לא נהיה ברור יותר. להפך. לשמחתי מותר לצלם במוזיאון (האיסור לצלם במוזיאונים הוא כל כך שנות ה-80). הבעייה הייתה מה לצלם, מאיזו זווית, מה אתה מצליח לתפוס, האם החוויה עוברת גם במצלמה.

נדמה לי שכן.

(לחיצה על כל תמונה תוביל לעמוד הפליקר שלה, שם אפשר לראות אותן בגדול יותר)

אני יכול עכשיו לנסות להגיד כל מיני דברים על התערוכה, על האמן, על מה הוא ניסה להגיד, ועוד ועוד, אבל ברשותכם אני מעדיף הפעם להישאר עם החוויה ולא לנתח אתה (לשמחתי בתערוכות אמנות אני לא צריך לחשוב מה אני חושב ומה אני הולך לכתוב על זה בעיתון).

ראיינתי היום מעצב גרפי בן 70 למשה אחר לגמרי שעוד מעט כן יתפרסם בעיתון, שאמר לי במהלך שיחה על אמנות ועיצוב ומתי דברים עובדים ומתי מבינים אם זה טוב או לא, "כשאתה הולך למוזיאון ואתה לא מבין אתה בדרך כלל חושב שאתה אשם אבל מי שאשם זה האמן. אם לא הצלחתי להתרגש או להבין אני לא מאשים את עצמי".

אני לא לגמרי מסכים עם מה שהוא אומר, אבל הנה. הצלחתי להתרגש, ואני לא רוצה להבין.

זוהי בריטניה

את הסערה התקשורתית האחרונה סביבה עוררה האשמה בהפרת זכויות יוצרים, האשמה שלא הגיעה למשפט. היא הקימה בהזמנת מוזאון טייט מודרן משחק מונופול ענקי על מגרש כדורגל בקטפורד, שכל צלע של לוח המשחק שלו אורכה מאה מטר, משבצות שאפשר לטייל בתוכן, עם בתים בגודל כמעט טבעי בפארק ליין ובאולד קנט רוד, מעונות שהיה אפשר להיכנס לתוכם ולראות חלוקת עושר לא שוויונית. בבתיהם הריקים של עשירי מייפר מצאו המבקרים מרבדים יקרים, חיתוכי עץ של דירר ובקבוקי שמפניה ריקים, ואילו באולד קנט רוד, בין עניי האיסט אנד – עטיפות של מזון מהיר, מזרקים ריקים, מכשיר טלוויזיה המשדר אופרות סבון. גובהן של קוביות המשחק היה שני מטרים, את הקלפים של תיבת המזל הכניס למקומם עגורן, שטרות הכסף ששוליהם מרוטים כביכול, עשויים עץ לביד, היו מונחים בערמות נוטות להתמוטט של עשרים וחמישה מטרים על הדשא. כלומר הוקעה – זאת הייתה ההנחה – של תרבות רדופת שיגעון לכסף. היצירה "אל תעבור בדרך צלחה" זכתה לשבחים, לגינויים, לצילומים מהאוויר של נוסעים לפני נחיתה בהיתרו. ילדים אהבו לשעוט בהמוניהם על לוח המשחק ולזחול לתוך כובע הצילנדר. יצרני המשחק הגישו תביעה משפטית, ולנוכח הלעג הציבורי והעלייה במכירות משכו אותה. אגודת סוחרים מקומיים באולד קנט רוד הגישה גם היא תביעה, או אמרה שתגיש, אבל לא נשמע דבר.

(מתוך הספר סולאר, מאת איאן מקיואן, עמ' 65-66, הוצאת עם עובד, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון. וחבל ששאר הספר לא טוב כמו הפסקה הזו, מה שגרם לי לנטוש אותו לקראת עמוד 100)

- – -

בתמונה למעלה: מודעה ברכבת התחתית של לונדון. למטה: 4 תמונות נוספות מתוך 19 (!) התמונות שצילמתי בלונדון.

 

 

 

חגיגה גלקטית מרהיבה

כבכל שנה גם השנה לכל תערוכת בוגרים יש הזמנה ותדמית משלה. ראשונות להפציע עם תדמית ואתר במיוחד לתערוכה הן שנקר והדסה. בדומה לשנה שעברה גם השנה עיצב את שתי התדמיות המעצב הסופר מוכשר אברהם קורנפלד, שהוא גם המייסד, שותף ובעלים של אנטייטלד. היה לי העונג לשוחח עם אברהם על החופש שהוא לקח מעיצוב בשנה האחרונה, על התהליך של עיצוב התדמיות, מה צריך לקחת בחשבון, איך יוצרים תדמית לתערוכה של מוסד אקדמי עם מחלקות שונות אחת מהשנייה, האם באמת צריך תדמית גרפית לערוכת בוגרים, ועוד.

yuvalsaar: שלום שלום

Avraham: היי

yuvalsaar: חזרת מהים?

Avraham: יס. יש מלא גולשים היום

yuvalsaar: מסקנות שאתה רוצה לשתף את הקוראים לפני שמתחילים?

Avraham: כבר מתחילים?

yuvalsaar: סמול טוק זה לחלשים

Avraham: אוקיי. איפה נתחיל?

yuvalsaar: בזה שאני אגיד שבדיוק לפני שנתיים (נכון?) סיימת את לימודי העיצוב במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ושקודם לכך למדת צילום בהדסה; ובכך שאשאל מה עשית מאז

Avraham: את שנקר סיימתי לפני שנה והדסה סיימתי לפני 5 שנים

yuvalsaar: רציתי לכתוב שנה אבל איכשהו היה נראה לי שעבר הרבה יותר זמן

Avraham: הזמן עובר לאט כשנהנים… או שזה מהר? בכל מקרה מאז שסיימתי את מסכת הלימודים המייגעת שלי הייתי בשנת שבתון מעיצוב

yuvalsaar: הסבר, פרט ונמק

Avraham: שש שנים של דדליינים זה יותר מידי… אינסוף הגשות והמון לחץ מכל כיוון. מאד קל להבחין בתוצאות התופעה כשמסתכלים על סטודנטים טריים בשנה א' שבאים ללמוד תקשורת חזותית (למשל) – הם נראים זקופים ומלאי מרץ. זה לא נמשך הרבה זמן… אם מסתכלים על הבוגרים שהרגע סיימו את שנה ד' הם נראים מלאי חרדות ועם בריאות נפשית ופיזית רעועה. זה לפחות מה שקרה לי. שש שנים שבהם התשתי את עצמי, בלימודים ובפרוייקטים חיצוניים שבהם השקעתי במקביל. אז הייתי צריך להתנתק מכל העיצוב הזה. לא עיצבתי כמעט שום דבר למשך כמעט שנה. התפרנסתי מתיכנות ועשיתי "חשבון נפש" (זה נשמע רע)

yuvalsaar: דווקא לא. אני לגמרי יכול להבין את זה

Avraham: התוצאה השלילית של הניתוק הזה היתה שכל הביטחון שהיה לי ביכולות העיצוביות שלי ירד לרצפה

yuvalsaar: אבל הנה עברה שנה ואתה מוצא את עצמך מעצב (שוב) את אתרי התערוכות של שנקר ושל הדסה, שנה שנייה ברציפות

