סודות ושקרים

זהו. נגמר שבוע הספר.

נגמרה גם החגיגה בבלוג, שכללה (כולל הפוסט הזה) 20 פוסטים שהציגו את פרויקט העטיפה האהובה שבו השתתפו 16 בלוגרים שבחרו עטיפה אחת שהם מאד אוהבים; את הספר החדש של חנוך פיבן; את הספר החדש של דקלה קידר; ואת ההוצאה החדשה של ספרו של נפתלי יבין במוסף הארץ בשבוע שעבר (ובהזדמנות זו אני מודה לכל המשתתפים, המגיבים והקוראים שלקחו חלק בשבועים האלו).

חשבתי לא מעט איך לסיים את חגיגות שבוע הספר בבלוג עד כשחברתי, המעצבת נורית וינד קדרון, הציעה שבניגוד למה שקורה בדרך כלל בבלוג (ובעיתון) שאני מראיין אנשים אחרים, הפעם היא תראיין אותי. מיד קפצתי על ההזדמנות, ולהלן מה שהיה לי להגיד בצ'אט הנחמד שלנו על העטיפה הראשונה שעיצבתי, על העטיפה שאני הכי אוהב, על האכזבה כשאבוקדו הופך לשחור, ועוד:

nurit.wind.kidron: שלום לך

Yuval Saar: שלום שלום

nurit.wind.kidron: אתה לבוש חגיגי?

Yuval Saar: בוודאי

nurit.wind.kidron: חג שבוע הספר כמובן. חג שמח לך

Yuval Saar: ובחזרה

nurit.wind.kidron: תודה. היה לי בוקר כה עמוס שהחגיגיות ממני והלאה. ואגב, השניה גם חוויתי תיסכול קל אך משמעותי

Yuval Saar: רוצה לספר לנו על זה?

nurit.wind.kidron: זו לא חובה לשתף את העם בתיסכוליי, רק אדווח שכבר שעות שאני מתכננת על כריך האבוקדו המהולל שאכין לעצמי, וכעת, משכבר מצאתי את הדקה הפנויה לכך נוכחתי שהאבוקדו שינה צבעו. פעם הוא היה ירוק ועכשיו- שחור עז. האין זה תיסכול???

Yuval Saar: אני לא מחובבי האבוקדו המושבעים

nurit.wind.kidron: וגם אי אפשר לתקן זאת בפוטושופ בניגוד לענייני צבע סטנדרטים

Yuval Saar: אכן

nurit.wind.kidron: טוב, שנתקדם לעבר היעד?

Yuval Saar: ק ד י מ ה

nurit.wind.kidron: אז מה שלומך בשבוע חגיגי זה? היית בכיכר העיר ורכשת מיני ספרות משובחת?

Yuval Saar: אני הולך היום! התרגשות גדולה. יש לי חברה שמגיל 15 פחות או יותר אנחנו הולכים ביחד לשבוע הספר בכל שנה וזה כבר הפך למסורת

nurit.wind.kidron: אני מקנאה. בפריפריה שבה אני מנהלת את ימיי אין. אבל בילדותי הייתי מחכה לשבוע הזה במשך חודשים, ומתכננת בדיוק מה אקנה ונרגשת. אבל היום עם כל ה"שלושה במאה" החג הזה (שבעיני הוא אכן חג) איבד קצת מקסמו, לא כן? ובכל אופן מה תיכננת לרכוש?

Yuval Saar: אני עדין אוהב אותו בדיוק כמו פעם. ולא תיכננתי לרכוש שום דבר, אני ספונטני

nurit.wind.kidron: קנית פעם ספר רק בגלל העטיפה שקרצה לך?

Yuval Saar: ברור. איזו שאלה

nurit.wind.kidron: למשל?

Yuval Saar: המון. החלקיקים האלמנטרים שבחרתי בה כעטיפה האהובה עלי. דור האיקס של דאגלס קופלנד. ועוד

nurit.wind.kidron: החלקיקים האלמנטרים הוא אכן ספר המחזיק באחת העטיפות היפות. הצילום הזה, כמו כל צילומיה של הצלמת,  פשוט חודרים בלי מסננים כמעט לבטן, ונוגעים היטב. אכן בחירה מצטיינת

Yuval Saar: תודה!

nurit.wind.kidron: בוא נתחיל בגדולות: כתבת שעיצבת 120 ספרים. כבוד!! מה היה הספר הראשון לו עיצבת עטיפה? שתף קצת

Yuval Saar: ערבי פריז מאת רולאן בארת בהוצאת ידיעות ספרים. את הספר תרגם דרור משעני, לימים עורך מוסף הספרים של עיתון הארץ וכיום עורך מקור בהוצאת כתר. הייתה לי חברה שעבדה אז בהוצאה והיא עשתה את החיבור. זה היה לפני 7 שנים

nurit.wind.kidron: על עצמי אני יכולה להעיד שתמיד חלמתי לעצב ספרים ודיסקים, ואתה? זה היה חלום שהתגשם או שאיכשהו נתגלגלת לעולם הזה? הרי התחלת במשרד פרסום אם אינני טועה?

Yuval Saar: התחלתי בסטודיו אדלר שהיה צמוד למשרד פרסום. לא עסקנו בפרסום אלא בכל הקשור ללוגואים, מאזנים, אריזות, ניירת וכן הלאה. אני מנסה להזיכר אם רציתי את זה או שהתגלגלתי לזה. לדעתי התגלגלתי לזה אבל אני לא חותם על זה.

nurit.wind.kidron: כך שזו לא תשוקה עזה שבערה בך משחר נעורייך? אני מודה שחשתי עיקצוץ של אכזבה..

