עטיפות בזעיר אנפין

חידה קטנה, שלושה ימים לפני המפגש הבא והשישי במספר של פורטפוליו לייב. במהלך המפגש שבו ישתתפו כאמור המאייר והסופר ירמי פינקוס, האוצר קובי בן-מאיר והמעצבת הגרפית אורנה אושרי, אחת הסוגיות שבהן נעסוק תהיה עד כמה איור חייב או צריך לשקף את המציאות בצורה ריאליסטית או שתפקידו להאיר צדדים אחרים שלה ושל הפנטזיה. הנה דוגמה מצויינת לדילמה הזו: במהלך העבודה על כל ספר מגיע תמיד השלב שבו צריך להחליט על העטיפה, וככל סופר, גם ירמי פינקוס התמודד עם הדילמה הזו לקראת צאתו של "בזעיר אנפין", ספרו החדש בהוצאת עם עובד.

הנה ארבע אפשרויות שנשקלו, נראה אתכם מנחשים מה נבחר לבסוף. התשובה תתגלה במפגש ביום שלישי, שבמהלכו יציג פינקוס אופציות נוספות ויחשוף קצת את תהליך הבחירה ואת הנימוקים לבחירה הסופית.

ולמקרה ששכחתם: פורטפוליו בבית העיר, מפגש שישי, יום שלישי ה-8/5 בשעה 20:30, בית העיר, ביאליק 27 תל אביב.

בין ריאליזם לפנטזיה: פורטפוליו לייב, מפגש 6

כן, אני יודע שעבר לא מעט זמן מאז שכתבתי פה, אבל יש לי שק מלא בתירוצים: שברתי את הבהן, התחילו החגים, נסעתי לנפוש לשבוע לאורך נהר הריין ולאחר מכן הייתי במשך שבוע במילאנו לרגל שבוע העיצוב (קשה אני יודע), ואז היה יום העצמאות ועוד ועוד, אבל הנה, נגמרו התירוצים, ומה כל זה לעומת הידיעה שבעוד 10 ימים (יום שלישי ה-8/5 בשעה 20:30, בית העיר, ביאליק 27 תל אביב) יתקיים מפגש נוסף, שישי במספר, של פורטפוליו לייב, עם לא אחר מהמאייר והסופר ירמי פינקוס!!!

מצטער שאני קצת חוזר על עצמי, אבל אני קצת מתרגש.

אם יש אנשים שאני מקנא בהם אלו מאיירים, ואם יש דבר שאני עוד יותר מקנא בו זה מאיירים שהם גם סופרים, ופינקוס הוא דוגמה מצויינת לכך. מאז תחילת הקריירה שלו הוא פיתח במקביל לקריירת האיור שלו גם קריירה של כתיבה. הוא היה מבקר אופרה וכתב תיאטרון בעיתון העיר, ערך את "ריתמוס", עיתון התזמורת הפילהרמונית הישראלית והרומן הראשון שלו, ו"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", רומן עם איורים שיצא בהוצאת עם עובד, זיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2009. בשנת 2010 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על פועלו כסופר וכאמן הסיפור הגרפי ובימים אלו יוצא לאור הרומן השני שלו, "בזעיר אנפין", אף הוא בהוצאת עם עובד (!!!). ואם זה לא מספיק, בשנה שעברה אישרה ועדת המינויים של המל"ג הענקת דרגת פרופסור לפינקוס.

גם את קריירת האיור שלו ניתב פינקוס בכמה מסלולים מקבילים: איורים בעבור העיתון ידיעות אחרונות, יסוד קבוצת אמני הקומיקס האלטרנטיבי "אקטוס", ועוד. בשנת 2008 ראה אור ספר הילדים שאייר "מעשה בדייג ובדג הזהב" המבוסס על מעשיה של אלכסנדר פושקין, ספר יוצא דופן בקריירה שלו שאינה מזוהה עם איורי ילדים, שמעלה את השאלה מדוע זה היה ספר הילדים היחיד שאייר עד כה. "כשאתה כותב לעצמך אתה כותב את מה שאתה רוצה לצייר", אומר פינקוס, ודרך עבודותיו אפשר לבחון סוגיות כמו האם איור לילדים חייב תמיד להיות דידקטי ולהתנחמד, האם מאייר טוב חייב לדעת גם לספר סיפור, מה איור מאפשר להגיד שצילום או רק מילים לא יכולים להגיד, ועד כמה איור חייב או צריך לשקף את המציאות בצורה ריאליסטית או שתפקידו להאיר צדדים אחרים שלה ושל הפנטזיה.

ומה עוד במפגש?

"לילה טוב", תערוכה חדשה באגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון ישראל (שנפתחה לפני חודש ותוצג במשך כעשרה חודשים), עוסקת אף היא במנעד שבין ריאליזם לפנטזיה. התערוכה עוסקת באחד הנושאים המרכזיים של החוויה האנושית: המעבר של היום אל תוך הלילה. היא מפנה את מבטה אל תוך חדר השינה ואל מחוצה לו, תוך התמקדות בשינויים המתרחשים בבית הרוחש פעילות לקראת השינה, ההליכה לישון ותהליכי ההירדמות, וכן שינויים מקבילים המתרחשים בחוץ, בטבע ובעיר החושפים מחוזות של נופי לילה, מסתורין ודמיון.