Avraham: לשנקר זאת שנה שלישית ברצף. לפני 3 שנים ביקשתי לעשות את זה וכנראה שהייתי היחיד אז נתנו לי. זכיתי ב'מכרז' מול עצמי. ביקשתי כי הרגשתי צורך לשפר את הפורמט שהיה מקובל אז של לעשות דימוי אחד שמלווה את כל האירוע ועל כל הפורמטים נראה אותו דבר, קופי פייסט כזה.

yuvalsaar: וואלה. יש לך לינקים למה שעשית שנראה על מה מדובר

Avraham: עד 2009 רוב המחלקות היו עושות לעצמן הזמנה פרטית לתערוכה שלהן. כשכולם הציגו תערוכה אחת יחד היה בלאגן גדול של הזמנות בחוסר אחידות. התעקשתי שלכל המחלקות תהיה הזמנה שהיא נגזרת של ההזמנה הכללית. שפה אחידה

yuvalsaar: נכון. זה לא קצת יוצא דופן שנותנים לסטודנט שנה ג' לעצב את כל התדמית של התערוכה? ולא, אני כבר מכיר אותך, זה לא הזמן להצטנע

Avraham: יכול להיות. הסכימו שאעשה את זה כי הצלחתי לצבור איזשהו מוניטין בשנקר בעקבות הכרזות שעשיתי יחד עם חברה ללימודים (שיר חולב) להרצאות ההעשרה השבועיות של שנקר, ועוד כמה פרוייקטים שעשיתי לשנקר בנפרד שזכו להצלחה.

בכל אופן אני חושב שהדרייב העיקרי שלי לעשות את זה גם היום הוא לעשות עיצוב שאשכרה ירגש מישהו. אם העיצוב היה מרגש בשנים הקודמות זה היה משמח אותי ולא היה לי כל רצון להתערב. זה סוג של להגיד "אם אף אחד לא מוכן להרים את הכפפה ולהשקיע אני אעשה את זה". זה מצריך אומץ לשים את עצמך ככה על הקיר. שבנה שעברה כשעשיתי את התדמית של שנקר קיבלתי תגובות של "אה… בשנה הקודמת היה יותר טוב.. "

yuvalsaar: לול

Avraham: אני חושב שהם צודקים חלקית, תלוי מה הקריטריונים של כל אחד ל"עיצוב טוב". אי אפשר לרצות את כולם אף פעם בתחום הזה. בשנת השבתון שלי קיבלתי המון תובנות על התחום (וזו הייתה אחת מהן)

yuvalsaar: אוקי. ולפני שנגיד מילה על התהליך ובכלל, איך הגעת לעצב את התדמית של הדסה?

Avraham: פנו אלי, לפני שנתיים. כנראה בגלל ה"reputaion"… דינה שחר, אישה מקסימה, ועל הדרך ראש החוג לעיצוב תעשייתי, העבירה הרצאה באירוע של קהילת המעצבים. אני העברתי הרצאה מיד אחריה באותו הערב וככה הכרנו. אני מניח שככה היא נחשפה אל חלק מהעבודות שלי. אחרי כמה שבועות פנו אלי מהדסה.

yuvalsaar: אוקי. אני חושב שהבנתי את הרציונל מאחורי בניית תדמית לתערוכות בוגרים באופן כללי אבל בוא תספר רגע איך זה עובד. נותנים לך בריף? מה בעצם ההבדל בין שנה לשנה? מול מי בכלל אתה עובד, ומי מחליט

Avraham: זה שונה מאד בין שני בתי הספר. אבל בכללי זה עובד כמו כל פרוייקט – הם מבקשים הצעת מחיר, אתה שולח להם מחיר נמוך מידי, הם מנסים להוריד אותך, אתה מסכים ואז נפגשים לקפה ומאפה. העבודה היא מול הרבה אנשים מתפקידים שונים וזה לפעמים טריקי לגרום לכולם להיות מאושרים. בד"כ מספיק שהרוב קובע ואז כבר חייבים להוריד את הקבצים לדפוס וברגע שזה מודפס כולם מרוצים.

אני משתדל ללבוש את הכובע של האיש שנותן את הפיתרון ולא להראות סקיצות אלא רק לתת את העיצוב האחד הסופי שנכון ביותר עבורם; בשביל מה לסבך אותם. ואני עובד מאד קשה כדי להגיע לפתרון הזה. זה לא קל – זה לפתור משוואה ממתטית בעלת משתנים רבים כל כך. אני גם חייב להגיד שבשני בתי הספר, האנשים שמולם אני עובד נהדרים ונותנים לי את החופש היצירתי שאותו אני מוכרח בשביל לפרוח

yuvalsaar: מעניין אותי מה הבריף שאתה מקבל. הרי המוסד נשאר אותו מוסד שנה אחרי שנה, הבנין אותו בנין, וגם אם הבנין משתנה או נוספה מחלקה, המהות נשארת אותה מהות. לא ככה?

Avraham: הבריף הוא פחות או יותר – יש תערוכה בX ביולי. מתי ההזמנות יהיו מוכנות?

yuvalsaar: לול

Avraham: כמובן שיש מלא פרטים שצריך לדעת. אני רוצה לשמוע על המיקום, איזה מחלקות מציגות, מי אוצר את התערוכה, מה אנחנו רוצים לשדר? כמה מבקרים צפויים להגיע? אני צריך לחקור אותם קצת כדי להבין את הרצונות והפנטזיות שלהם. ואז מגישים להם אותם (פה הופיע סמיילי)

אחרי שאני מקבל את המידע אני בונה מפרט של כל מה שאני הולך לעשות – כל הפורמטים השונים ולוחות הזמנים. כל התוספות (אתר, פייסבוק..) זה אקסטרא על חשבון הבית. זאת גם אולי הסיבה שחוזרים אלי כי אני תמיד נותן דברים שהם לא חשבו שהם בכלל צריכים. אני באמת חושב על דרכים לגרום לאנשים לבוא לתערוכה. זה כל כך חשוב לי שהעיצוב יעבוד שלפעמים אני מרגיש שזה יותר חשוב לי מאשר להם. ולהם חשוב.

וזה עובד. אנשים באים. זה לא קל לנסות לגרום לכולם להיות מרוצים ועדיין להיות מרוצה מזה בעצמי.

yuvalsaar: איך מגיעים אם כך בכל פעם למשהו אחר? זה לא קשה?

Avraham: אני ניגש לזה ברצינות רבה מאד. אני מתנתק מהעולם כמה שאפשר למשך שבועות עד שיוצא משהו. השנה ניסיתי להעסיק מישהו שיעבוד יחד איתי כדי להוריד את העומס, וגם כי לא היה לי ביטחון שאני יודע עדיין איך לעצב אז רציתי תגבורת. אבל אחרי שבועיים גיליתי שאני חייב לעבור את זה לבד. כמו סופר מיוסר; זאת ממש עבודה מדיטטיבית.

yuvalsaar: מה אתה יכול לספר על ההבדל בתוצאה הסופית בין הדסה לשנקר? מה היה חשוב לך להעביר בשני המקרים?