Yuval Saar: לא, את כבר אמורה לדעת שאני לא איש של תשוקות נעורים

nurit.wind.kidron: ובכל אופן: ספרים!!! אתה יודע. סוד קסמן של מילים… האפשרות לארוז את כל העושר התוכני הזה  בעטיפתך. נו, אתה כנראה בכל אופן קצת רדוד (קוראים, ראו הוזהרתם).

Yuval Saar: אני הראשון שאגיד שאני קצת רדוד

ובכל זאת, עובדה שזה הדבר שאני הכי אוהב לעצב

nurit.wind.kidron: טוב. קיבלתי, סלחתי, אוהבת אותך תמיד! ונמשיך: תגיד, אתה מביט היום על העטיפה של רולאן בארת מלפני שבע שנים, או על עטיפה שעיצבת אתמול / לפני חודשיים ואומר : "וואלה, עשיתי יופי של עבודה" ?

Yuval Saar: לפעמים. זה מאד מאד טריקי. יש עטיפות שאני מאד אוהב, ויש כמובן גם עטיפות שלא יצאו כמו שרציתי ממיליון סיבות – הסופר, ההוצאה, השיווק, לוחות הזמנים ועוד ועוד. אבל בגדול אני מרוצה מכלל הספרים שעיצבתי, גם אם מחלקם פחות

nurit.wind.kidron: אתה מפתיע אותי בשנית היום

Yuval Saar: פרטי, נמקי והסבירי

nurit.wind.kidron: לטובה, הפעם

מבחינתי, כמעט תמיד, כמעט בכל מה שאעצב אמצא ביום המחרת/כעבור חודש/שנה מה לתקן, מה לעשות אחרת. זה אחד הסימפטומים המטרידים של מחלת העיצוב, לא? והופתעתי שאינך לוקה בה, עם כל האובר עיצוב וההתעסקות בעיצוב בחייך. היכולת לקבל ולאהוב את עבודותיך גם כעבור שבע שנים היא אושר גדול. ולכן הופתעתי, ובחיוביות הפעם

Yuval Saar: אני לא חושב שזה סותר. אני מסתכל עכשיו על הגב של ערבי פריז ואני אומר לעצמי שהייתי יכול לטפל קצת אחרת בטקסט של הגב אבל זה לא מונע ממני לחשוב שזו יופי של עטיפה

nurit.wind.kidron: זה מעורר קנאת סופרים חיובית מבחינתי. אנסה לרשום זאת ולשמור ליום קשה. טוב, ואם כבר אנחנו בעניין תשבוחות עצמיות – גש למדף הספרים שלך (בטח הוא נורא מסודר ויפה, נכון?) ובחר את העטיפה המוצלחת ביותר שעיצבת. מה בחרת ולמה?

Yuval Saar: הוא באמת מאד מסודר, והבחירה קשה

 

הספר הראשון שעולה לי לראש, הוא…. כן, כן….. סודות ושקרים מאת שוש עטרי, שיצא אף הוא בהוצאת ידיעות ספרים. קיבלתי לעצב את העטיפה אחרי שמעצב אחר לא השביע את רצונה של ההוצאה ושל המחברת (זה קורה לכולם). ביום רביעי בשעה ארבע קיבלתי את כתב היד עב הכרס כשלמחרת בבוקר כבר היה צריך לייצר סקיצה

קראתי משהו כמו חצי ממנו עד הלילה ועשיתי כמה סקיצות שאחת מהן נבחרה למחרת בבוקר. המשכתי לקרוא את הספר ותיקנתי את הסקיצה לאור התפתחות העלילה. עד היום זו אחת העטיפות האהובות עלי מכל אלו שעיצבתי

nurit.wind.kidron: אני מודה שזו עטיפה לא סטנדרטית, אם יש משהו כזה "סטנדרטיות של עטיפה". ספר קצת על מה הספר ומה פשר כל הריבועים האלה? מכוניות, ציצים, בחורים, גדרות והכל כפול.. על שום מה ולמה?

Yuval Saar: באופן מפתיע, ובלי להעליב את זכר המתים, הספר היה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לא שמדובר בסוגה עילית אבל בתוך הז'אנר של ספרי מטוס הוא בהחלט עושה את שלו. אני מצטט כמה מושגים מגב הספר: מסע מיוחד, רומן עסיסי, חיים גדושים ועשירים, דמויות בלתי נשכחות, טייקון פורנו אימפוטנטי מניו יורק, ועוד ועוד. עכשיו זה יותר ברור?

nurit.wind.kidron: מתחיל… ועניין הקצב? וההכפלה?

Yuval Saar: רציתי להעביר את התחושה הקצבית והפופית של הספר. אני לא אנדי וורהול אבל היה משהו בשימוש של הלומוגרפי שהיה באופן יחסי חדשני לאותה תקופה. בכל זאת אנחנו מדברים על 2004

nurit.wind.kidron: יפה, יפה. ואם כבר העלית את סוגיית קריאת הספר לפני עיצובו. האם אתה מקפיד על כך תמיד? האם חשוב בעיניך לשוחח /להיפגש עם הכותב באופן אישי או שמא המילים לבדן יישאו בנטל של ההיכרות עם החומר?