בנוסף לפינקוס ישתתפו במפגש השישי בסדרה גם קובי בן-מאיר, אוצר התערוכה "לילה טוב", ואורנה אושרי, המעצבת הראשית של העיתון ידיעות אחרונות.

לא תבואו?

אונליין אופליין: פורטפוליו לייב, מפגש 5

לפני שבוע, ביום שני בבוקר, שברתי את בוהן רגל שמאל שלי. כואב, לא כיף, מאד דבילי (וכן, אפשר לרחם עלי). כעבור יומיים עברתי ניתוח קטן שבמהלכו הכניסו לי כמה ברגים לכף הרגל, קיבלתי נעל מיוחדת מכוערת במיוחד שאני אמור ללכת איתה במשך חודש וחצי והומלץ לי לדרוך על הרגל כמה שפחות.

כן, כן.

מה שאומר שכבר שבוע לא יצאתי מהבית, חוץ מאותו טיול קצר לבית החולים. כבר שבוע שהכל בהולד, שזה לא נורא לכשעצמו. כבר הספקתי לראות 9 פרקים של העונה השנייה של אימפריית הפשע, אני משלים חוסרים ב"בוס" המעולה, רואה כל יום פרק של השידורים החוזרים של הבית הלבן (זה הגילטי פלז'ר שלי) וכן הלאה. ההפסקה מהחיים גרמה לי לחשוב במיוחד על המפגש הבא של סדרת המפגשים שאני מעביר בבית העיר.

נכון: הנה מגיע מפגש נוסף, חמישי במספר (!). יום שלישי, 3/4 בשעה 20:30. ומי הפעם? האמת, מדובר בפאנל חלומי: המעצב, המאייר והאנימטור הכה מעולה Jewboy; טליה זליגמן, ממקימי ועורכי מגזין התרבות המקוון אנטייטלד; ואיתי ולדמן, עורך מגזין טיים אאוט תל אביב. 

ומה הפעם? בקצרה – הנושא החביב עלי: אונליין – אופליין.

ובהרחבה:

הטשטוש בין העולם הדיגיטלי לבין העולם הפיזי הוא אחד המאפיינים הבולטים של החיים במאה ה-21. אם פעם היה נהוג להבחין בין העולם הווירטואלי – שמתקיים ברשתות החברתיות, בפורומים, בטלפונים החכמים ובאתרי האינטרנט – לבין "החיים האמיתיים", שמחייבים לכאורה קשר פיזי, בשנים האחרונות נוצר עולם היברידי חדש ומרתק שמשלב בין השניים ולא מפסיק להשתנת ולהתאים את עצמו למציאות החדשה. מה שבעבר נתפס אולי כגימיק משעשע או נחלתם של משוגעים לדבר, כיום, כשלרבים מאיתנו יש טלפונים חכמים עמוסי אפליקציות ומחשבים נישאים שמשרתים אותנו 24 שעות ביממה, קשה להפריד בין השניים.

אם בעבר העולם הפיזי היה זה שהשפיע על העולם הווירטואלי מבחינת מבנה, היררכיה או אסתטיקה, כיום שני העולמות משפיעים זה על זה באופנים שונים. הסיבות למעבר אלמנטים מהעולם המוחשי לעולם הדיגיטלי ברורות, ולו מפני שהראשון התקיים אלפי שנים לפני שהשני נברא. לא בכדי כל עולם המושגים של העולם הדיגיטלי מקורו בעולם הפיסי: שולחן העבודה נהפך לדסקטופ, פח האשפה מצא אף הוא את מקומו במסך המחשב, וגם שמות הדפדפנים נקראים על שם מושגים מהעולם הישן – חוקר ומגלה ארצות (אקספלורר), ספארי, אופרה, שועל אש ואחרים. המעבר ההפוך, שבא לידי ביטוי יותר ויותר בשנים באחרונות, מצריך התייחסות נפרדת.

בכתבה שהתפרסמה בעבר ב"גלריה" התייחס לכך Jewboy, שאף שניכר שלצורך עבודותיו הוא נעזר בתוכנות גרפיות ואנימציה מתקדמות, הן עדין שומרות על אופי מוחשי ומחוספס. הוא טען שהשפעת העולם הדיגיטלי על העולם הפיזי נובעת בראש וראשונה מכך שהמחשב, על כל ישומיו, החליף את כל הארסנל של כלי העבודה שהתקיים לפניו. "אנחנו מזמינים את האוכל במחשב, שומעים מוסיקה במחשב, קוראים את העיתון במחשב. אם תבקש מסטודנט לעשות היום סקיצה בידיים, הוא לא יבין על מה אתה מדבר. אפילו לכתוב במקום להקליד נראה להם מוזר. וכשאתה מבקש מהם לחפש השראה הם ישר הולכים לאינטרנט. אין כזה דבר כבר לצאת לרחוב ולהסתובב. הכל קורה כאן", הוא אמר והצביע על המחשב הנייד שלו. "זה המקום שבו אנחנו משתמשים למצוא את הרפרנסים הוויזואליים שלנו. אם פעם יצאנו החוצה והבאנו אלמנטים למחשב, היום זה עובד גם בכיוון ההפוך".