Avraham: קודם כל היה לי מאד חשוב לעשות לשני בתי הספר עבודה שהיא זהה ברמה העיצובית, שאני מרוצה מהתוצאה באופן שווה. הדבר האחרון שאני צריך זה שמישהו ירגיש מקופח. בהתחלה הרגשתי שזה אולי לא מקצועי לעשות לשני גופים מקבילים את התדמית – אבל אז הבנתי שבאותו אופן שלא תהיה להם בעיה לעבוד אם אותו הנגר שהיה בונה לשניהם את השולחנות בבי"ס כך גם אין סיבה שזה צריך להפריע להם שאני נותן שירות לשני בתי הספר. ואני לא שונה מנגר. מה גם שאני בוגר של שני בתי הספר האלה ואוהב אותם כמו אבא ואמא שלי (גם פה הופיע סמיילי)

yuvalsaar: אוווווווווווווו

Avraham: אם בצלאל לעומת זאת היו מבקשים ממני לעצב להם אני מניח שהייתי חושב פעמיים – כי הם לא קיבלו אותי ללימודים. פעמיים (לא לצילום ולא לעיצוב גרפי). כך שלא מגיע להם לקטוף פירות מהעץ שהם לא גידלו.בכל מקרה היה ברור לי שכל אחד מבתי הבי"ס צריך פיתרון שונה לגמרי, שנקר זה שנקר והדסה זה הדסה: לכל אחד יש אופי אחר, משדר משהו אחר ומושך קהלים קצת שונים.

בהתחלה עשיתי הרבה מחקר, הייתי שואל אנשים מה הם חושבים על כל בי"ס כדי להבין מה התדמית שלהם ואיך הם נתפשים. להדסה ניסיתי גם להרגיש איך זה לנסוע עד ירושלים בשביל התערוכה. זה אישיו. אז העליתי את עצמי על מונית שירות לירושלים הלוך ומיד חזור וכל הדרך לשם חשבתי לעצמי איך גורמים לתל אביבים לצאת מהבועה עד הדסה. חויה מעניינת.

יחד עם דינה ראש החוג ודגנית רכזת החוג החלטנו שיש כמה דברים שאפשר להדגיש בעיצוב כדי לגרום לאנשים לרצות לעשות את הקפיצה לירושלים – שזה שווה את זה. המחשבה הייתה לדמות את הדסה ליין טוב ששווה לסוע בשבילו למרחקים בשביל לטעום אותו.

ואז הגענו למשפט "דברים שרואים מכאן", שזה אומר "אם לא תזיזו את הישבן שלכם ותבואו לירושלים אתם מפסידים את מה שרואים כאן – עיצוב משובח ומקומי". זה נותן עוד טיזר קטן ואינסנטיב להגיע עד לירושלים, זה שווה את המאמץ (הפסיכולוגי) של לצאת מהבועה התל אביבית – כי בזכות המיקום במרכז עיר הבירה של ישראל – עבודות הבוגרים שמוצגות בהדסה הן אחרות, טובות, מרעננות ומפתיעות. הדסה זה "כאן" – וזה מקומי- ישראלי".

yuvalsaar: ושנקר – מה אתה יכול להגיד בכמה מילים על הקונספט השנה לעומת שנים קודמות

Avraham: בשנקר נתקלתי באתגר חדש: השנה החליטו לצרף את הפקולטה להנדסה לתערוכה וזה בלבל את כל ההיררכיה כי כבר לא לגמרי מסתדר לכתוב מחלקות ופקולטה באותה שורה. ניסיתי לחשוב על דימויים שמייצגים את המערך של שנקר, לנסות להבין איך העולם שלהם בנוי כדי שאוכל לעצב שפה שגם מתאימה להזמנה כללית לכל התערוכה וגם שנגזרות ממנה הופכות להזמנות המחלקתיות. המחשבה הראשונה היתה לייצג כל מחלקה ע"י תרנגול (יש מגוון של זנים) ואת שנקר כולה כלול תרנגולות, אבל פסלתי את זה על הסף

 

yuvalsaar: דווקא היה נחמד לראות את לול התרנגולות הזה

Avraham: ממש. אח"כ חשבתי שכל מחלקה היא נתח בשר בשוק הקצבים ושכל שנקר זה שור גדול, והיו עוד כל מיני וריאציות משעשעות כאלה שבחיים לא היו מתקבלות, עד שהגעתי לעניין "הגלקטי". בתדמית של התערוכה, שנקר היא מערכת שמש שכוללת כוכבי לכת (שבעה למען הדיוק) הסובבים סביבה. כל כוכב לכת מייצג מחלקה (או פקולטה) והם כולם סובבים סביב שנקר במהלך השנה – כל אחד בקצב שלו. ורק פעם בשנה זה קורה! כל כוכבי הלכת נפגשים באותה נקודה על הציר (בבניין המחלקה לאמנות רב תחומית) לחגיגה גלקטית מרהיבה!!

yuvalsaar: ומה היה הקונספט בשנים קודמות?

Avraham: בשנה שעברה הלכתי על קונספט של צורות בסיסיות. השפה החזותית היתה מאד פשוטה (אך לא פשטנית). כל מחלקה קיבלה צורה וצבע. זה התאים מאד לתדמית שעשיתי בשנה זו לשנת ה40 של שנקר שגם היא דיברה על פשטות צורנית. הצורות שבחרתי לכל מחלקה התבססו על תאוריית הצורה-צבע של קנדינסקי.

yuvalsaar: ככלל נראה שאתה מאד מחבב שפה גרפית וקטורית ושימוש מאד מובהק בצבע, אבל בורח מצילום ודימויים כמו מאש. אני צודק?

Avraham: תודה. מעניין שאתה אומר את זה. כמעט לכל פרוייקט בעיצוב אני מנסה בהתחלה לבנות שפה גרפית שמתבססת על צילומים, אבל מייד גונז את זה ועובר לצורות וקטוריות

yuvalsaar: ובמיוחד לאור העובדה שלמדת צילום

Avraham: לא יודע, זה יותר מידי ערבוב בין קודש לחול בשבילי (צילום זה קודש). אני חושב על זה הרבה. בתקופות שבהן אני מעצב אין לי חשק לצלם ולהיפך. אני חושב שהעיסוק בשני התחומים האלה מאזנים אותי בגלל שאני עוסק בהם כל פעם בנפרד. לא מערבב. זה ללכת למסיבה לעומת להתבודד ולטייל ביער. יש מסיבות טבע אבל תמיד מגיעים שוטרים ופותחים לדי'גיי תיק. עיצוב זה מסיבה.

