טוקיו תל אביב

לפני שלושה חודשים נסעתי ליפן, וליתר דיוק לטוקיו. כמעט שבועיים היינו הבן זוג ואני בטוקיו. בהתחלה חשבנו לשלב עוד יעדים אבל בסוף החלטנו להתמקד בטוקיו. כן, אני יודע, אם כבר נוסעים עד יפן למה להישאר רק בטוקיו, ואיך ויתרתי על קיוטו, וטוקיו זה לא יפן האמיתית. תחסכו ממני את כל ההרצאות, זו הייתה אחת ההחלטות החכמות שלנו, שאיפשרה לנו להכיר את העיר כמו שצריך, עד כמה ששבועיים יכולים להספיק לעיר כמו טוקיו, ועד כמה שלהגיד להבין ויפן באותו המשפט זה משהו הגיוני.

טוקיו היא מין שילוב מוזר של ניו יורק ובנגקוק, מין עיר סופר מודרנית אבל אסייתית, שתחושת הזרות לא מרפה ממך. אם בדרך כלל במזרח אנחנו רגילים להיות העולם המערבי שמטייל בעולם השלישי, במקרה של טוקיו אנחנו העולם השלישי, אנחנו אלו שלא סופרים אותם. ישראל? במקרה הטוב הם שמעו את השם. איפה זה? זה כבר סיפור אחר. הם במקרה הטוב יודעים שמדובר בטיסה מאד ארוכה.

יש המון מה להגיד על טוקיו ועל יפן, ובמיוחד על האסתטיקה ועל האופנה (ובמיוחד אופנת הגברים אגב, אם שואלים אותי. היא הרבה יותר מעניינת מואפנת הנשים, אבל זה אולי דיון לפוסט אחר). כחובב שופינג מושבע (שונא מתנות יחיה לא אמרו עלי) נתקלתי בשתי בעיות: האחת – לא היה שם שום דבר במידה שלי. שתיים – אני שונא לסחוב ופוחד תמיד שהכל ישבר. כמובן מצאתי מה לקנות, במיוחד בתחום האקססוריז – משקפיים מאלפים, שעון מהמם, תיק ללפטופ, וכן הלאה. אבל בכל זאת הצטערתי לא פעם שאני לא יכול לארוז מדפים שלמים של בגדים וכלי בית ולשלוח אותם הביתה.

לפני כמה שבועות נפתחה בפינת הרחובות יבנה ומונטיפיורי בתל אביב חנות שעשויה להקל ולו במעט על הבעייה. כבר מהשנייה הראשונה שנכנסתי ל"היבינו" (בתרגום חופשי יומיומי, או מדי יום ביומו) רציתי לבקש מבעלי החנות שיארוז לי הכל, פעמיים אם אפשר. זה בכלל לא משנה מה, הכל היה שם פשוט תאווה לעיניים: קערה מיוחדת מדרום יפאן, קנקנים שמייצרים עשרות שנים בהשראת הבאוהאוס, תיקי נייר עמידים במים שנושאים משקל של עד 15 ק"ג, מברשת שיניים שמיוצרת בננו-טכנולוגיה עם החדרה של מינרלים, או כוס תה מסורתית בעבודת יד, עם גלזורה שעשויה מהפורצלן היפאני המשובח ביותר. וזה גם לא משנה שאני לא לגמרי מבין מה זה לעזאזל מברשת שיניים שמיוצרת בננו-טכנולוגיה.

יום ההולדת שלי הוא אמנם בחודש יולי אבל אני כבר יודע לאן לשלוח את מי שבמקרה ירצה לקנות לי מתנה. ולא, אף מילה על מוג'י בינתיים.

הנה לינק לכתבה שפרסמתי היום על המקום בגלריה, והנה עוד תמונה ככה בשביל החשק:

קצת חופש

[מצטער, קצת ארוך. למי שאין כח לקרוא שיעבור להודעה החשובה שבפסקה האחרונה]

לפני שבועיים נסעתי למילאנו, לסקר (שוב) מטעם העיתון את סלון הרהיטים ה-49 שהתקיים במילאנו ואת שלל אירועי העיצוב שהתקיימו במקביל ברחבי העיר. היום התפרסמה בגלריה סקירה כללית, סיכום של אירועי השבוע, כתבה ראשונה מתוך סדרה של כמה כתבות שיתפרסמו בעתיד (זה, אגב, מה שהיה לי להגיד בשנה שעברה).