דוגמה מובהקת להשפעת שני העולמות זה על זה אפשר למצוא באפליקציית הצילום אינסטגרם, שהפכה בפרק זמן מהיר במיוחד לאחת מהרשתות החברתיות המצליחות של הזמן האחרון. בפן הצילומי שלה, מדובר באפליקציית צילום שמשתמשת בקדמת הטכנולוגיה כדי ליצור תמונות שנראות כאילו הן צולמו במצלמות ישנות מלפני 40 ו-30 שנה. את ההצלחה של אינסטגרם אפשר להסביר בכמה דרכים. טליה זליגמן, ממקימי ועורכי מגזין התרבות המקוון "אנטייטלד", סבורה שההצלחה המטאורית של אינסטגרם קשורה בראש ובראשונה לשילוב המדויק בין ה"fun" – המשחקיות, לבין היצירתיות. בכתבה שסיפרה את הסיפור של אינסטגרם במוסף הארץ הסביר מיכה קירשנר, ראש המחלקה לצילום בוויצו חיפה, את המשיכה שלנו לאסתטיקה ההיא של פעם: "יש באסתטיקה הזאת מן הגעגוע או מהנוסטלגיה לעולם שהיה, לעבר שאנחנו תמיד תופסים אותו כטוב יותר. ההווה תמיד קשה – הוא מאלץ אותנו להתמודד עם מס הכנסה, מחירי הקוטג', שכר הדירה. לקבל חלב ישירות מהרפתן ועטיני הפרה, זה נשמע רומנטי יותר. הזמן מעגל את פינות הכאב; הזיכרון הופך להיות מלוטש יותר, רומנטי יותר, וזה מה שכובש".

סוגיות כמו המעבר של אסתטיקה בין עולמות האונליין והאופליין, החזרה לעבודת הידיים דווקא בעידן הדיגיטלי והסיבות לכך שאנחנו לא עוזבים את המחשב, יעמדו במרכז הערב החמישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". שאלות נוספות שיידונו במפגש יהיו האם יצירה ידנית בעידן הדיגיטלי היא גימיק שנועד לפאר את היכולות הטכניות של היוצרים או שמאחורי תהליך היצירה שלהם יש עומק ומחשבה? האם הניסיון להישאר נאמן למסורות ומלאכות יד עתיקות הוא מאבק בקידמה שסופו כשלון ידוע מראש? ואיך משפיעים המרחק ההולך וגובר בין אנשים לבין העשיה, אובדן הכישורים ואובדן הידע של איך דברים נעשים על חדשנות ויצירה.

לא תבואו?

מיהו ישראלי? פורטפוליו לייב, מפגש 4

מבין כל התגובות שקיבלתי בעקבות המפגש האחרון של פורטפוליו לייב בנושא אופנה והשפעת הזמן על הטעם והסגנון, התגובה שהכי חזרה על עצמה והכי שימחה אותי הייתה "גרמת לי לחשוב". בכל פעם שאני  מקבל כזו תגובה אני מאד מרוצה, כי לא רק שהיה מעניין והיה נחמד אלא כנראה שהצלחתי לעלות על משהו שמעסיק אנשים, שמטריד אותם, שהוא לא ברור מאליו. זה גם נחמד כי זה גורם לי להבין שזה לא מעסיק רק אותי, ומי שלא היה במפגש ושמע את דורין פרנקפורט, אריק בן שמחון ועמית ("תוגת הגוף") שהם, פשוט הפסיד.

והנה מגיע מפגש נוסף, רביעי במספר: יום שלישי, 6/3 בשעה 20:30. ומה הפעם? בקצרה – אילה צרפתי, גלית גאון וירון טן ברינק.

ובכל זאת קצת יותר:

המעצבת אילה צרפתי, שהחלה את דרכה כאמנית פלסטית, הקימה לפני 20 שנה ביחד עם בן זוגה, אלבי, את הסטודיו והמותג Aqua Creations. כיום היא נחשבת לאחת המעצבות (והמעצבים) הישראליות המצליחות ביותר בעולם: גופי התאורה היחודיים בעלי המימד התיאטרלי שיצרה מבדים קטיפתיים, מזכירים בצורתם יצורים ימיים, ואפשר למצוא אותם באולמות לובי וכנסים של בתי מלון, אולמות קזינו, בתים פרטיים, מסעדות ומשרדים ברחבי כל העולם. לא רבים יודעים אבל המפעל של אקווה קריאיישנס, ששטחו 4,500 מ"ר, נמצא על מה שהיה פעם מאפייה גדולה בדרך קיבוץ גלויות על גבול יפו ותל אביב.