זה קונפליקט שיש לי בין פנים לחוץ. אני אוהב לצאת החוצה לרחוב כדי לצלם – לראות מה יש בחוץ דרך רגש פנימי שהוא רק שלי, לחפש לתעד משהו שאוכל להזדהות איתו. לעומת זאת בשביל לעצב אני צריך לשבת בפנים בבית מול המחשב ולחפש איזה מכנה משותף, משהו חיצוני – שכולם רואים אותו – אני חושב על החיצוניות של הדברים – מהם הדברים שאחרים יכולים לראות. זה ההבדל בין להסתכל פנימה לבין להסתכל החוצה.

yuvalsaar: אתה גם בכל פעם עושה פונט שמתאים לקונספט ולעיצוב

Avraham: חשוב לי שהמראה הסופי של העיצוב יהיה ייחודי ולא ייראה כמו משהו שראו כבר (זה קשה מאד ואני לא בהכרח מצליח לעשות את זה) וזאת אחת הסיבות העיקריות שאני מייצר לכל עבודה פונט חדש שמתאים לשפה ותומך במה שאני רוצה שהיא תשדר. הפונטים שכבר קיימים ובשימוש לרוב כבר מייצרים הקשר מסויים מכיוון שהצופים ראו אותו מופיע במקומות אחרים (גם אם לא במודע). כמו שחבר אמר לי לא מזמן "כל פעם שאני רואה עיצוב או מודעה בפונט בלנדר אני נזכר בחשבון הארנונה של תל אביב שלא שילמתי". אני לפני חודש קיבלתי דו"ח בבלנדר.

איך אוכל לעצב תדמית לתערוכת הבוגרים שאנשים ייראו ומיד יחשבו על אורנג', מרוץ נייקי, סלקום או על החשבון ארנונה שהם צריכים לשלם? אני רוצה לבנות עולם חזותי וחווייתי שהוא חדש וייחודי. חוויה חדשה. עולם חדש.

קיבלתי דו"ח בבלנדר זה טוב.

yuvalsaar: זה מעולה. נראה לי שקיבלתי את התשובות שלי. משהו להוסיף לפני שאנחנו מסיימים?

Avraham: האמת שאני קשקשתי כל כך הרבה ובכלל מעניין לשמוע מה אתה חושב על ענייני התדמיות. זה נראה לך נחוץ בכלל? הרי אפשר פשוט לכתוב על דף בגדול "תערוכת בוגרים". לפעמים נראה לי שהאנשים שבאים גם ככה באים.

yuvalsaar: זו שאלה טובה, מסוג השאלות שקשה לענות עליהן כי קשה לי לראות איזשהו בית ספר שמוותר על זה, קצת כמו כל שלטי החוצות במערכות הבחירות או תשדירי השירות. אבל כן, זה נראה לי נחוץ, ולו בגלל שתערוכות הבוגרים הן אחד הכלים למשוך נרשמים חדשים ואני חושב שאם התדמית נראית טוב זה בטוח עוזר לרושם הכללי

Avraham: השנה הדסה ויתרו על ההזמנות המודפסות. זה מאד הרשים אותי זה מראה על חשיבה עכשווית. רק רשת.

yuvalsaar: צודקים לגמרי

Avraham: לכן אני גם משקיע באתר כל שנה. אני רואה את הסטטיסטיקות ועד כמה שזה אפקטיבי

yuvalsaar: תגלה לנו משהו או שזה סודי בהחלט?

Avraham: לא סודי. למרות שאני מקבל לא מעט ביקורת של "בשביל מה אתר? כולה עוברים מעל קוביה וזה משנה צבע. מיותר", אבל בסטטיסטיקות רואים שאנשים נשארים באתר/דף הפשוט הזה למשך 3 דקות בממוצע ומעבירים את העכבר על כל קוביה בכיף שלהם. זה ה מ ו ן במונחים של אינטרנט. לצורך השוואה באנטייטלד מבקר ממוצע נמצא בכל האתר למשך 3 דקות וזה אתר עם המון דפים, קישורים פנימיים וחומר קריאה.

אני חושב שהמשחק האינטרקטיבי נותן למבקרים באתר כמה רגעים של הפוגה. מיני מדיציה. כמו להיות ילדים שוב ולשחק עם גואש – אין לזה הרבה משמעות מעבר להנאה של המשחק בצבע. זה כמו שירה לעומת פרוזה. אולי אפילו אמנות. זה פשוט הדבר עצמו. וזה אפקטיבי – המשחק הצבעוני באתר מרמז על החויה שמצפה לגולשים בתערוכה עצמה – חויה של שיטוט-התבוננות-גילוי. מה שזה אומר זה: "תערוכת הבוגרים היא דינמית, מפתיעה, מוקפדת, חיה ונושמת. ואתם, הגולשים, come engage!". חח נשמע כמו שטיפת מוח. זה גורם לגולש להיות אקטיבי אפילו (ואולי דווקא) אם מדובר במשחק פשוט ובסיסי ביותר (סה"כ לשנות צבע של קוביה).

yuvalsaar: תשמע, אני חייב להגיד משהו (זהירות, מחמאה). זה לא קורה הרבה אבל למדתי היום המון על משהו שלא חשבתי שיש בו כל הרבה חשיבה מאחוריו

Avraham: איזה כיף לשמוע. תודה

yuvalsaar: כאילו, תדמית לתערוכת בוגרים, מה כבר יכול להיות…

Avraham: כל דבר אומר משהו.

yuvalsaar: בעבר של הבלוג הייתי כותב כל שנה פוסט על כל ההזמנות. נראה מה יהיה השנה, אולי נעשה פוסט מרוכז שוב פעם

Avraham: אהבתי את זה. תעשה גם השנה

yuvalsaar: נראה. משהו אחרון לפני שאומרים לילה טוב?

Avraham: (פה היה סמיילי)

yuvalsaar: זה בעייה הסמיילים האלה, הם לא עוברים טוב מהצ'ט לבלוג

Avraham: כן, סמיילים זה פאסה

 

סודות ושקרים

זהו. נגמר שבוע הספר.

נגמרה גם החגיגה בבלוג, שכללה (כולל הפוסט הזה) 20 פוסטים שהציגו את פרויקט העטיפה האהובה שבו השתתפו 16 בלוגרים שבחרו עטיפה אחת שהם מאד אוהבים; את הספר החדש של חנוך פיבן; את הספר החדש של דקלה קידר; ואת ההוצאה החדשה של ספרו של נפתלי יבין במוסף הארץ בשבוע שעבר (ובהזדמנות זו אני מודה לכל המשתתפים, המגיבים והקוראים שלקחו חלק בשבועים האלו).

חשבתי לא מעט איך לסיים את חגיגות שבוע הספר בבלוג עד כשחברתי, המעצבת נורית וינד קדרון, הציעה שבניגוד למה שקורה בדרך כלל בבלוג (ובעיתון) שאני מראיין אנשים אחרים, הפעם היא תראיין אותי. מיד קפצתי על ההזדמנות, ולהלן מה שהיה לי להגיד בצ'אט הנחמד שלנו על העטיפה הראשונה שעיצבתי, על העטיפה שאני הכי אוהב, על האכזבה כשאבוקדו הופך לשחור, ועוד:

nurit.wind.kidron: שלום לך

Yuval Saar: שלום שלום

nurit.wind.kidron: אתה לבוש חגיגי?