הייתי אמור לחזור ממילאנו אחרי חמישה ימים, בלילה שבין שבת לראשון. אבל אז הגיע הענן הוולקני, ולבסוף הצלחתי לחזור רק ביום חמישי בבוקר. האמת – יש מקומות וסיטואציות גרועים יותר להיתקע בהם מאשר מילאנו: מזג האוויר היה נעים, האוכל לא רע בכלל, וקצת חופש עוד לא הזיק לאף אחד. אחרי שני לילות כשהבנתי שזה לא הופך לפשוט יותר, נסעתי עם חברה לטורינו והיינו שם שלושה ימים. זה היה בונוס אמיתי: טורינו יפה-יפה-יפה, שילוב של פריז ווינה, מלאה ארמונות ורחובות קטנים ונחמדים. הדבר הכי מוצלח שהיה בכל הסיפור – לא הייתי צריך לנתח כל הזמן מה אני חושב על מה שאני רואה ומה אכתוב על החוויה.

זה אולי נשמע קצת מפונק אבל כל ירידי העיצוב האלו הם לא פשוטים בכלל (ולא, אני לא באמת מתלונן). זה מתחיל שבוע או שבועיים לפני שתיבת המייל מתפקעת משלל הזמנות לפתיחות, תערוכות, מיצבים, מיצגים, חדרי תצוגה, השקות ומה לא. אז אתה מבין שאין סיכוי שתספיק לראות אפילו חצי ממה שאתה רוצה, ושחייבים לוותר.

אז גם מתחילה הדילמה – על מה לוותר. תמיד יש את החשש שאולי אתה מפספס את הדבר הכי שווה. מילא אם אתה סתם נוסע להנאתך, אבל כשאתה צריך לכתוב ולסכם את השבוע הזה, מתלווה לכך אחריות ותמיד יש את החשש – איך אני יודע שמה שראיתי זה באמת מה שמייצג את היריד? הרי כל מבקר אחר יכול היה לכתוב התרשמות שונה בעקבות המקומות והאירועים שהוא הלך אליהם, התרשמות שתושפע מהסדר שבו נראו הדברים, ממצב הרוח ומהעייפות, ומעוד אלפי פקטורים נוספים.

גם פה צריך מידה מסויימת של ביטחון עצמי, ואמונה שגם אם פספספת את הדבר הכי שווה, הצלחת לקלוט את הלך הרוח ולהבחין לאיזה כיוון היא נושבת. בתחילת הכתיבה שלי זה היה יותר קשה, היום זה קצת יותר פשוט (אבל האמת, רק קצת).

ואז הגיע הענן, ששם את הכל בפרופורציות.

פתאום, כל המירוץ אחר כסאות, ספות, שולחנות ועיצובים שונים ומשונים נראה חסר תכלית. לא משנה שכמה ימים לאחר מכן, הכל (כך נדמה) חזר למסלולו ושוב עומדים בפתח עשרות אירועי עיצוב, תערוכות, מעצבים וכן הלאה. אבל לרגע אחד העיצוב פינה את הבמה לטבע, ומה אני אגיד לכם – זה היה רגע מעניין להיות בו, דווקא במילאנו, בירת העיצוב, בזמן סלון הרהיטים, השבוע הכי חשוב בשנה של עולם העיצוב.

ניסיתי לא להישאב להיסטריה שאפפה את חלק מהנצורים באיטליה (ונדמה לי שאפילו הצלחתי). זו הייתה גם הסיבה שנסעתי לטורינו – להפיק את המיטב מהמצב שנכפה עלי ולנוח קצת מההמולה ומהקצב הלא שפוי של החיים האלו. בטורינו התאכסנתי בבית של בחורה בת 30, חברה של חברה, מעצבת מהממת וסופר מוכשרת שכבשה אותי באישיות שלה בתוך 2 שניות.

מה שהפתיע אותי יותר מכל היה שלא היה לה בבית לא טלוויזיה, לא טלפון ולא חיבור לאינטרנט!!!

לזה לא ציפיתי. אי אפשר להגיד עליה שהיא מנותקת, שהיא לא יודעת מה קורה, היא פשוט חיה כמו שצריך. הניתוק מהאינטרנט היה לי קצת לא נוח, במיוחד שצריך להתעדכן מה קורה עם הטיסות ומתי אפשר לחזור כבר הביתה, אבל חוץ מכמה מיילים אני לא יכול להגיד שזה היה מאד חסר לי.