אפשר לנסות ולהסביר את ההצלחה חובקת העולם של אקווה בכמה דרכים, אולם סביר להניח שהעובדה שמדובר ביוצרת שממוקמת דווקא בישראל לא תהיה אחת מהן. בניגוד לתו האיכות של העיצוב האיטלקי או לקווים המזוהים של הסגנון הסקנדינבי, קשה לקבוע מה הופך עיצוב לישראלי, והאם בכלל יש דבר כזה. בנוסף, למרות שיוצרים מתחומים רבים שואפים להצליח מעבר לים, סיפורי ההצלחה של יוצרים ש"עשו" את זה הם מועטים, במיוחד סיפורים של יוצרים שממשיכים לראות בישראל את מקום מגוריהם.

בעוד שהרצון להצליח בחו"ל הוא מובן, הדרך לעשות את זה היא עדין בגדר תעלומה: האם כדאי להבליט את היסוד המקומי או שצריך לנסות ולפעול בשפה ובכלים בינלאומיים? בראיון שהתפרסם ב"גלריה" לפני שנתיים, כמה ימים לפני פתיחת מוזיאון העיצוב בחולון, אמרה האוצרת הראשית של המוזיאון, גלית גאון, ש"עיצוב ישראלי חי היום בחוץ, הוא חי בעולם. התפקיד שלנו הוא ליצור קשר בין האוצרים האורחים למעצבים בארץ". שמונה חודשים לאחר מכן, אמרה גאון בראיון אחר ש"צריך להבין שהמרחב הוא מרחב בינלאומי. המעצבים הישראלים שחיים בארץ – ואולי צריך להפסיק להגיד עיצוב ישראלי אלא מעצבים ישראלים – עובדים בקונטקסט בינלאומי ומוצגים בתערוכות בינלאומיות. מרחב הפעולה שלהם הוא לא רק בארץ ואנחנו מנסים להציג אותם בתוך ההקשר הזה. אני לא בטוחה שלתערוכה שמבוססת רק על איפה אנשים גרים יש זכות קיום רק בגלל הסיבה הזאת. צריכה להיות לה סיבה הרבה יותר טובה מזה; זה לא מוזיאון לגיאוגרפיה".

דברים אלו של גאון נאמרו בין השאר לאור הביקורת שהופנתה כלפי המוזיאון, שמאז שחל לפעוך המוזיאון שם דגש על יוצרים ותערוכות מחו"ל. חיים פרנס, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שאל באותו הקשר "האם תפקיד המוזיאונים בארץ להיות כמו עוד סניף ברשת מקדונלדס העולמית של המוזיאונים? מה קורה עם המעצבים המקומיים? יש פה ציבור שזוכה להצלחה בחו"ל, יש לנו סצינה שההשפעה שלה גדולה יותר מהאחוז שלה באוכלוסיית העיצוב העולמית. יש תחושה שהמוזיאונים הגדולים לא ממש אוהדים את הנבחרת המקומית. עדין לא החלמנו מתרבות היבוא שמקרר תוצרת חוץ הוא מקרר טוב יותר ממקרר מקומי".

שאלת אלו יעמדו במרכז הערב הרביעי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר", כמו גם בשאלות האם בעידן הגלובלי יש כזה דבר שפה מקומית? חומר מקומי? צבע? צורה? והאם זה בכלל משנה? מה קורה כשכמה יוצרים שנולדו במקומות שונים פועלים ביחד? מה אפשר ללמוד מיוצרים ישראלים שמצליחים בעולם ואיך הם מתקבלים בחו"ל? למה תמיד מה שעושים בחו"ל נראה שווה יותר? נוצץ יותר? האם באמת חו״ל שווה יותר, ואולי הגיע הזמן להתנער מרגשי הנחיתות הפרובציונאליים? ולבסוף, מדוע אנו מתעקשים עד היום להגדיר יוצרים ואמנים כמו רון ארד, אריק לוי, ניר הוד (או נטלי פורטמן) כישראלים?

וכאמור, במפגש הרביעי בסדרה ישתתפו המעצבת אילה צרפתי; האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, גלית גאון; והעיתונאי ירון טן ברינק, שיתן את נקודת המבט שלו על שאלות אלו מתחומי יצירה אחרים.

לא יודע מה אתכם אבל אני כבר מתרגש!

אופנה לא רק למעצבי אופנה: פורטפוליו לייב, מפגש 3

היו כבר שני מפגשים סופר מוצלחים, הנה מגיע מפגש נוסף: יום שלישי, 7/2 בשעה 20:30. ומה הפעם?