Yuval Saar: לגבי קריאת הספר – אני משתדל ואני יכול להגיד שאת הרוב המוחלט של הספרים קראתי עד הסוף. לגבי שיחה עם הכותב – מבחינתי זה לא הכרחי, לפעמים אפילו כמו שציינת, אפילו מקלקל

nurit.wind.kidron: לא ציינתי, רמזתי על האפשרות. אבל לא נתעסק בקטנות. תגיד, הרי אתה לא רק מעצב עטיפות ספרים. עיצבת גם כמה וכמה ספרים מלאים: כריכה ועמודים פנימיים. מה להבנתך ההבדל בין שתי המלאכות, מעבר להיקף כמובן?

Yuval Saar: עבודה על ספר היא קודם כל הרבה יותר מורכבת, כאמור. אבל מעבר לכך מדובר פשוט בשתי מלאכות שונות לחלוטין. עטיפה אמורה לגרום לך להרים את הספר מהמדף, עיצוב הפנים אמור להשאיר אותך כמה שיותר בתוכו – בהנחה שמדובר בקטלוג או בספר מתנה כמובן

nurit.wind.kidron: ומה מבין השתיים תעדיף?

Yuval Saar: עטיפות

nurit.wind.kidron: כי?

Yuval Saar: הסיפור מהיר יותר ויש שם הרבה פחות עבודה שחורה

nurit.wind.kidron: שוב הרדידות…

Yuval Saar: לגמרי

nurit.wind.kidron: כשאתה מבקר בחנות ספרים, כמה מתוך הזמן בחנות מוקדש לבירור המרתק: מי עיצב את זה??

Yuval Saar: לא מעט. בין השאר כדי להכיר את השוק ולהבין מי מעצב לאיזו הוצאה, מי חדש, מי מזמן לא ראינו אותו וכן הלאה

nurit.wind.kidron: לגמרי. וכמה פעמים יצא לך לחמוד איזו עטיפה ולומר: איזה מעצב/ת מנייאק/מוצלח/מצטיין – כמה הייתי רוצה שזו תהיה העבודה שלי..?? או לחילופין ולהיפך: להזדעדע

Yuval Saar: האמת, זה לא קורה לי כמעט. כלומר, זה לא שאני לא רואה עטיפות וחושב שהן מצוינות, להפך. יש לא מעט מעצבים שם בחוץ יותר מוכשרים ממני. אבל זה לא שאני אומר לעצמי שחבל שזו לא העבודה שלי

ולגבי מזדעזע – טוב, זה קורה לא מעט לצערי

nurit.wind.kidron: אגב עטיפות בעייתיות. השבוע קראתי ספר חדש ונפלא שלא אנקוב כאן בשמו. נהנתי לגמרי מן התוכן, אך בכל עת הקריאה הטרידה אותי והפריעה להנאתי העטיפה המאד לא מדוייקת. כאילו היה איזה קילקול במכלול היצירה, צרימה. כמו לשמוע מוזיקה טובה ברדיו שלא קולטים טוב. זה עד כדי כך. מזדהה?

Yuval Saar: כן, אבל מהר מאד אני מתגבר על זה

nurit.wind.kidron: אתה מתברר מרגע לרגע כבחור חיובי ברמות. ממש דוגמא ומופת לסובלנות.

Yuval Saar: לא תעזור לך החנופה הזו…

nurit.wind.kidron: ובתור חיובי שכזה, בטח קראת לא מעט כילד (מישהו אמר חנון?). שמא זכורה לך עטיפתו של ספר מסויים מילדותך שהשאירה בך סימנים?

אגב, אני בתור ילדה התנדבתי בספרייה, כך שזה בסדר

Yuval Saar: אכן קראתי המון בתור ילד אבל אני לא זוכר מהתקופה הזו עטיפות חוץ מאולי ספרי ילדות קלאסיים כמו הכבש ה-16 או מיץ פטל, אבל אני חושב שאני זוכר אותן בגלל שהן נשארו רלבנטיות גם היום. ככלל כל הסיפור של זכרונות ילדות הוא מאד טריקי בעיני אבל זה נושא לפוסט אחר

nurit.wind.kidron: אגב מיץ פטל, ראית את העיצוב-איור- המחודש ל"המפוזר מכפר אז"ר"? מאד שימח אותי לראות את זה. מעולם לא חיבבתי את דמותו המקורית, המפחידה-שואתית משהו, של המפוזר הישן. לזה החדש נוסף איזה נופך קליל יותר, עולז.. למרות שחידושים כאלה נוטים לעיתים רבות מידי לפגום ביופי המקורי ובהלך הרוח שהוא הסב. אבל כאן זה הצליח

Yuval Saar: האמת שלא ראיתי, אבדוק מאוחר יותר

nurit.wind.kidron: אפשר רגע לחזור לחלומות, לפני סיום?

Yuval Saar: בוודאי

nurit.wind.kidron: תמהתי, האם יש סופר או ספר שהיית חולם לעצב את עטיפתו?

Yuval Saar: לא חושב. שוב, אני לא אדם של חלומות גדולים, איכשהו הדברים קורים. זה לא שלא הייתי שמח לעשות עטיפה לגרוסמן או לפרנזן ועוד כמה חברים, אבל זה לא עומד היום בראש מעייני

nurit.wind.kidron: לחלום זה תמיד טוב; נסה, אני ממליצה. ואם כבר במציאות עסקינן: מהי היצירה האחרונה שלך בתחום? אפשר לראות?