Yuval Saar: בוודאי

nurit.wind.kidron: חג שבוע הספר כמובן. חג שמח לך

Yuval Saar: ובחזרה

nurit.wind.kidron: תודה. היה לי בוקר כה עמוס שהחגיגיות ממני והלאה. ואגב, השניה גם חוויתי תיסכול קל אך משמעותי

Yuval Saar: רוצה לספר לנו על זה?

nurit.wind.kidron: זו לא חובה לשתף את העם בתיסכוליי, רק אדווח שכבר שעות שאני מתכננת על כריך האבוקדו המהולל שאכין לעצמי, וכעת, משכבר מצאתי את הדקה הפנויה לכך נוכחתי שהאבוקדו שינה צבעו. פעם הוא היה ירוק ועכשיו- שחור עז. האין זה תיסכול???

Yuval Saar: אני לא מחובבי האבוקדו המושבעים

nurit.wind.kidron: וגם אי אפשר לתקן זאת בפוטושופ בניגוד לענייני צבע סטנדרטים

Yuval Saar: אכן

nurit.wind.kidron: טוב, שנתקדם לעבר היעד?

Yuval Saar: ק ד י מ ה

nurit.wind.kidron: אז מה שלומך בשבוע חגיגי זה? היית בכיכר העיר ורכשת מיני ספרות משובחת?

Yuval Saar: אני הולך היום! התרגשות גדולה. יש לי חברה שמגיל 15 פחות או יותר אנחנו הולכים ביחד לשבוע הספר בכל שנה וזה כבר הפך למסורת

nurit.wind.kidron: אני מקנאה. בפריפריה שבה אני מנהלת את ימיי אין. אבל בילדותי הייתי מחכה לשבוע הזה במשך חודשים, ומתכננת בדיוק מה אקנה ונרגשת. אבל היום עם כל ה"שלושה במאה" החג הזה (שבעיני הוא אכן חג) איבד קצת מקסמו, לא כן? ובכל אופן מה תיכננת לרכוש?

Yuval Saar: אני עדין אוהב אותו בדיוק כמו פעם. ולא תיכננתי לרכוש שום דבר, אני ספונטני

nurit.wind.kidron: קנית פעם ספר רק בגלל העטיפה שקרצה לך?

Yuval Saar: ברור. איזו שאלה

nurit.wind.kidron: למשל?

Yuval Saar: המון. החלקיקים האלמנטרים שבחרתי בה כעטיפה האהובה עלי. דור האיקס של דאגלס קופלנד. ועוד

nurit.wind.kidron: החלקיקים האלמנטרים הוא אכן ספר המחזיק באחת העטיפות היפות. הצילום הזה, כמו כל צילומיה של הצלמת,  פשוט חודרים בלי מסננים כמעט לבטן, ונוגעים היטב. אכן בחירה מצטיינת

Yuval Saar: תודה!

nurit.wind.kidron: בוא נתחיל בגדולות: כתבת שעיצבת 120 ספרים. כבוד!! מה היה הספר הראשון לו עיצבת עטיפה? שתף קצת

Yuval Saar: ערבי פריז מאת רולאן בארת בהוצאת ידיעות ספרים. את הספר תרגם דרור משעני, לימים עורך מוסף הספרים של עיתון הארץ וכיום עורך מקור בהוצאת כתר. הייתה לי חברה שעבדה אז בהוצאה והיא עשתה את החיבור. זה היה לפני 7 שנים

nurit.wind.kidron: על עצמי אני יכולה להעיד שתמיד חלמתי לעצב ספרים ודיסקים, ואתה? זה היה חלום שהתגשם או שאיכשהו נתגלגלת לעולם הזה? הרי התחלת במשרד פרסום אם אינני טועה?

Yuval Saar: התחלתי בסטודיו אדלר שהיה צמוד למשרד פרסום. לא עסקנו בפרסום אלא בכל הקשור ללוגואים, מאזנים, אריזות, ניירת וכן הלאה. אני מנסה להזיכר אם רציתי את זה או שהתגלגלתי לזה. לדעתי התגלגלתי לזה אבל אני לא חותם על זה.

nurit.wind.kidron: כך שזו לא תשוקה עזה שבערה בך משחר נעורייך? אני מודה שחשתי עיקצוץ של אכזבה..

Yuval Saar: לא, את כבר אמורה לדעת שאני לא איש של תשוקות נעורים

nurit.wind.kidron: ובכל אופן: ספרים!!! אתה יודע. סוד קסמן של מילים… האפשרות לארוז את כל העושר התוכני הזה  בעטיפתך. נו, אתה כנראה בכל אופן קצת רדוד (קוראים, ראו הוזהרתם).

Yuval Saar: אני הראשון שאגיד שאני קצת רדוד

ובכל זאת, עובדה שזה הדבר שאני הכי אוהב לעצב

nurit.wind.kidron: טוב. קיבלתי, סלחתי, אוהבת אותך תמיד! ונמשיך: תגיד, אתה מביט היום על העטיפה של רולאן בארת מלפני שבע שנים, או על עטיפה שעיצבת אתמול / לפני חודשיים ואומר : "וואלה, עשיתי יופי של עבודה" ?

Yuval Saar: לפעמים. זה מאד מאד טריקי. יש עטיפות שאני מאד אוהב, ויש כמובן גם עטיפות שלא יצאו כמו שרציתי ממיליון סיבות – הסופר, ההוצאה, השיווק, לוחות הזמנים ועוד ועוד. אבל בגדול אני מרוצה מכלל הספרים שעיצבתי, גם אם מחלקם פחות

nurit.wind.kidron: אתה מפתיע אותי בשנית היום

Yuval Saar: פרטי, נמקי והסבירי

nurit.wind.kidron: לטובה, הפעם

מבחינתי, כמעט תמיד, כמעט בכל מה שאעצב אמצא ביום המחרת/כעבור חודש/שנה מה לתקן, מה לעשות אחרת. זה אחד הסימפטומים המטרידים של מחלת העיצוב, לא? והופתעתי שאינך לוקה בה, עם כל האובר עיצוב וההתעסקות בעיצוב בחייך. היכולת לקבל ולאהוב את עבודותיך גם כעבור שבע שנים היא אושר גדול. ולכן הופתעתי, ובחיוביות הפעם

Yuval Saar: אני לא חושב שזה סותר. אני מסתכל עכשיו על הגב של ערבי פריז ואני אומר לעצמי שהייתי יכול לטפל קצת אחרת בטקסט של הגב אבל זה לא מונע ממני לחשוב שזו יופי של עטיפה

nurit.wind.kidron: זה מעורר קנאת סופרים חיובית מבחינתי. אנסה לרשום זאת ולשמור ליום קשה. טוב, ואם כבר אנחנו בעניין תשבוחות עצמיות – גש למדף הספרים שלך (בטח הוא נורא מסודר ויפה, נכון?) ובחר את העטיפה המוצלחת ביותר שעיצבת. מה בחרת ולמה?