מאז שנסעתי, כבר שבועיים, לא נכנסתי לטוויטר. גם על פייסבוק אני מסתכל בחשדנות, וגם עם הבלוג אני מנהל יחסים מורכבים. מי שקצת עוקב אחרי אתר רשימות יודע שעוד כמה שניות הוא משנה קצת את האופי שלו, כתוצאה מהמעבר של בעלי הבלוגים באתר לאתרים עצמאיים. גם אם זה לא אמור לשנות לקהל הקוראים, בעלי האתרים נדרשים לשנות הרגלים ותיקים (מי יותר, מי פחות).

פתחתי את הבלוג בינואר 2005. בימים אלו אני עובד על אתר חדש לבלוג ולשאר הפעילויות שלי, ועד שהוא יעלה לאויר (אני מקווה שתוך חודש) אני לוקח חופש קטן מנוכחות האונליין שלי. בינתיים, מי שמאד רוצה, יכול למצוא את כל תכני הבלוג בכתובת הזמנית (אין טעם לשמור אותה – לא יהיו בה עדכונים, ולאחר שיעלה האתר החדש היא לא תהיה פעילה). הכתבות בגלריה יתפרסמו כאן, כרגיל, תחת הטאג שלי בעכבר אונליין.

זהו לבינתיים, להתראות בקרוב (הודעה מסודרת על הבלוג החדש תצא בצינורות המקובלים).

חצי שנה

חצי שנה מאז הרצח בבר נוער בתל אביב.

בחצי שנה האחרונה סיגלתי לי מנהג שאני לא ממש מבין, משהו קצת לא רצוני, לחזור ולקרוא את הפוסט שפרסמתי בלילה שאחרי, תומס.

לא יודע למה. השתמשתי בעבר בדימוי הזה והוא עדין נכון – זה קצת כמו תאונת דרכים שאתה לא יכול שלא להסתכל, אבל ברור לך שזה לא רעיון טוב.

ככה גם הפוסט הזה.

בכל פעם שאני קורא אותו אני קצת בוכה, ועוד פיסה קטנה מהלב נקרעת ונשברת מחדש.

היום פורסם באן-אר-ג'י טור של אילה כץ, אמו של ניר כץ שנרצח באותה שבת, שעוסק בין השאר בסירוב של הפניקס לבטח את ארגון הנוער הגאה (חלי גם כתבה על זה). שם כבר מופיעה התמונה של ניר ושל תומס, מה שלא הופך את זה ליותר קל, כי עכשיו כבר אפשר לבהות .

אז מאז אותו הפוסט כבר יש לו פנים, ולפעמים גם קצת קול. ולמרות שאני כבר יודע עליו קצת יותר פרטים, אני עדין טווה בראשי קווי עלילה דמיוניים ותסריטים עם סוף אחר, שמח, מנסה לדמיין, לפעמים צובט את עצמי. כצפוי, זה לא עובד.

חצי שנה וכלום.

אפילו לא טיפה.

כך תכניס את חברה שלך למיטה

שככה יהיה לי טוב – זו כותרת הקומוניקט שקיבלתי היום מחברת 'שגם' רהיטי ילדים ונוער:

כך תכניס את חברה שלך למיטה

האמת, אני לא בטוח שצריך להמשיך, אבל למען הסר ספק, לא נגעתי בטקסט, מלבד ההבלטות שהן שלי.

בתי ששון-ישר מנכ"לית רשת "שגם – רהיטי ילדים ונוער" מספקת טיפים לעיצוב החדר באווירה רומנטית ב- 5 דקות.

וולנטיין בפתח, כולם יחגגו את יום האהבה העולמי, מי בארוחה מפנקת במסעדה טובה, או בבר חשוך ויש מי שיעדיפו את האינטימיות של הבית. בילוי ביתי הוא פתרון מצויין לבני נוער שרוצים לחגוג ולציין את אהבתם אחד לשני בפרטיות. (שימו לב הורים, תוכלו לפקוח עין או להטות אוזן ולוודא שהרוחות לא מתלהטות יותר מידי).
עיצוב חדר של נערה מתבגרת בגישה הרומנטית הוא קל יחסית, האתגר האמיתי הוא להפוך חדר של נער מתבגר לרומנטי. אז איך אפשר להפיח רוח של אהבה בחדר של אופנועים, מכוניות ומלחמת הכוכבים?