Yuval Saar: כמעט האחרונה, ואפילו הקדשתי לה פוסט – פני המקום של דורית פלג בהוצאת זמורה ביתן

nurit.wind.kidron: אכן זוכרת. ולסיום: נכון שכבר נעשית ממש, אבל ממש עשיר מעיצוב עטיפות??? נכון?

Yuval Saar: משהו… כמו שכל מעצבי העטיפות אומרים – את זה לא עושים בשביל הכסף

nurit.wind.kidron: אני מאחלת לך שתהנה היום אחר הצהריים בין דוכני שבוע הספר, אני מאחלת לך שתמצא גם זמן לחלומות, אני מאחלת לנו ולכל מעצבי העטיפות שאכן יבוא יום ונעשה מיליונים, ושתמשיך לעצב עטיפות וספרים רבים (אך תשאיר לי גם נתח קט) ואני מאחלת לכולנו חג ספרותי מענג . נשיקות

Yuval Saar: חותם על כל מילה

nurit.wind.kidron: סיימנו? ככה מסתיים ראיון?

Yuval Saar: היה כיף כיף! נראה לי שזה יהיה הפוסט שיסיים את השבועים האלו בבלוג

nurit.wind.kidron: אני שמחה. היה לי לעונג. עכשיו צריך קפה

Yuval Saar: ולעבוד קצת…

nurit.wind.kidron: דחוף!!!! ביי

Yuval Saar: חן חן

nurit.wind.kidron: אתה לא מאכזב אותי אף פעם עם הברכה הזו. כפי שכבר כתבתי לך פעם, אך אציין זאת שוב: נדמה לי כי אתה היחיד על הגלובוס שעוד אומר" חן חן". אל תשתנה

Yuval Saar: זה לא בתוכנית

nurit.wind.kidron: מצוין. הלכתי

פרץ מפתיע של חמידות אין סופית

המשתתף האחרון בפרויקט העטיפה האהובה (וזה אולי הזמן לגלות שמחר יש פוסט מיוחד שמסכם את השבועיים האחרונים בבלוג), הוא עמית לוי, שכמעט בכל פוסט שהוא מעלה ב"פריק" – מגזין אלטרנטיבי כפי שהוא מגדיר אותו – אני מגלה עוד יצירה תרבותית ששווה לבדוק אותה. עמית בחר בעטיפת הספר "כך הפכתי לנזירה" מאת ססר איירה שיצא בהוצאת כתר. את עטיפה עיצבה טליה בר וכך נימק עמית את הבחירה שלו:

כיצד ניתן להביט בכריכה המתוקה הזאת ולא לחייך? זה בלתי רצוני! פרץ מפתיע של חמידות אין סופית שלא ניתן להישאר אדיש בפניו אלא אם כן אתה עיוור (או שונא גלידה). יש לי תחושה שהנובלה המדליקה של סֶסַר אַיירָה הארגנטינאי הלכה לאיבוד בין שלל הכותרים עבי הכרס שראו אור בשנים האחרונות וחבל. מדובר בניסוי ספרותי מהנה להפליא כמו ארטיק מטרה ביום קיץ לוהט.

בזמן שספרים אחרים מתהדרים בעוד כריכה של אישה אירנית, פסיעות על החוף או עצים מלנכוליים, "כך הפכתי לנזירה" מפגין מידה רבה של מקוריות בדומה לפרוזה שבו: החל בניגודיות המצחיקה שבין הכותרת האניגמטית לאימג' הסוריאליסטי שבו ילדה-קטנה-שאולי-היא-בעצם-ילד אוחזת בגלידה ורודה שחורגת ממידותיה באופן מגוחך ועד לפורמט הקטן והתקציר התמציתי בגב הספר שעוררו את סקרנותי.

"כך הפכתי לנזירה", מסופר בקולה היחודי של ילדה בת שש (אף כי שאר העולם מתייחס אליה כאל ילד), שזכרונה נפתח באירוע גורלי של אכילת גלידת תות חמוצה. הפער ההיסטרי שבין עולמה הפנימי למציאות "האובייקטיבית", הוא מה שיוצר את האפקט הקומי הפנטסטי של הסיפור: חוויית אכילת הגלידה למשל, מוצגת מנקודת מבטה כטרגדיה במימדים אפיים שהיא בו בזמן מכמירת לב וקורעת מצחוק.

בכלל, שילוב מוצלח בין אלמנטים מנוגדים לכאורה, נוכח מאוד בנובלה הזו – בין אם בסגנון המבדר בתחכומו שמציית להיגיון פנימי של ילדה בת שש, ובין אם בדמות שמיגדרה מוטל בספק שהיא בו בזמן ממזרה ותחמנית (או לפחות משוכנעת שהיא כזו) אך גם נאיבית ופנטזיונרית.

על הטקסט שורה מידה עקבית של פליאה הדדית: של הדמות מהעולם ושל הקורא מהעולם-הניבט-דרך-עיניה-של-הדמות (שאגב, נקראת סֶסַר). בהקשר זה, יש לציין כי הבחירה בפורמט של נובלה מוצדק מאחר ו"כך הפכתי לנזירה", הוא מסוג הסיפורים שאורך מוגזם עשוי היה לשלוף מהם את העוקץ ולהמאיס את גיבורם על הקורא. איירה, לא רק יודע מתי לסיים, הוא גם יודע כיצד לעשות זאת בדרך שתותיר את הקורא פעור פה.