מעצבת האופנה דורין פרנקפורט נוהגת לפרסם בעמוד הפייסבוק שלה תמונות ארכיון של קולקציות ישנות תחת הכותרת "שלפנו מהבוידעם: קפיצה קטנה לארכיון". הפניית הזרקור אל קולקציות אלו לא אופיינית אצל מעצבי אופנה, גם מכיוון שמטרתם לגרום לנו לקנות פריטים מקולקציות חדשות, וגם מכיוון שכולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציות הבאות: אנחנו פותחים את אלבום התמונות שלנו מלפני 15 או 20 שנה, נתקלים במקרה בטלוויזיה בשידורים חוזרים של ערוץ 1 מאותה התקופה, או סתם עושים סדר בארון ונתקלים בחולצה שקנינו מזמן ולא לבשנו אף פעם. לא משנה בני כמה אנחנו, נשים או גברים, צעירים או מבוגרים – התגובה בדרך כלל זהה: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? איך העזנו להתלבש ככה? ומי שכנע אותנו שהחולצה או המשקפיים האלו מתאימים לנו (שלא לדבר על התספורת).

יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים כל בוקר במראה אנחנו בדרך כלל בטוחים שהמראה שנשקף ממנה, גם אם הוא לא הצעקה האחרונה בעולם האופנה, הוא ודאי לא משהו שיהיה אפשר לחשוב עליו בעתיד כמביך. מצד שני, פעמים רבות כשמדובר בהורים או בסבים ובסבתות שלנו, הלבוש שלהם נראה לנו דווקא מגניב, אפילו קלאסי, ויוצר תחושת געגוע נוסטלגי למשהו שאף פעם לא היינו באמת חלק ממנו.

העמדה המורכבת שעולם האופנה דורש מאיתנו היא לא דבר חדש, שכן בעידן הצרכני אנחנו נדרשים כל הזמן לבדוק את המלתחה שלנו ולהחליף אותה כדי להישאר מעודכנים. תעשיית האופנה (ומדובר בתעשייה מתוחכמת וחובקת עולם) דורשת מאיתנו כל הזמן להישאר עם יד על הדופק. יחד עם זאת, מי שרוצה להישאר מעודכן ועוקב אחר תצוגות האופנה והפקות האופנה במגזינים הנחשבים, יפגוש שם לא פעם מערכות לבוש שסביר להניח שאיש לעולם לא ילבש. הדבר נכון גם לגבי מי שיבקר במוזיאונים או בגלריות שמציגות תערוכות שעוסקות באופנה: האם אפשר לקרוא למה שמוצג שם אופנה? עד כמה התוצאה צריכה להיות לבישה ועד כמה אפשר לראות בה יצירת אמנות? מה קורה אם כן לאופנה כשהיא מוצגת בחלל מוזיאלי? מה קורה לעיצוב בכלל כשהוא נכנס למוזיאון?

ההבדלים בין מושג האופנה למושג האופנתי, מתי עיצוב חדש הוא רק טרנד ומתי הוא מצליח לחדש ולשמור על ערכים על זמניים, והקשר של יוצרים אחרים בתחום התרבות החזותית כמו אדריכלים, מעצבים תעשייתיים, מעצבים גרפים או אמנים לעולמות אלו, יעמדו במרכז הערב השלישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השלישי בסדרה ישתתפו בנוסף לדורין פרנקפורט גם מעצב הרהיטים אריק בן שמחון והעיתונאי והעורך עמית שהם, שערך עד לאחרונה את מוסף התרבות "ז'ורנאל" של עיתון מעריב.

וכמובן שגם הפעם אני מבטיח שיהיה מעניין, אז תבואו, כן?

—

לגבי התמונה בראש הפוסט – דוגמנית: ניבה פון וויזל. בגדים, איפור  ושיער – דורין פרנקפורט. צילום: חיים לוסקי.

והנה כמה פריטים שעיצב אריק בן שמחון שגם עליהם נדבר במפגש:

הרמה להנחתה

כבר שבועיים שהצילום הזה לא יוצא לי מהראש.

-

לקראת המפגש השני בסדרת פורטפוליו לייב (שיתקיים ביום שלישי הקרוב), ביקרתי לפני שבועיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ונפגשתי עם גליה גור זאב, האוצרת של תערוכת צילומי העיתונות עדות מקומית. התערוכה מציגה את מיטב צילומי העיתונות של השנה האחרונה, כולל את הדיוקן הזה שצילם זיו קורן, שמציג את נשיא המדינה, שמעון פרס, במהלך ביקור בימ"מ (יחידה מרכזית מיוחדת ללוחמה בטרור) בפברואר 2011.

הנה הפריים המלא:

הצילום הזה זכה בקטגוריית דיוקנאות בודדים במקום הראשון. הוא לא בהכרח הצילום הכי טוב בתערוכה, או הצילום שהכי ריגש אותי, ועדיין. יש בו משהו כל כך מוצלח, שמצליח להעביר בצורה כל כך מדויקת את המקום הפסיכי הזה שאנחנו גרים בו: נשיא המדינה, האזרח מספר אחת (בן 88, כן?), משתעשע כמו ילד בגן עם לוחמי ימ"ם שהפנים שלהם מכוסים, ומכוון נשק כלפי הצלם – וכעת גם כלפי הצופה. זה כל כך מופרך, שאפשר לדבר על זה שעות, ולכתוב מאמרים אינספור.