Yuval Saar: הוא באמת מאד מסודר, והבחירה קשה

 

הספר הראשון שעולה לי לראש, הוא…. כן, כן….. סודות ושקרים מאת שוש עטרי, שיצא אף הוא בהוצאת ידיעות ספרים. קיבלתי לעצב את העטיפה אחרי שמעצב אחר לא השביע את רצונה של ההוצאה ושל המחברת (זה קורה לכולם). ביום רביעי בשעה ארבע קיבלתי את כתב היד עב הכרס כשלמחרת בבוקר כבר היה צריך לייצר סקיצה

קראתי משהו כמו חצי ממנו עד הלילה ועשיתי כמה סקיצות שאחת מהן נבחרה למחרת בבוקר. המשכתי לקרוא את הספר ותיקנתי את הסקיצה לאור התפתחות העלילה. עד היום זו אחת העטיפות האהובות עלי מכל אלו שעיצבתי

nurit.wind.kidron: אני מודה שזו עטיפה לא סטנדרטית, אם יש משהו כזה "סטנדרטיות של עטיפה". ספר קצת על מה הספר ומה פשר כל הריבועים האלה? מכוניות, ציצים, בחורים, גדרות והכל כפול.. על שום מה ולמה?

Yuval Saar: באופן מפתיע, ובלי להעליב את זכר המתים, הספר היה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לא שמדובר בסוגה עילית אבל בתוך הז'אנר של ספרי מטוס הוא בהחלט עושה את שלו. אני מצטט כמה מושגים מגב הספר: מסע מיוחד, רומן עסיסי, חיים גדושים ועשירים, דמויות בלתי נשכחות, טייקון פורנו אימפוטנטי מניו יורק, ועוד ועוד. עכשיו זה יותר ברור?

nurit.wind.kidron: מתחיל… ועניין הקצב? וההכפלה?

Yuval Saar: רציתי להעביר את התחושה הקצבית והפופית של הספר. אני לא אנדי וורהול אבל היה משהו בשימוש של הלומוגרפי שהיה באופן יחסי חדשני לאותה תקופה. בכל זאת אנחנו מדברים על 2004

nurit.wind.kidron: יפה, יפה. ואם כבר העלית את סוגיית קריאת הספר לפני עיצובו. האם אתה מקפיד על כך תמיד? האם חשוב בעיניך לשוחח /להיפגש עם הכותב באופן אישי או שמא המילים לבדן יישאו בנטל של ההיכרות עם החומר?

Yuval Saar: לגבי קריאת הספר – אני משתדל ואני יכול להגיד שאת הרוב המוחלט של הספרים קראתי עד הסוף. לגבי שיחה עם הכותב – מבחינתי זה לא הכרחי, לפעמים אפילו כמו שציינת, אפילו מקלקל

nurit.wind.kidron: לא ציינתי, רמזתי על האפשרות. אבל לא נתעסק בקטנות. תגיד, הרי אתה לא רק מעצב עטיפות ספרים. עיצבת גם כמה וכמה ספרים מלאים: כריכה ועמודים פנימיים. מה להבנתך ההבדל בין שתי המלאכות, מעבר להיקף כמובן?

Yuval Saar: עבודה על ספר היא קודם כל הרבה יותר מורכבת, כאמור. אבל מעבר לכך מדובר פשוט בשתי מלאכות שונות לחלוטין. עטיפה אמורה לגרום לך להרים את הספר מהמדף, עיצוב הפנים אמור להשאיר אותך כמה שיותר בתוכו – בהנחה שמדובר בקטלוג או בספר מתנה כמובן

nurit.wind.kidron: ומה מבין השתיים תעדיף?

Yuval Saar: עטיפות

nurit.wind.kidron: כי?

Yuval Saar: הסיפור מהיר יותר ויש שם הרבה פחות עבודה שחורה

nurit.wind.kidron: שוב הרדידות…

Yuval Saar: לגמרי

nurit.wind.kidron: כשאתה מבקר בחנות ספרים, כמה מתוך הזמן בחנות מוקדש לבירור המרתק: מי עיצב את זה??

Yuval Saar: לא מעט. בין השאר כדי להכיר את השוק ולהבין מי מעצב לאיזו הוצאה, מי חדש, מי מזמן לא ראינו אותו וכן הלאה

nurit.wind.kidron: לגמרי. וכמה פעמים יצא לך לחמוד איזו עטיפה ולומר: איזה מעצב/ת מנייאק/מוצלח/מצטיין – כמה הייתי רוצה שזו תהיה העבודה שלי..?? או לחילופין ולהיפך: להזדעדע

Yuval Saar: האמת, זה לא קורה לי כמעט. כלומר, זה לא שאני לא רואה עטיפות וחושב שהן מצוינות, להפך. יש לא מעט מעצבים שם בחוץ יותר מוכשרים ממני. אבל זה לא שאני אומר לעצמי שחבל שזו לא העבודה שלי

ולגבי מזדעזע – טוב, זה קורה לא מעט לצערי

nurit.wind.kidron: אגב עטיפות בעייתיות. השבוע קראתי ספר חדש ונפלא שלא אנקוב כאן בשמו. נהנתי לגמרי מן התוכן, אך בכל עת הקריאה הטרידה אותי והפריעה להנאתי העטיפה המאד לא מדוייקת. כאילו היה איזה קילקול במכלול היצירה, צרימה. כמו לשמוע מוזיקה טובה ברדיו שלא קולטים טוב. זה עד כדי כך. מזדהה?

Yuval Saar: כן, אבל מהר מאד אני מתגבר על זה

nurit.wind.kidron: אתה מתברר מרגע לרגע כבחור חיובי ברמות. ממש דוגמא ומופת לסובלנות.

Yuval Saar: לא תעזור לך החנופה הזו…

nurit.wind.kidron: ובתור חיובי שכזה, בטח קראת לא מעט כילד (מישהו אמר חנון?). שמא זכורה לך עטיפתו של ספר מסויים מילדותך שהשאירה בך סימנים?

אגב, אני בתור ילדה התנדבתי בספרייה, כך שזה בסדר

Yuval Saar: אכן קראתי המון בתור ילד אבל אני לא זוכר מהתקופה הזו עטיפות חוץ מאולי ספרי ילדות קלאסיים כמו הכבש ה-16 או מיץ פטל, אבל אני חושב שאני זוכר אותן בגלל שהן נשארו רלבנטיות גם היום. ככלל כל הסיפור של זכרונות ילדות הוא מאד טריקי בעיני אבל זה נושא לפוסט אחר

nurit.wind.kidron: אגב מיץ פטל, ראית את העיצוב-איור- המחודש ל"המפוזר מכפר אז"ר"? מאד שימח אותי לראות את זה. מעולם לא חיבבתי את דמותו המקורית, המפחידה-שואתית משהו, של המפוזר הישן. לזה החדש נוסף איזה נופך קליל יותר, עולז.. למרות שחידושים כאלה נוטים לעיתים רבות מידי לפגום ביופי המקורי ובהלך הרוח שהוא הסב. אבל כאן זה הצליח

Yuval Saar: האמת שלא ראיתי, אבדוק מאוחר יותר

nurit.wind.kidron: אפשר רגע לחזור לחלומות, לפני סיום?

Yuval Saar: בוודאי

nurit.wind.kidron: תמהתי, האם יש סופר או ספר שהיית חולם לעצב את עטיפתו?

Yuval Saar: לא חושב. שוב, אני לא אדם של חלומות גדולים, איכשהו הדברים קורים. זה לא שלא הייתי שמח לעשות עטיפה לגרוסמן או לפרנזן ועוד כמה חברים, אבל זה לא עומד היום בראש מעייני

nurit.wind.kidron: לחלום זה תמיד טוב; נסה, אני ממליצה. ואם כבר במציאות עסקינן: מהי היצירה האחרונה שלך בתחום? אפשר לראות?