אומנם קשה לומר ש"כך הפכתי לנזירה" הוא ספר משמעותי עבורי. הוא לא השפיע עלי בדומה ליצירות אחרות שביטאו מחשבות ורעיונות שהדהדו בראשי או גרמו לי לבחון כיוונים אחרים, אבל הוא חתיכת יצירה שובבה וכיפית עם עטיפה קסומה שמתאימה בול לרוח הקווירקית שלה. ממתק עם סגולות של סם שנקרא לעיתים כמו חלום סתום שמספרים לחבר מופתע שלא מפסיק לומר בתגובה: "שיואו, איזה גדול!".

 

ולמרות ובנוסף לכל אלה, זה גם "סתם" יפה

המשתתף הכמעט אחרון בפרויקט העטיפה האהובה הוא המעצב שי גולן, שבשנה שעברה הציג את פרויקט הגמר שלו "מפרנק–ריהל לאריאל" בוויצו חיפה, שכותב בבלוג בעל השם החינני – גם לי יש בלוג – על עיצוב, טיפוגרפיה ועוד. שי בחר בעטיפת הספר "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט שיצא בהוצאת ספרי תרשיש והודפס בדפוס דף־חן, ירושלים בשנת 1968. הקרדיט של העיצוב ניתן למשה שפיצר (לא מצוין בספר עצמו, אך שי מניח שמדובר בעיצוב שלו), ועל הכריכה מופיע ציור של אביגדור אריכא. כך נימק שי את בחירתו:

פיסת תרבות עברית, כריכה שמצליחה לרגש אותי.

אני לא מתרגש בקלות מעטיפות ספרים ובדרך כלל גם לא מוצא נחמה ב"סתם" עטיפה יפה. אבל כאן מדובר במכלול, בבחירות, באנשים שעומדים מאחוריהן ובמילה אחת מהימים ההם – אידיאולוגיה:

בשנת 1939 הקים משה שפיצר, מגדולי הגרפיקאים ומעצבי האותיות העבריים, את הוצאת הספרים העברית "תרשיש", העוסקת בעיקר בתרגום ספרות מופת עולמית לשפה העברית. עטיפת הספר "מחכים לגודו" טומנת בחובה את סירובו של שפיצר להתפשר, את כמיהתו לכתב העברי, ואת שאיפתו הנדירה להעניק לקורא העברי מוצר מוקפד ואיכותי.

הבחירות מרגשות:

"עברית בידי משה שמיר", כך כתוב, באותיות קטנות בתחתית העטיפה. היום כבר לבטח היו מניחים את הידיעה המרעישה בתוך כוכב מוזהב.

על איור העטיפה אביגדור אריכא, זהו הפרט היחידי המופיע בצידה האחורי של הכריכה. פרט כזה בוודאי היה נדחק בימינו לדפים הפנימיים על חשבון פרסום בולט של ביקורת משובחת מהניו-יורק טיימס.

סוג האות- הצבי, במשקלה הקל, עוצבה על ידי משה שפיצר בעצמו, לאחר שמעצב האות, צבי האוסמן נפטר והשאיר אחריו את האות במשקלה הכבד בלבד.

ולמרות ובנוסף לכל אלה, זה גם "סתם" יפה.

 

זהות, קיום, אותנטיות, אמת וזיוף

התחלנו את הבוקר עם עטיפה שמופיעות עליה שתי דמויות, וחשבתי שיהיה נחמד לצרף אותה בסמיכות לעטיפה נוספת, שמעניין להציב אותן זו לצד זו. את העטיפה הנוכחית בפרויקט העטיפה האהובה בחר עופר שדמי, שפתח לפני כמה חודשים את הבלוג סיפור כיסוי שעוסק בעטיפות של תקליטים. עופר בחר בספר האדם המשוכפל מאת ז'וזה סאראמאגו, שיצא בהוצאת הספריה החדשה – הקיבוץ המאוחד. על העטיפה מופיעה עבודה של קתרינה פריטש, וכך נימק עופר את בחירתו:

הרי לכם סיפור פשוט ומורכב באותה מידה – מורה להיסטוריה בבי"ס תיכון, המנהל חיים אפורים, לוקח סרט מספרית וידאו בהמלצת חבר. תוך כדי צפייה, הוא מגלה שחקן משנה שנראה בדיוק כמוהו, באופן שאינו נותן לו מנוח. הוא מתחקה אחר השחקן ולבסוף אף נפגש עימו. או אז הוא מגלה שקיים אדם, זהה לו חיצונית, עם אותם כתמי לידה, ושנולד חצי שעה לפניו. סקרנות, קנאה ותסכול מובילים את השניים לחלוק זה את זוגתו של זה ללא ידיעתן וחייהם מתערבבים ונשזרים זה בזה בנסיבות מפתיעות עד הסוף הבלתי צפוי והכה-מבריק. בעלילה כל כך פשוטה אך כה מתעתעת, מצליח המחבר לעסוק בצורה מרתקת בנושאי זהות, קיום, אותנטיות, אמת וזיוף.

אחרי "על העיוורון" פחדתי לקחת ליד עוד ספר של סאראמאגו, גם כי הוא זיעזע אותי, אבל בעיקר כי הוא כזאת יצירת מופת שלא רציתי לקלקל. כעבור כמה שנים חיפשתי לי בחנות ספר לרגל נסיעה, וחלפתי על פני המדף שעליו היה מונח (לשמחתי עם הפנים אליי). שתי הדמויות שמביטות זו בזו הציקו לי. שתיהן נראות לי אותו דבר, אבל הן לא שיקוף אחת של האחרת. לשמאלי יש קצת יותר שפם? אולי המבט נראה קצת אחר? השביל בצד? אחרי זיגזוגי עיניים חוזרים ונשנים ימינה ושמאלה קניתי את הספר. ניסיתי לקרוא אותו באיטיות, מנסה להתעכב על כל הפלפולים והפילוסופיות, ובעיקר להתענג באיטיות עד להגעה לעמוד האחרון. מדי כמה עמודים חזרתי לבהות בסימטריה / א-סימטריה המטרידה הזאת, מתקשה להרפות.