אבל לא חייבים: זו הדוגמה הקלאסית למשפט הידוע שתמונה שווה אלף מילים.

אבל התמונה הזו מעסיקה אותי בפן רחב יותר שמעניין אותי לבדוק, ושיהיה גם אחד הנושאים שנדבר עליו ביום שלישי הבא. הצילום הזה הוא ממש הרמה להנחתה, בדיוק מסוג צילומי העיתונות שמבקש ממעצבים "בואו תשתמשו בי", שיוסיפו לו משפט או שניים וישגרו אותו לקהל הרחב ככרזה פוליטית. הוא מכיל את הגיחוך המתבקש, הרלבנטיות למקום, את הדמות הפוליטית המוכרת. מה צריך יותר מזה? מצד שני, אם התמונה הזו כל כך מוצלחת, האם צריך את התיווך של המעצב הגרפי כדי שיפנה את תשומת הלב שלנו אליה? אל המציאות שנקפת ממנה? או שמספיק לראות אותה וזהו?

הצילום הזה הזכיר לי את הכרזה הזו של טרטקובר, משנת 1998:

שוב, צילום שמציג בצורה מדויקת את העולם הפסיכי שאנו חיים בו. מצד שני, אם תמונה אחת שווה אלף מילים, מה קורה כשיש מיליון תמונות? מה הסיכוי שלנו לשים לב לתמונה הזו ולא לאחרות? ומה הסיכוי של צילום לשנות מציאות, להשפיע על המציאות? ואולי בכך טמון הכח של המעצב (ושל העורך), לברור מבין אלפי התמונות את התמונה האחת ובאמצעות הוספת המלל להפנות אליו את תשומת הלב שלנו?

-

יש עוד הרבה צילומים מצויינים בתערוכה, שהייתה אגב מלאה באנשים. זה גם קצת מוזר, למה שאנשים יבואו לראות במוזיאון צילומים שכבר התפרסמו בעיתונות? למה אנחנו צריכים מישהו שיגיד לנו, הנה הצילומים החשובים של השנה האחרונה? זה לא כזה ברור מאליו בעיני. למה שמישהו ירצה לראות את התמונה הזוכה בקטגוריית תרבות ואמנות (בודדות) שמציג את רגע הזכייה של ג'קי מנחם, הזוכה בגמר "האח הגדול" השלישי, מרץ 2011:

גם זה מסוג התצלומים שמעצבים יכולים לעשות אתם מטעמים. מצד שני, כמו שהשנים האחרונות הוכיחו, לא צריך להיות מעצב בשביל להדביק משפט על תמונה ולהפיץ אותה ברשת, כמו הלהיט האחרון, חתולים מסיתים לשמאל. אבל זו כבר סטייה מהנושא (…). נראה לי שלמפגש בין חתולים ואינטרנט מגיע מפגש מיוחד משלהם, שיחקור פעם אחת לעומק את התופעה הזו. מי יודע, אולי בהמשך הסדרה…

-

ותזכורת קטנה: פורטפוליו בבית העיר, יום שלישי 10/1 בשעה 20:30, ביאליק 27 תל אביב

זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן

אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק עם המשתתפים במפגש השני של פורטפוליו לייב (יום שלישי, 10/1, 20:30 בבית העיר), היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה? ולמה קולם של מעצבים לא נשמע גם בסוגיות שקשורות לתחום העיצוב. כתבתי על זה קצת במחשבה שפרסמתי ביום ראשון באנטייטלד וגם עודד בן יהודה פרסם היום ב-xnet פוסט בנושא עם הרבה דוגמאות.

היום אני שמח לשתף אתכם (במסגרת פורטפוליו צ'אט) בשיחה שניהלתי עם עידו ניסן ארזי, שפתח ב-2009 את Poster Boy, בלוג הכרזות (המעולה) של עידו, ניסן וסני.

מבולבלים? גם אני הייתי עד שהבנתי שמה שהחל כבדיחה בלימודים הפך להיות השם שאיתו הוא חותם על הכרזות שלו. "פוסטר בוי הוא הכינוי לשחקן בקבוצה שלא מקבל דקות משחק ורק מצטלם לפוסטר", כותב סני בבלוג. "וככה זה גם במחאה – אתה לא באמת במשחק אבל אבל אתה עומד על הקווים וצועק אל השחקנים מה אתה חושב שצריך לעשות. הכרזות שלי הם תגובה, הערה, הארה או מחאה שלי לנעשה סביבי. אם אתם מסכימים עם משהו שעשיתי תרגישו חופשי להעביר, ללנקק, להפיץ ולשלוח לכל העולם סביבכם".