בתי ששון ישר, אם ל- 3 בנים מעניקה מספר טיפים, פשוטים לעשייה, שיהפכו כל חדר לחדר רומנטי:

סדר – אף בחורה לא אוהבת להגיע לחדר הפוך כאשר הבגדים המלוכלכים מסתובבים על הרצפה או המחברות פתוחות ברישול על השולחן, או שמשחק ה- WII פתוח וזרוק על השטיח. לכן, הצעד הראשון ליצירת רומנטיקה הוא לסדר את החדר.

ניקיון – אז נכון שאף אחד לא מבקש ניקיון של פסח, אבל מומלץ לנקות את החדר, עד כמה שאפשר, לפני שבת הזוג תגיע. ישנו סיכוי גדול שריצפה מלוכלכת או עטיפות של חטיפים זרוקות מתחת למיטה (כן, הן רואות גם שם) ישבשו את האווירה והיא תלך לדרכה מהר יותר מהמתוכנן.

ריח נעים – כדי להפיץ ריח נעים בחדר, גם אם הוא לא בדיוק לטעמך (אין מה לעשות צריך להקריב) מומלץ לפזר נרות בחלל החדר, כדאי לבחור ריחות המשתלבים זה בזה כמו: וניל ופצ'ולי, או לבנדר וורדים. נרות יספקו גם אווירה רומנטית.

תאורה – כמו שאמרנו קודם, שימוש בהרבה נרות כתאורה אבל הוא מסוכן, בהיסח הדעת אפשר בטעות להפיל נר ואת הערב לגמור מחוץ לבית. דרך נוספת ופשוטה להשגת תאורה רומנטית היא שימוש במנורת קריאה עליה זורקים בד שקוף צבעוני, עדיף בצבע אדום (צבע האהבה).

מוסיקה – הבי מטאל לא מתאים לאווירה רומנטית אבל הנה רעיון – תבקשו מההורים את הדיסקים הרומנטיים שלהם, מובטחת לכם חוויה מוסיקלית הכי רומנטית.

עיצוב – כדאי לדאוג מראש לעיצוב, מינימאלי, של החדר כדי שהשהייה בו תהיה נעימה ורגועה, אפשר להניח כריות על הרצפה, שולחן נמוך המתאים לישיבה על הרצפה, ישנן מיטות המאפשרות שליפה מהירה, מתחתית המיטה של כסאות ושולחן אירוח, מה שיקל על סידור החדר גם לפני האירוח וגם אחריו. בנוסף, אתה יכול להכין מראש ורד אחד שתעניק לה עם כניסתה לחדר ואפשר גם לפרוש על המיטה גם כיסוי נעים.

אוכל – במקום להביא לחדר שקית במבה וביסלי, כדאי להכין מבעוד מועד ארוחה קלה עם נגיעות רומנטיות, למשל: פסטה ברוטב שמנת ויין לבן (אפשר לבקש מאמא שתעזור) וקינוח עשוי שוקולד מפנק (אפשר לקנות 2 עוגות אישיות, לא מאוד יקר)

יאללה טאקי – עכשיו, אחרי שסדרת, ניקית, עיצבת, בישלת הגיע הזמן למשחקים (התכוונתי לטאקי – הורים תירגעו). אם זה אפשרי מבחינת אבזור החדר אפשר גם לראות סרט רומנטי שיעשה אותה מאושרת.

יום אהבה שמח.

אנחנו מכירים?

[פוסט ללא פואנטה]

תקראו לי שמרני, old fashion, או כל כינוי אחר – אבל יש לי עדין השגות לגבי פייסבוק וההגדרות שלהם למושג חבר. מזמן השלמתי עם העובדה שלא כל מי שחבר שלי בפייסבוק הוא באמת חבר שלי, אבל, אני בכל זאת משתדל שכל האנשים שמוגדרים שם כחברים שלי יהיו אנשים שאני מכיר. לא משנה אם ההכרות היא דרך הרשת או דרך התיכון, קולגות לעבודה או חברים ותיקים, עם כולם הייתה לי אינטראקציה אישית כזו או אחרת שמעידה על סוג של הכרות שהיא יותר מרק להכיר ב… פייסבוק.