לא יאומן שהתמונה (מוצלחת בהרבה מהגירסה האנגלית או הפורטוגזית), לא נוצרה ייעודית עבור הספר, אולם היא מצליחה להביע את נושאי הספר ואת תחושות הקורא באופן כל כך מדויק. בעקבות הצלחת העטיפה וכן לשם העקביות, עבודה נוספת של פריטש בשם "רוח רפאים ושלולית דם" עיטרה את עטיפת ספרו הבא "על הפיקחון". לא קראתי אותו בערך מאותה הסיבה שציינתי קודם, אבל זה בטח יעבור לי יום אחד.

"האדם המשוכפל" הוא יצירה קומית אפלה, אלגורית וחכמה, שעטיפתה המרהיבה נצרבה לי לא פחות עמוק בתודעה. עכשיו רק נותר לגלות מי הרשע שלא החזיר לי את הספר.

 

שיקוף רנטגן של הנשמה

המשתתפת הבאה בפרויקט העטיפה האהובה היא רוני גלבפיש, או אם לדייק הסופרת רוני גלבפיש, כלת "פרס רמת-גן לספרות" על ספרה, "סיפור קטן ומלוכלך". אבל לא בגלל זה היא פה אלא בזכות הבלוג שלה (ובזכות עוד כמה דברים). רוני בחרה בעטיפת הספר "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" מאת נורית זרחי, שיצא בהוצאת כתר. עיצוב הסדרה והעטיפה נעשה על ידי סטודיו שוקי דוכובני, הציור הוא של אודליה מאטיס, וכך נימקה רוני את בחירתה:

ברגע הראשון שראיתי אותה נכבשתי בה: בשם הארוך מדי, בחלוקה שלו בין החלק העליון, הלבן, לבין שטח הציור, ויותר מכל ביופי העגום של הציור עצמו.

הנחתי את הספר על שולחן העבודה שלי, ובמשך ימים ארוכים המשכתי להביט בו, לגלות אותו: הדמיון המכשף והמטריד בין הינשוף לילדות, המבטים האבודים, אריחי הרצפה היפים, בריכת הציפורים שנדמית כגדושה ערפל, תמונתו של אברהם לינקולן על צווארה של הנערה האחת. כל פרט בציור הזה מטריד בפני עצמו, ויחד הם יוצרים מרחב סיוטי ומכשף.

כשקראתי את הספר, אחרי זמן רב למדי, התברר שכמו שמו של הספר, גם האיור שעל כריכתו הוא שיקוף רנטגן של נשמתו. חיבור מיוחד במינו בין כל החלקים השונים ליצירה שלמה אחת.

וזה הספר היחיד שעומד אצלי על המדף כשהכריכה פונה אל החדר, רק כדי שאוכל להמשיך להביט בכריכתו.

 

כמו אהבה ממבט ראשון

התחלנו את הבוקר עם עטיפה שבמרכזה דמות של אישה בגוונים חמים, והנה, עטיפה אחרת לגמרי ובכל זאת יש בה מן הדמיון עם העטיפה שבחרה המשתתפת הבדאה בפרויקט העטיפה האהובה: אסתי סגל –  ארטדיירקטור בפרסום, כתבת ספרות, עורכת, מרצה ומעצבת – ובעלת הבלוג מילים מילים. אסתי בחרה בספר לב לבן כל כך מאת חוויאר מריאס שיצא בהוצאת בבל. הצילום שעל העטיפה הוא של פריץ הנלה, שצילם את אחת מהדוגמניות של דיאגו ריוורה. את העטיפה עיצבה מיכל שפירא, וכך נימקה אסתי את הבחירה שלה:

נכון, אני מעצבת. עטיפות ספרים חשובות לי בשל החיבור לשתי האהבות שלי (וגם המקצועות שלי) – ספרות ועיצוב, ועדיין, קל לי יותר להגיד שלא קניתי ספר בגלל העטיפה שלו, מאשר לשים את האצבע על המקום בו קניתי ספר בגלל העטיפה.

עד שראיתי, לפני 15 שנה, את הספר הזה מונח על השולחן בתולעת ספרים, בחנות הישנה בבזל. העטיפה הצהובה. הצילום רב הכוח של הבחורה העירומה. עד היום אני זוכרת את הרגע, כמו אהבה ממבט ראשון; לא יכולתי שלא לשים עליו את היד. לפני הרגע הזה לא שמעתי מעולם על חויאר מריאס, ומאותו הרגע אני קוראת כל ספר של מריאס שיוצא בעברית.

עד היום, כשאני לוקחת את לב לבן כל כך (שהוא כבר דהוי) ליד – מכה בי שוב העוצמה, החושניות והמסתורין של העטיפה.

שיעורים חשובים על עולם האופנה, על עיצוב ועל החיים

משתתפת מספר 11 שבחרה את העטיפה האהובה עליה היא מעצבת האופנה יערה קידר, כתבת האופנה של מעריב, מי שעדכנה עד לא מזמן (כחכוך המהום) את הבלוג שלה נקודות (ובמקרה הי גם האחות של דקלה קידר שפתחה את חגיגות שבוע הספר בבלוג עם העטיפה של משהו פשוט מסובך).