ההשפעה של טרטקובר היא ברורה (זה מחמאה, כן?), ושניה לפני שנתחיל בצ'אט, הנה אחת הכרזות האהובות עלי:

בואו נתחיל (וכמובן שכל הכרזות בפסט הזה הן פרי עיצובו):

sany: היי

yuvalsaar: ‫שלום! מה שלומך?‬

sany: כמו תמיד, רק קצת אחר כך. איך אצלך?

yuvalsaar: ‫לא רע בכלל‬, ‫שזה גם כמו תמיד‬

sany: ככה זה החיים בהארץ

yuvalsaar: ‫נו…‬ ‫איך אתה רוצה שנפנה אליך? עידו. סני? עידו, ניסן וסני?‬

sany: סני. עידו זה רק בקופת חולים, וניסן זה רק שאבא שלי מתעצבן

yuvalsaar: ‫סבבה. בוא תספר קצת על עצמך, מה ואיפה למדת ומה אתה עושה מאז‬

sany: ‫אוקי. אז למדתי בשנקר והייתי התלמיד המעצבן הזה שלא משנה מה התרגיל הוא תמיד מביא משהו פוליטי, תמיד מנסה לנג'ס עם איזו אמירה חברתית למרות שזה כולה שיעורים בטיפוגרפיה. אבל אם כבר לכתוב משהו בפונט יפה אז למה שלא יהיה קשור לרצח רבין? זה לפחות מה שחשבתי

yuvalsaar: ‫מתי סיימת? ומה היה פרויקט הגמר שלך?‬

sany: סיימתי ב-2007. פרוייקט הגמר שלי היה מיתוג לפסטיבל החוגג 40 שנות כיבוש עם אריזות מתנה כאלה לבקבוקי תבערה וכדורי גומי

yuvalsaar: ‫ומה היו הביקורות שקיבלת?‬

sany: הביקרות שהכי זכורה לי הייתה שזה יותר מידי קופרייטרי ופחות מידי מעוצב, כאילו שהרעיון יותר חזק מהעיצוב

yuvalsaar: ‫אוקי. ומה עשית מאז 2007?‬

sany: אחרי שנקר עבדתי במשרד פרסום עד שנשברתי ואז פתחתי סטודיו. מאז אני בעיקר עובד עם ארגונים ועמותות פוליטיות וחברתיות

yuvalsaar: ‫מה למשל? תן דוגמאות‬

sany: זה מאוד שמאלני, מוכן?

yuvalsaar: ‫אל תאיים‬

sany: שלום עכשיו, סולדריות שייח ג'ראח, השמאל הלאומי, מרצ, גרינפיס, יוזמת ז'נבה, שוברים שתיקה, תנועת מתפקדים, ילדים ישראלים, ניצן הורוביץ, ועוד כמה

yuvalsaar: ‫אז אתה באמת מה שנקרא שמאלני מקצועי. תגיד, אפשר להתפרנס מזה? או שאתה נאלץ לעשות חלטורות מהצד‬?

sany: אני לא נאלץ, אני עושה דברים נוספים, אבל לא מאילוץ. אפשר להתפרנס מזה, אבל צריך לחיות בצניעות בדירה קטנה ולאכול רק לחם

yuvalsaar: ‫אז לפני שנעבור לבלוג רק תגיד מה אתה עוד עושה? יש לך בכלל אתר חוץ מהבלוג?‬

sany: אני מעצב קצת לטלויזיה (מועדון לילה, שבוע סוף, קומדי סנטל וכו') וכל מני פרוייקטים מסחריים. אתר משלי עוד לא הספקתי להרים

yuvalsaar: גם משהו… ברשותך, בוא נעבור לבלוג. למה בעצם בלוג?‬

sany: התשובה הקצרה והמבאסת היא כי זה זול מלהדפיס את הכרזות וללכת לתלות אותם ברחוב

yuvalsaar: ‫אני יכול להבין את זה גם מההבט שכרזות זה קצת אאוט ואינטרנט זה אין, אבל מה היכולת שלך להשפיע או לקבל תשומת לב בבלוג?‬

sany: האמת היא שזה הפתיע אותי עד כמה החשיפה היום הרבה יותר חזקה בבלוג מאשר ברחוב. היום כרזה מגיע להרבה יותר אנשים בפייסבוק מאשר ברחוב הכי מרכזי בעיר

yuvalsaar: ‫יש לך הערכה לגבי מספר האנשים שרואים את העיצובים שלך?‬

sany: בחודשים טובים היו לי אפילו כמה אלפי כניסות לאתר, וזה לא כולל את האנשים שראו בפייסבוק ולא נכנסו. אבל יש גם תקופות של כמה מאות בחודש

yuvalsaar: ‫ואז נשאלת השאלה האם זה בכלל משפיע? למה לעשות את זה?‬

sany: כמי שמעצב בד"כ כרזות לתנועות ואירגונים ששם הכרזה היא חלק מקמפיין והיא מחוברת עם אסטרטגיה ומיתוג, אני מוצא את עצמי המון פעמים עם אמירה שאני מאוד רוצה להגיד אבל לא בדיוק מתאימה לתנועה אז במקום לגנוז יש לי את המקום שלי, ששם האמירה היא שלי. חוצמזה שזה לא שזה באמת בא מאיזה מקום מאוד שכלתני שבו ישבתי והחלטתי שצריך לעשות בלוג. פשוט כשקורה משהו שמעצבן אותי אני חייב להגיב, והכלי שיש לי כמעצב זה זה