לכן, כשאנשים שאני לא מכיר מבקשים להיות חברים שלי בפייסבוק, השאלה הראשונה שאני שואל אותם היא האם אנחנו מכירים. רובם (אני מקווה) מקבלים את המדיניות שלי בהבנה כשאני מסרב לבקשה. באמת, שום דבר אישי, ואני לא רוצה להיות שחצן או מתנשא, אבל אני לא רואה הרבה טעם בלהיות חבר של אנשים שאני לא מכיר. גם ככה לעדכונים של רוב החברים שלי בפייסבוק עשייתי הייד (וביננו, מי לא).

לפני כמה ימים הגיעה בקשת חברות חדשה, ממישהו שהיו לנו 68 (!) חברים משותפים. אבל, מה לעשות, לא הכרתי אותו, ולכן שאלתי אותו האם אנחנו מכירים.

וזה מה שהוא ענה:

מכירים??? מי באמת מכיר את מי בימים שכאלו??? אני נשוי 18 שנה, אני באמת מכיר את אשתי??? אני יודע מה באמת עובר בראש שלה??? מה באמת היא עושה כשאני לא איתה??? וכשאני כן איתה??? ואימא שלי, שאני כאילו מכיר אותה כבר חמישים שנה, מה אני יודע על הסיגריה שמצאתי בשירותים שלה??? ממתי היא מעשנת??? אימא שלי??? אז מה אני יודע על היכרות. כלום. שום דבר. גורנישט. מאומה. נאדה. אפס. הבל הבלים הכול הבל אמר קין והרג את הבל.

מיוצר לציין שלא אישרתי את בקשת החברות שלו, הוא הצליח להתיש אותי. עכשיו אני רק תוהה מה זה אומר על 68 החברים המשותפים שלנו, שאני רק יכול להניח שגם הם לא מכירים אותו.

תובנות? כן, אתם שם.

מה רצית להיות כשהיית ילד?

מה רצית להיות כשהיית ילד, היא אחת השאלות ששואלים תמיד בראיונות. התשובות, כצפוי, מגוונות, אבל בגדול אפשר לחלק את המשיבים לשניים. יש את אלו שמספרים שכבר מגיל צעיר ידעו שהם רוצים להיות מה שהם עושים היום – רופא, אמן, סופר, מעצב, ועוד. ויש את אלו שמספרים שהם בכלל רצו להיות משהו אחר, והחיים גלגלו אותם לכיוונים אחרים מהשאיפות שלהם.

כמעט אף פעם אין מישהו שמודה שהוא לא רצה להיות כלום. אני לא מדבר על מי שבתור ילד קטן רצה להיות כבאי או מעצב, או ילדה שרצתה להיות רקדנית בלט או סופרת, אלא על גילאים קצת יותר מאוחרים. כנראה שאם לא היו לך שאיפות למשהו כשהיית צעיר, זה מעיד עליך משהו לא טוב.

להלן וידוי: לא רציתי להיות כלום. ניסיתי לחשוב על זה לא מעט, ואין לי שום זכרון כזה או אחר, מה רציתי להיות כשהייתי צעיר, נער בבי"ס יסודי או בתיכון. ואפילו בצבא. וגם כשהשתחררתי, לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות.

למשפחה שלי לעומת זאת זה היה ברור (כמה קלישאתי) – רופא, עורך דין, או משהו בסביבה. לשניה ורבע אפילו שקלתי את זה. הבעיה שלי תמיד הייתה שהכל עניין אותי, אבל לא רציתי לעסוק בתחומי העניין. עניין אותי רפואה, אבל לא רציתי להיות רופא. עניין אותי משפטים, אבל לא רציתי להיות עורך דין (לפני כמה שנים אפילו  השתעשעתי במחשבה ללכת ללמוד משפטים). עניין אותי כלכלה (!!!) אבל לא רציתי ללמוד את זה. ועוד ועוד ועוד.

הדבר היחיד שעמד אולי על הפרק היה פסיכולוגיה. בגיל 23 או משהו כזה לקחתי קורס באוניברסיטה הפתוחה, לא זוכר אפילו באיזה נושא בדיוק. אחרי כמה מפגשים קרה שטסתי (שוב) לאחד מטיולי אחרי הצבא שלי, וכך נסתם הגולל גם על התחום הזה.