Yuval Saar: כמעט האחרונה, ואפילו הקדשתי לה פוסט – פני המקום של דורית פלג בהוצאת זמורה ביתן

nurit.wind.kidron: אכן זוכרת. ולסיום: נכון שכבר נעשית ממש, אבל ממש עשיר מעיצוב עטיפות??? נכון?

Yuval Saar: משהו… כמו שכל מעצבי העטיפות אומרים – את זה לא עושים בשביל הכסף

nurit.wind.kidron: אני מאחלת לך שתהנה היום אחר הצהריים בין דוכני שבוע הספר, אני מאחלת לך שתמצא גם זמן לחלומות, אני מאחלת לנו ולכל מעצבי העטיפות שאכן יבוא יום ונעשה מיליונים, ושתמשיך לעצב עטיפות וספרים רבים (אך תשאיר לי גם נתח קט) ואני מאחלת לכולנו חג ספרותי מענג . נשיקות

Yuval Saar: חותם על כל מילה

nurit.wind.kidron: סיימנו? ככה מסתיים ראיון?

Yuval Saar: היה כיף כיף! נראה לי שזה יהיה הפוסט שיסיים את השבועים האלו בבלוג

nurit.wind.kidron: אני שמחה. היה לי לעונג. עכשיו צריך קפה

Yuval Saar: ולעבוד קצת…

nurit.wind.kidron: דחוף!!!! ביי

Yuval Saar: חן חן

nurit.wind.kidron: אתה לא מאכזב אותי אף פעם עם הברכה הזו. כפי שכבר כתבתי לך פעם, אך אציין זאת שוב: נדמה לי כי אתה היחיד על הגלובוס שעוד אומר" חן חן". אל תשתנה

Yuval Saar: זה לא בתוכנית

nurit.wind.kidron: מצוין. הלכתי

פרץ מפתיע של חמידות אין סופית

המשתתף האחרון בפרויקט העטיפה האהובה (וזה אולי הזמן לגלות שמחר יש פוסט מיוחד שמסכם את השבועיים האחרונים בבלוג), הוא עמית לוי, שכמעט בכל פוסט שהוא מעלה ב"פריק" – מגזין אלטרנטיבי כפי שהוא מגדיר אותו – אני מגלה עוד יצירה תרבותית ששווה לבדוק אותה. עמית בחר בעטיפת הספר "כך הפכתי לנזירה" מאת ססר איירה שיצא בהוצאת כתר. את עטיפה עיצבה טליה בר וכך נימק עמית את הבחירה שלו:

כיצד ניתן להביט בכריכה המתוקה הזאת ולא לחייך? זה בלתי רצוני! פרץ מפתיע של חמידות אין סופית שלא ניתן להישאר אדיש בפניו אלא אם כן אתה עיוור (או שונא גלידה). יש לי תחושה שהנובלה המדליקה של סֶסַר אַיירָה הארגנטינאי הלכה לאיבוד בין שלל הכותרים עבי הכרס שראו אור בשנים האחרונות וחבל. מדובר בניסוי ספרותי מהנה להפליא כמו ארטיק מטרה ביום קיץ לוהט.

בזמן שספרים אחרים מתהדרים בעוד כריכה של אישה אירנית, פסיעות על החוף או עצים מלנכוליים, "כך הפכתי לנזירה" מפגין מידה רבה של מקוריות בדומה לפרוזה שבו: החל בניגודיות המצחיקה שבין הכותרת האניגמטית לאימג' הסוריאליסטי שבו ילדה-קטנה-שאולי-היא-בעצם-ילד אוחזת בגלידה ורודה שחורגת ממידותיה באופן מגוחך ועד לפורמט הקטן והתקציר התמציתי בגב הספר שעוררו את סקרנותי.

"כך הפכתי לנזירה", מסופר בקולה היחודי של ילדה בת שש (אף כי שאר העולם מתייחס אליה כאל ילד), שזכרונה נפתח באירוע גורלי של אכילת גלידת תות חמוצה. הפער ההיסטרי שבין עולמה הפנימי למציאות "האובייקטיבית", הוא מה שיוצר את האפקט הקומי הפנטסטי של הסיפור: חוויית אכילת הגלידה למשל, מוצגת מנקודת מבטה כטרגדיה במימדים אפיים שהיא בו בזמן מכמירת לב וקורעת מצחוק.

בכלל, שילוב מוצלח בין אלמנטים מנוגדים לכאורה, נוכח מאוד בנובלה הזו – בין אם בסגנון המבדר בתחכומו שמציית להיגיון פנימי של ילדה בת שש, ובין אם בדמות שמיגדרה מוטל בספק שהיא בו בזמן ממזרה ותחמנית (או לפחות משוכנעת שהיא כזו) אך גם נאיבית ופנטזיונרית.

על הטקסט שורה מידה עקבית של פליאה הדדית: של הדמות מהעולם ושל הקורא מהעולם-הניבט-דרך-עיניה-של-הדמות (שאגב, נקראת סֶסַר). בהקשר זה, יש לציין כי הבחירה בפורמט של נובלה מוצדק מאחר ו"כך הפכתי לנזירה", הוא מסוג הסיפורים שאורך מוגזם עשוי היה לשלוף מהם את העוקץ ולהמאיס את גיבורם על הקורא. איירה, לא רק יודע מתי לסיים, הוא גם יודע כיצד לעשות זאת בדרך שתותיר את הקורא פעור פה.

אומנם קשה לומר ש"כך הפכתי לנזירה" הוא ספר משמעותי עבורי. הוא לא השפיע עלי בדומה ליצירות אחרות שביטאו מחשבות ורעיונות שהדהדו בראשי או גרמו לי לבחון כיוונים אחרים, אבל הוא חתיכת יצירה שובבה וכיפית עם עטיפה קסומה שמתאימה בול לרוח הקווירקית שלה. ממתק עם סגולות של סם שנקרא לעיתים כמו חלום סתום שמספרים לחבר מופתע שלא מפסיק לומר בתגובה: "שיואו, איזה גדול!".

 

ולמרות ובנוסף לכל אלה, זה גם "סתם" יפה

המשתתף הכמעט אחרון בפרויקט העטיפה האהובה הוא המעצב שי גולן, שבשנה שעברה הציג את פרויקט הגמר שלו "מפרנק–ריהל לאריאל" בוויצו חיפה, שכותב בבלוג בעל השם החינני – גם לי יש בלוג – על עיצוב, טיפוגרפיה ועוד. שי בחר בעטיפת הספר "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט שיצא בהוצאת ספרי תרשיש והודפס בדפוס דף־חן, ירושלים בשנת 1968. הקרדיט של העיצוב ניתן למשה שפיצר (לא מצוין בספר עצמו, אך שי מניח שמדובר בעיצוב שלו), ועל הכריכה מופיע ציור של אביגדור אריכא. כך נימק שי את בחירתו:

פיסת תרבות עברית, כריכה שמצליחה לרגש אותי.