יערה בחרה בספר חליפות העתים – מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, מאת אילה רז, שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. את הספר עיצבו מישל אופטובסקי ואריאן ריבסקי סודאי, וכך היא נימקה את החירתה:

יש לחליפות העתים משמעות מיוחדת עבורי.

את הספר, שסוקר מאה שנות אופנה בארץ ישראל החל משנת 1882, קניתי כשהייתי בשנה ב' בשנקר, כמו שעשו כל הסטודנטים לעיצוב אופנה אז. למדתי אצל אילה את תולדות האופנה בישראל ובמאה ה-20, אבל היא לימדה אותי עוד המון שיעורים חשובים על עולם האופנה, על עיצוב ועל החיים. עד היום אני מרגישה שאותו תהליך עדיין נמשך.

הספר מלא בסימונים, מירקורים, והוא כבר בלוי מרוב דפדוף וקריאה, ואחד הדברים האהובים עלי בו הוא שיש בו סימנייה עשויה משרוך מבד. למרות מצבו המרופט, חמש שנים מאוחר יותר הבאתי את העותק שלי לאילה רז כדי לקבל ממנה הקדשה אישית.

חליפות העתים נמצא תמיד על השולחן שלי, ניצב מולי, שעון על הקיר, ולא רק כדי שיהיה נגיש, אלא מאחר והצילום של הספר הוא אחד האהובים עלי, והוא בעיני רלוונטי ונכון עד היום. ומדי פעם אני מוצאת את עצמי בוהה בו כשאני חושבת או כותבת.

הכל בעטיפה הזו שלם בעיני. מהצילום האיקוני של בן לם, תנוחת הגוף והמבע ועד הדגם המנצנץ של פניניה שלון, מעין אוברול בגזרת הרמון עשוי לורקס זהב, הסטיילינג המושלם בדמות הטורבן על הראש, המדבר שברקע, ואפילו הלק המוקפד על כפות הרגליים. יש בו בדיוק את המינון הנכון בין המזרח התיכון והלבנט, לבין לאופנה אמיתית ועל זמנית.

כותרת הספר, חליפות העתים, בחירה עדינה ומרגשת כשם לכותר, הודפסה בדפוס פויל מוזהב, ואורזת בכבוד את משמעות הספר והאופן העדין בו הוא מפנה מבט אל תולדות האופנה בישראל.

אני יודע שיש עדיין קסם, ומי שמתעקש יודע גם לראות אותו

המשתתף העשירי (!) בפרויקט העטיפה האהובה הוא לא אחר מגיאחה האליל, הידוע גם בשמו המלא גיא חג'ג', שכותב מדי פעם את בלוג המוזיקה עונג שבת ובנוסף הוא תמיד עסוק בשלל פרויקטים ויוזמות. גיאחה בחר בכרך של אנציקלופדיה, ואני חושב שאת הנימוקים שלו ראוי לשנן בפני כל מי שסבור שהעידן הדיגיטלי יקבור את הספר המודפס:

וידוי ראשון: אני לגמרי שופט ספר לפי כריכתו.

כן, אני יודע מה אומרים, וסביר להניח שהצדק עם האומרים, אבל כשאני מתהלך במבט מצועף בחנות ספרים אני לא צריך אפילו לפתוח ספר כדי להסתחרר. אני שיכור רק מהפוטנציאל של הידע והדמיון האצור בקופסאות הנייר האלו. ואני קודם כל מחפש עטיפה יפה שתשבה אותי – איור, צבעים, פונט, בד. לכריכות קשות יש יתרון כמעט לא הוגן על הכריכות הרכות והזולות שעוטפות את מרבית הספרים בעברית, ולהוצאות ספרים בחו"ל יש יתרון עצום על ישראליות בכל הנוגע לעיצוב ואיור יצירתי של עטיפות.

וידוי שני: אני עדיין מאמין בקסם.

כל הפוסטמודרניזם הזה לא יעזור לכם. לא הקינדל, לא התפיסה שהכל מותר, הכל שווה בערכו ושום דבר אינו קדוש. מצטער. אתם אולי עובדים על מרבית העולם המערבי, אך לא עליי. אני יודע שיש עדיין קסם, ומי שמתעקש יודע גם לראות אותו. הוא נמצא בעבר ובעתיד. במזכרות מעולמות שנשכחו והתפוררו, ובהבטחות לניסים.

מייקל שייבון כתב בספרו המעולה Maps and legends (שזכה לכריכה עוצרת נשימה של ג'וקדן קריין, שממש ברגע האחרון לא נבחרה לפוסט הזה) משהו מעניין על נוסטלגיה, על המשיכה לקסם שבעבר. בתרגום חופשי שלי:

"אנחנו [הנוסטלגים] לא בהכרח משוכנעים שדברים היו פעם טובים יותר מאשר היום, ולא שאנחנו, הורינו או סבינו היו מאושרים יותר 'בימים ההם'. אנחנו פשוט דומים למי שנתקל בחפצים וטוטמים שמתגלים כהוכחות אקראיות לקיומו של טלון [עולם דמיוני מסיפור של בורחס]. העבר הוא כוכב אחר; על כל אדם להשתאות, כמונו, מול כל זכר ממנו שמופיע בכוכב שלנו".