לעיצוב הגעתי במקרה. אחרי הצבא התחלתי לעשות קצת קולאז'ים וחברה יקרה שכנעה אותי ללכת לעשות מכינה כי אני חייב לעשות עם זה משהו. היא התקשרה, לדעתי אפילו רשמה אותי, והשאר הוא היסטוריה.

באופן מפתיע, מהר מאד גיליתי שבמידה מסויימת עיצוב דומה מאד לפסיכולוגיה. כשמעצבים צריך לחשוב על קהל יעד, לחקור אותו, להבין אותו, מה מניע אותו, מה הוא אוהב, ממה הוא נרתע, איך לתקשר איתו, וכן הלאה. מעצב טוב מבין את נפש האדם שאליו הוא פונה. כשהתחלתי ללמד עיצוב גיליתי גם שלא מעט מהסטודנטים שלי התלבטו בין לימודי עיצוב לללימודי פסיכולוגיה, ואני חושב שזה לא מקרי.

עברו שנים, התחלתי לכתוב, ומכיוון שהתחום המשיך לעניין אותי, זה היה אך טבעי שמתישהו אמצא את הדרך לעסוק בו. הפעם הראשונה הייתה בכתבת חדרי הטיפולים שהתפרסמה לפני כמה חודשים בגלריה (כתבתי עליה לאחר מכן בבלוג). היה קצת מוזר לעסוק בתחום שכזה מנקודת מבט עיצובית, אבל נדמה לי שמקריאה בכתבה עולה החשיבות של עיצוב החלל וההשפעה שלו על הטיפול.

לפני שבועיים פורסמה במוסף הארץ כתבה שלי ושל רוני על הטיפול הפסיכולוגי באינטרנט. בניגוד לנקודת המוצא של לא מעט אנשים, שנוטים לבטל את הרעיון כמשהו מופרך מיסודו, לי דווקא היה ברור שלא יכול להיות שכל העולם מתקדם לרשת ושדווקא התחום הזה יישאר מאחור. אלו היו גם דבריו של הפסיכיאטר ד"ר ירדן לוינסקי (אחד משלושת מייסדי רשימות), שכותב בבלוג שלו, דברים שעוברים לי בראש – מחשבות על נפש, טכנולוגיה וכל הדברים שביניהם.

הנה קטע מהכתבה:

ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ויזם אינטרנט, פועל זה שנים על התפר שבין העולם הטיפולי לעולם הטכנולוגי. הוא מטפל בין השאר ברשת, במסגרת המרכז הטיפולי רזולוציה שהקים עם קבוצה של מטפלים, בהם פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומאמנים. "בחרנו מלכתחילה לפעול גם בשדה הזה, של הטיפול ברשת, מתוך הבנה שאנחנו מצויים באמצע מהלך שהוא בלתי נמנע", מספר לוינסקי. "ברור שכל העולם הולך לאינטרנט, וגם העולם הטיפולי הולך לשם. מדובר בתהליך שמפחיד מאוד את הקהילה הטיפולית, הן בגלל החידוש שיש בכך, והן משום שהמרחב החדש הזה מערער על הרבה מוסכמות שהתרגלנו אליהן".

הכתבה מנסה להציג תמונה מורכבת של התחום, ומשמיעה כמה קולות, כולל הסתייגויות. ברור שטיפול כזה לא מתאים לכל אחד, ושלא כל טיפול יכול להתבצע בסקייפ או בצ'אט. מצד שני, ברור לי, ואולי זה בגלל שמעולם לא הייתי בטיפול, שיש אנשים שטיפול מסוג זה יכול לשפר להם את איכות החיים במידה רבה.

ולסיום, אם לחזור לתחילת הסיפור – לוינסקי היה המרואיין הראשון שלנו לכתבה הזו, אבל אותי הוא מעניין כבר הרבה זמן, מכיוון אחר לגמרי. תראו לי עוד פסיכיאטר שמבין כל כך בעיצוב. הנה, אגב, שאלה שלא שאלנו אותו. מה רצית להיות כשהיית קטן?

117 ארגונים יוצאים לרחוב

עוד כמה שעות זה קורה – מצעד זכויות האדם הראשון בישראל.