אני לא מתרגש בקלות מעטיפות ספרים ובדרך כלל גם לא מוצא נחמה ב"סתם" עטיפה יפה. אבל כאן מדובר במכלול, בבחירות, באנשים שעומדים מאחוריהן ובמילה אחת מהימים ההם – אידיאולוגיה:

בשנת 1939 הקים משה שפיצר, מגדולי הגרפיקאים ומעצבי האותיות העבריים, את הוצאת הספרים העברית "תרשיש", העוסקת בעיקר בתרגום ספרות מופת עולמית לשפה העברית. עטיפת הספר "מחכים לגודו" טומנת בחובה את סירובו של שפיצר להתפשר, את כמיהתו לכתב העברי, ואת שאיפתו הנדירה להעניק לקורא העברי מוצר מוקפד ואיכותי.

הבחירות מרגשות:

"עברית בידי משה שמיר", כך כתוב, באותיות קטנות בתחתית העטיפה. היום כבר לבטח היו מניחים את הידיעה המרעישה בתוך כוכב מוזהב.

על איור העטיפה אביגדור אריכא, זהו הפרט היחידי המופיע בצידה האחורי של הכריכה. פרט כזה בוודאי היה נדחק בימינו לדפים הפנימיים על חשבון פרסום בולט של ביקורת משובחת מהניו-יורק טיימס.

סוג האות- הצבי, במשקלה הקל, עוצבה על ידי משה שפיצר בעצמו, לאחר שמעצב האות, צבי האוסמן נפטר והשאיר אחריו את האות במשקלה הכבד בלבד.

ולמרות ובנוסף לכל אלה, זה גם "סתם" יפה.

 

זהות, קיום, אותנטיות, אמת וזיוף

התחלנו את הבוקר עם עטיפה שמופיעות עליה שתי דמויות, וחשבתי שיהיה נחמד לצרף אותה בסמיכות לעטיפה נוספת, שמעניין להציב אותן זו לצד זו. את העטיפה הנוכחית בפרויקט העטיפה האהובה בחר עופר שדמי, שפתח לפני כמה חודשים את הבלוג סיפור כיסוי שעוסק בעטיפות של תקליטים. עופר בחר בספר האדם המשוכפל מאת ז'וזה סאראמאגו, שיצא בהוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד. על העטיפה מופיעה עבודה של קתרינה פריטש, וכך נימק עופר את בחירתו:

הרי לכם סיפור פשוט ומורכב באותה מידה – מורה להיסטוריה בבי"ס תיכון, המנהל חיים אפורים, לוקח סרט מספרית וידאו בהמלצת חבר. תוך כדי צפייה, הוא מגלה שחקן משנה שנראה בדיוק כמוהו, באופן שאינו נותן לו מנוח. הוא מתחקה אחר השחקן ולבסוף אף נפגש עימו. או אז הוא מגלה שקיים אדם, זהה לו חיצונית, עם אותם כתמי לידה, ושנולד חצי שעה לפניו. סקרנות, קנאה ותסכול מובילים את השניים לחלוק זה את זוגתו של זה ללא ידיעתן וחייהם מתערבבים ונשזרים זה בזה בנסיבות מפתיעות עד הסוף הבלתי צפוי והכה-מבריק. בעלילה כל כך פשוטה אך כה מתעתעת, מצליח המחבר לעסוק בצורה מרתקת בנושאי זהות, קיום, אותנטיות, אמת וזיוף.

אחרי "על העיוורון" פחדתי לקחת ליד עוד ספר של סאראמאגו, גם כי הוא זיעזע אותי, אבל בעיקר כי הוא כזאת יצירת מופת שלא רציתי לקלקל. כעבור כמה שנים חיפשתי לי בחנות ספר לרגל נסיעה, וחלפתי על פני המדף שעליו היה מונח (לשמחתי עם הפנים אליי). שתי הדמויות שמביטות זו בזו הציקו לי. שתיהן נראות לי אותו דבר, אבל הן לא שיקוף אחת של האחרת. לשמאלי יש קצת יותר שפם? אולי המבט נראה קצת אחר? השביל בצד? אחרי זיגזוגי עיניים חוזרים ונשנים ימינה ושמאלה קניתי את הספר. ניסיתי לקרוא אותו באיטיות, מנסה להתעכב על כל הפלפולים והפילוסופיות, ובעיקר להתענג באיטיות עד להגעה לעמוד האחרון. מדי כמה עמודים חזרתי לבהות בסימטריה / א-סימטריה המטרידה הזאת, מתקשה להרפות.

לא יאומן שהתמונה (מוצלחת בהרבה מהגירסה האנגלית או הפורטוגזית), לא נוצרה ייעודית עבור הספר, אולם היא מצליחה להביע את נושאי הספר ואת תחושות הקורא באופן כל כך מדויק. בעקבות הצלחת העטיפה וכן לשם העקביות, עבודה נוספת של פריטש בשם "רוח רפאים ושלולית דם" עיטרה את עטיפת ספרו הבא "על הפיקחון". לא קראתי אותו בערך מאותה הסיבה שציינתי קודם, אבל זה בטח יעבור לי יום אחד.

"האדם המשוכפל" הוא יצירה קומית אפלה, אלגורית וחכמה, שעטיפתה המרהיבה נצרבה לי לא פחות עמוק בתודעה. עכשיו רק נותר לגלות מי הרשע שלא החזיר לי את הספר.

 

שיקוף רנטגן של הנשמה

המשתתפת הבאה בפרויקט העטיפה האהובה היא רוני גלבפיש, או אם לדייק הסופרת רוני גלבפיש, כלת "פרס רמת-גן לספרות" על ספרה, "סיפור קטן ומלוכלך". אבל לא בגלל זה היא פה אלא בזכות הבלוג שלה (ובזכות עוד כמה דברים). רוני בחרה בעטיפת הספר "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" מאת נורית זרחי, שיצא בהוצאת כתר. עיצוב הסדרה והעטיפה נעשה על ידי סטודיו שוקי דוכובני, הציור הוא של אודליה מאטיס, וכך נימקה רוני את בחירתה:

ברגע הראשון שראיתי אותה נכבשתי בה: בשם הארוך מדי, בחלוקה שלו בין החלק העליון, הלבן, לבין שטח הציור, ויותר מכל ביופי העגום של הציור עצמו.

הנחתי את הספר על שולחן העבודה שלי, ובמשך ימים ארוכים המשכתי להביט בו, לגלות אותו: הדמיון המכשף והמטריד בין הינשוף לילדות, המבטים האבודים, אריחי הרצפה היפים, בריכת הציפורים שנדמית כגדושה ערפל, תמונתו של אברהם לינקולן על צווארה של הנערה האחת. כל פרט בציור הזה מטריד בפני עצמו, ויחד הם יוצרים מרחב סיוטי ומכשף.

כשקראתי את הספר, אחרי זמן רב למדי, התברר שכמו שמו של הספר, גם האיור שעל כריכתו הוא שיקוף רנטגן של נשמתו. חיבור מיוחד במינו בין כל החלקים השונים ליצירה שלמה אחת.

וזה הספר היחיד שעומד אצלי על המדף כשהכריכה פונה אל החדר, רק כדי שאוכל להמשיך להביט בכריכתו.