את הספר שבחרתי מצאתי בחנות לספרים משומשים בסמטה אחורית ומוצלת ברעננה, וקניתי אותו בגלל כריכתו. מדובר בכרך 10 של Colliers New Encyclopedia, אנציקלופדיה אמריקאית בת עשרה כרכים שיצאה לאור לראשונה ב-1921 (ההדפסה שלי היא מ-1929). הכריכה, שמעצבה האלמוני לא קיבל קרדיט בין שמות הפרופסורים הרבים שתרמו לכתיבת הספר, נראית כעשויה עור קשיח. אני חושב שצבעה המקורי היה נחושת, אבל כיום היא בעיקר ירקרקה מהתיישנות. על הכריכה מכל צדדיה מוטבעים פיתוחים ואיורים, עם סמל האינציקלופדיה במרכז החזית.

ברגע שהרמתי את הכרך הזה נשב ממנו קסמו הסמיך של העבר. אהובתי ואני קנינו אותו במטרה להפוך אותו לתיבת-ספר, אבל אחרי שפתחנו אותו גילינו שהקסם ממשיך בפנים עם איורים נהדרים, מפות צבעוניות נפתחות, וערכים מרתקים (כולל "מלחמת העולם". לא ידעו אז שהיא תהיה רק הראשונה), ואין שום סיכוי שנערוך בספר הזה שינויים. קנינו את כרך 1 וכרך 10, היחידים שהיו בחנות, כל אחד מהם בשלושים שקלים בלבד.

אני עדיין שולף את הספר הזה מדי פעם מהמדף. ממשש אותו, פותח באקראי. זה כנראה הספר היחיד בימי חיי שקניתי אך ורק בשביל כריכתו. הוא נראה כמו ספר כישופים מהסרטים, והוא מזכיר לי שוב שלפחות בעיניי, אפילו שאני בחור דיגיטלי במיוחד, שום דבר לא יחליף ספר – דפים מודפסים מלאים במילים, כרוכים באמנות.

 

אות "הדסה" העברית, המופלאה, מעולם לא נראתה ״סינית״ כל כך

המשתתף הבא בפרויקט העטיפה האהובה הוא הטיפוגרף המשובח והמעצב עודד עזר, שמפעיל כמה וכמה בלוגים וביניהם על פונטים, אותיות וגופנים. עודד בחר את העטיפה של "ספר הזן של ג'ושו", תרגום, מבוא והערות: יואל הופמן, שיצא בהוצאת ‎בבל. את העטיפה עיצב המעצב הוותיק מיכאל גורדון, וכך נימק עודד את בחירתו:

בגלל הפורמט: קטן ומוצק, חסכוני אך לא מצטנע.

בגלל הצבעים: אדום עז הגולש מהשדרה לחזית; טקסט זוהר בלבן מתוך רקע שחור דרמטי.

בגלל התחושה: השדרה ב׳מט׳ מחוספס; הכריכה חלקה ומבריקה. צירוף שכאן, בפורמט הקטן, חריף ומענג למגע האצבעות האוחזות.

בגלל הטיפוגרפיה: אות "הדסה" העברית, המופלאה, מעולם לא נראתה ״סינית״ כל כך – מדוייקת, משורטטת, כה שונה ואחרת כשהיא מונחת על הצד.

בגלל הקומפוזיציה: קודם כל ההחלטה להניח את הטקסט על הצד (בשונה מקלישאת ה״מלמעלה למטה״ החבוטה), החלטה הקורצת לשפת המקור ועם זאת לא מנסה להתחנף אליה; אחר כך הקצב האנכי, הנעים, של שורות הטקסט והפס האדום בתוך גבולות הפורמט; ולבסוף, השימוש בלוגו ההוצאה כחלק מהמערך הקצבי הזה, בניגוד לקונבנציה הנפוצה והמגונה לדחוק אותו אל שולי העטיפה, כמין הכרח מתנצל.

גשם של דגים או פצצות אטום

את השבוע השני של פרויקט העטיפה האהובה פותח המעצב, הצלם והאספן אורן פייט, שמעדכן במסירות ובנחישות את האתר סמליל, שעוסק במה שאורן קורא לו: "ברנדינג בעברית". אורן בחר בספר קפקא על החוף מאת הרוקי מורקמי. את העטיפה איירה ועיצבה טליה בר; את הסדרה עיצב סטודיו שוקי דוכובני. וזה מה שיש לאורן להגיד על הבחירה שלו:

"גם אם השמים יהיו בהירים מחר, כדאי לך לקחת אתך מטרייה."

השוטר הנהן. ואז הסתובב והביט בשעון הקיר. עוד מעט צריכה להגיע שיחת הטלפון מעמיתו המחכה לו.

"הבנתי. אני אקח מטרייה."

"מחר ייפלו מהשמים דגים כמו גשם. המון דגים. סרדינים, אני חושב. ואולי גם מקרלים."

גשם של דגים או פצצות אטום – מבין הספרים של מורקמי שרכשתי לקראת נסיעה ליפן, האיור על כריכת הספר "קפקא על החוף" משך אותי להתחיל ולקרוא דווקא בו. דמות העורב בסיפור ובאיור קיבלה משמעות אישית שסימלה עבורי את אהבת היפנים לטבע, כשהלכתי ברחובות קיוטו ושמעתי מדי פעם שירת עורבים חזקה בתבנית שחזרה על עצמה. בהמשך התברר שאלה צלילים המיועדים לכבדי ראייה במעברי החצייה ומתחלפים בין מיני ציפורים על פי כיוון ההליכה (צפון/דרום), שכונות וערים.