יום שישי, ה-11 בדצמבר, ב-11:00 עד 14:00. מתכנסים בכיכר רבין בתל אביב. צועדים עד לרחבת מוזיאון תל אביב ברחוב שאול המלך, שם תתקיים עצרת.

117 ארגונים.

את רובם אני לא מכיר, לרובם אני לא משתייך, אבל זה בכלל לא משנה.

לראשונה כל הארגונים האלו צועדים זה לצד זה כי ברור שפגיעה באחד מהם היא פגיעה באחר.

ואם משום מה לא השתכנעתם – תקראו מה שיש לדנה אלכסנדר להגיד: לפתוח את הלב לקבוצות אחרות שנאבקות על זכויותיהן. הנה ציטוט אחד:

מי שנאבק למען היבט מסוים של זכויות אדם (זכויות נשים, זכויות עובדים, זכויות מיעוטים, זכויות להט"בים, ועוד ועוד) לא יכול לבטל מאבקים אחרים של זכויות אדם כ"לא שייכים", "עירוב של פוליטיקה" וכו'. מי שעושה זאת לא נאבק על זכויות אדם, אלא על אינטרס של קבוצה מסוימת.

נתראה מחר.

חזרתי ללמד. כיף כיף

בשבוע שעבר כתבתי על התקופה העמוסה שבה אני נמצא, וסיפרתי שחלק מהיבות לכך נעוצות בעובדה שאני מוסיף לי לשלל עיסוקי עוד שני עיסוקים לא פשוטים בכלל, מרתקים, מאתגרים, מסקרנים, אבל לא נותנים לרגע מנוחה.

הנה הראשון.

התחלתי ללמד היום בבצלאל, ביחד עם ד"ר אורי ברטל, בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל - סמינר שנתי שעניינו מגמות בעיצוב עכשווי. אורי מכסה את התחום מבחינה תיאורטית, אני מבחינה "מעשית", כלומר – מספר לסטודנטים מה קורה בעולם בשנה-שנתיים האחרונות ומראה להם המון המון דימויים, מתוך תקווה שזה ילהיב ויגרה אותם, ויגרום להם להרים את הראש ממטלות היום יום ולהתעניין קצת מה קורה מסביבם.

בשלב כלשהו בשיעור, היה רגע שבו מצאתי את עצמי אומר לסטודנטים שאני מקנא בהם על שהם עוברים את הקורס (באמת!). הם הולכים להיחשף לכל כך הרבה דברים יפים ומעניינים, וזה כל כך הולך לפתוח להם את הראש, שבאמת מאד היייתי שמח להיות סטודנט בקורס הזה. שנייה לאחר מכן שאלתי את עצמי אם זה משהו שאמורים להגיד, אם זה לא יכול להישמע כמו שחצנות, אבל מהר מאד שכנעתי את עצמי שזה דבר שהלוואי שכל המרצים היו חושבים, שהם היו רוצים להיות סטודנטים בקורס שהם מעבירים. תמיד אמרתי לסטודנטים שלי שאם לא הייתי נהנה לא הייתי מלמד, זה לא שהכסף שווה את זה, ואני מקווה שזה ימשיך ככה.

ואכן, למרות שזה היה רק השיעור הראשון, ושהוא היה יותר מבוא משיעור רגיל, מאד נהניתי, ובמיוחד מהמגוון של הסטודנטים. יש לי בקורס צורפים, מעצבים תעשייתיים, מעצבים גרפיים, אדריכלים, מהנדסים, ואפילו דוקטור לספרות (!) (אני, שאפילו תעודת בגרות אין לי, וגם לא תואר ראשון, שני או דוקטורט). הפלורליזם הזה טומן בחובו כל כך הרבה פוטנציאל לדיונים וויכוחים מרתקים ומעניינים, שאני כבר מחכה לשיעור הבא.

כשנגמר השיעור קלטתי כמה התגעגעתי. במשך שמונה שנים לימדתי רצוף, בלי הפסקות, בלי סמסטרים ובלי חופשים – תקופה שהסתיימה בינואר השנה, אחרי שהבנתי שאני חייב לפנות לי קצת זמן. לא יכול להגיד שהרגשתי שחסר לי, אבל אחרי השיעור היום הבנתי שבכל זאת. שזה משהו שאני נהנה ממנו, ולא משנה איפה אני מלמד, מי הסטודנטים, ומה נושא השיעור.

אז הנה, חזרתי ללמד. ולמרות הלחץ, והשעות, והנסיעה לירושלים רק בשביל שעה וחצי, אני שמח ממש כמו בפעם הראשונה.

כיף, כיף.

- – - – - – - – -

ואם אנחנו עוסקים בתואר השני – ביום שבת הקרוב בשעה 20:00 נפתחת התערוכה בהילוך שני 2009, שם יציגו בוגרים מצטיינים של התכנית את פרויקטי הגמר לצד עבודות הפרויקט הייחודי "הערות שוליים". אני אהיה שם, אם אתם באים תבואו להגיד שלום.

קצה חוט

יצא לי הרבה לחשוב על הביטוי הזה ביום האחרון, "קצה חוט". ניסיתי לחשוב למה דווקא הקצה של החוט. למה דווקא הוא, ולא קצה של משהו חמקמק אחר. ואז ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה חיפשתי קצה של חוט. לא הצלחתי. אני לא משתמש בחוטים, מצטער.

ואז הגיע "קצה חוט ראשוני". ניסיתי להבין מה ההבדל בין סתם קצה של חוט, לקצה חוט ראשוני. ומה ההבדל בין קצה חוט ראשוני לקצה החוט האחר, זה שמסתתר אי שם בהמשך.

ניסיתי לדמיין את השנייה הראשונה שאני רואה את הקצה של החוט. את קצה קצהו. איזו הרגשה זו תהיה.

ואז את השנייה.

ואת השלישית.

וכך הלאה והלאה והלאה, עד שכבר אפשר לראות את כל החוט, עד הקצה האחר שלו.

יצא לי הרבה לחשוב על הביטוי הזה ביום האחרון, "קצה חוט".

חודשיים אחרי הרצח במרכז ההומו-לסבי בתל אביב: למשטרה אין עדיין קצה חוט בפרשה.

אבל אי אפשר להגיד שהמערכת לא עובדת: משרד הפנים מבקש לגרש מהארץ את תומאס שמיידט, בן-זוגו של ניר כץ ז"ל, שנרצח לפני חודשיים.

(מחשבה: אולי כדאי שמשרד הפנים ינהל את החקירה, עושה רושם שהם מעולים בחוטים).

אני מתחיל לקרוא עוד פעם את מה שכתבתי לפני חודשיים, את הפוסט על תומס, ונשבר כבר בהתחלה.

וזה לא עובר.

ואז אני קורא את הפוסט שכתבתי לאחר מכן, נכון למועד כתיבת שורות אלו.

איזה דכאון.

תענוג והנאה

התגלגל לידי באיחור קל גליון מדד המותגים 2009 של גלובס, שיצא בחודש יולי. מפלצת הנייר הזו, מונה 460 (!) עמודים, ומכילה כל כך הרבה נונסנס שיווקי, אבל זה לא העניין.

בין כל אלפי המילים, מצאתי פנינה אחת, שרק בשבילה היה שווה הכל. בעמוד 426 קובעת סיגל שילוני, שכמו שלא הפסקנו לטוס אחרי ה-11/9, כך לא יפגע המיתון ברעב הצריכה של הציבור המערבי. אין לי שום עניין בלקבוע האם צודקת שילוני. אני לא מכיר אותה, ולא מחזיק מעצמי מומחה בכלכלה. הסיבה שנתפסתי לדבריה הוא התואר שמלווה את שמה.

שימו לב.

שילוני היא מנכ"ל חטיבת תענוג והנאה בקבוצת שטראוס.

אני חוזר, מנכ"ל חטיבת תענוג והנאה.

זה שזה לא תחרות לשאר החטיבות בשטראוס, זה לא חוכמה. לחטיבת בריאות ואיכות חיים, חטיבת קפה ישראל או חטיבת המלוחים, אין בכלל סיכוי מול תענוג והנאה. זו לא תחרות.

אבל תחשבו על זה לרגע, איך זה לחיות כשאתה יודע שאתה המנהל הכללי של תענוג והנאה. אמנם המון אחריות, אבל אני בטוח שיש בזה הרבה סיפוק, בהנחה שאתה טוב במה שאתה עושה.

נדמה לי אם כן שמצאתי את יעודי בחיים.

- – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - –

ובהזדמנות זו, איך אפשר שלא, שנה טובה, הרבה תענוג, והמון הנאה.