yuvalsaar: ‫יפה!‬

sany: בעצם זה ביבי אחראי לבלוג הרבה יותר ממני. ככל שהוא יותר מעצבן אותי ככה יש יותר כרזות

yuvalsaar: ‫תגיד, איך זה עובד? אתה רואה תמונה ואומר זה מתאים לי למשהו שאני רוצה להגיד או קודם יש אמירה ואחרי זה מתחיל תהליך העיצוב?‬

sany: זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן. אחר כך אני מזקק את מה שאני רוצה להגיד על זה. אני בעצם מנסח לעצמי את הטוקבק שלי, מה האמירה שלי על זה, ואז אני מתחיל להריץ בראש רעיונות איך להגיד את המסר שלי בצורה הכי מפתיעה, הכי מרגשת, הכי נוגעת. אבל אין לזה נוסחה קבועה. לפעמים אני שומע שיר ופתאום אני אומר לעצמי "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? זה שווה כרזה!

yuvalsaar: ‫כמו שאתה יודע, במפגש הבא שלי בבית העיר אני מארח את דוד טרטקובר, ואני תוהה למה אין עוד טרטקוברים? כי אין? כי יש אבל לא טובים כמוהו? כי היום יש הרבה יותר ערוצי הפצה? כי כבר לא אכפת לנו? כל התשובות נכונות?‬

sany: אני לא בדיוק בטוח שאין עוד כמוהו, אני חושב שפשוט החשיפה שלהם הרבה יותר קטנה, גם כי כחברה השתננו

yuvalsaar: ‫זה חלק מהעניין שעליו אני מדבר‬. ‫כשאני אומר אין עוד טרטקובר זה לאו דוקא ענין של כשרון‬

sany: פעם התעניינו בעיצוב פוליטי, פעם חיפשו אנשים עם אמירה כזאת. גם בעיצוב וגם בעוד דברים. פעם הקהילה, האימרה על החברה, על המדינה, היו במרכז תשומת הלב, ואז אמנים ומעצבים פוליטים קיבלו יותר תשומת לב. אבל היום סטודנט לעיצוב בא ללמוד בשביל לעצב אפלקציה מגניבה לאייפון, והשאיפה הכי גדולה שלו היא לעצב לתאגיד בינלאומי. כתוצאה מכך מעצבים שרוצים לשנות את העולם קצת נדחקים הצידה

yuvalsaar: ‫אני לא בטוח שכשטרטקובר הלך ללמוד כל המעצבים רצו לשנות את העולם‬

sany: אני גם לא חושב שזה היה ככה, אני מבין שגם שטרטקורבר הלך ללמוד לא כולם רצו לשנות את העולם, אבל אז ברדיו היו שירים על גבעת התחמושת וזה היה מקובל יותר ופופולרי יותר לדבר על החברה, על המאקרו, על מה שקורה במדינה. אז גם למעצבים היה יותר חיבור לזה ואתה גם רואה את זה בעבודותיו המוקדמות יותר. הוא מאוד ישראלי, מאוד עוסק בארץ ישראל. כמה מעצבים צעירים היום בכלל רוצים ללכת לעבוד בשביל עירייה או בשביל מפלגה?

yuvalsaar: ‫זה נכון‬

sany: היום מעצב צעיר רוצה לעשות לוגו לבוטיק מעצבים או קטלוג אופנה

yuvalsaar: ‫תזכיר לי בן כמה אתה?‬

sany: 30. כבר די זקן אה?

yuvalsaar: ‫עוד שניה יכול לצאת לפנסיה‬… ‫אתה חושב שלמחאת האוהלים תהיה השפעה על הדבר הזה? כי לא ראיתי יותר מדי מעצבים שמוחים פה על משהו בזמן האחרון‬

sany: מחאת הקיץ עשתה בדיוק את מה שאני מדבר עליו. לכמה רגעים היא הפכה את המחאה למגניבה, למרכזית, לטרנדית, ואז פתאום שמו לב לכמה עיצוב מחאה יש פה, ופתאום מעצבים גילו שזה כלי מצוין להעביר בו מסרים. וכנראה שבגלל זה גם הכרזה "משרתם של שני אדונים" שעשיתי בתקופת המחאה על ביבי, נוחי ותשובה קיבלה הכי הרבה חשיפה, כי היא יצאה מגבולות הבלוג והגיע לפריים טיים של הטלויזיה

yuvalsaar: ‫כן, אני זוכר אותה מאז. מה אתה אומר, המחאה תחזור באביב?‬

sany: אני חושב שצפוי לנו עוד קיץ של אוהלים. נראה שאפילו אנשים מחכים לזה, אבל זה ישראל, אז הכל יכול לקרות. מה שבטוח זה שבתערוכות סוף השנה הקרובות תראה הרבה יותר כרזות מחאה

yuvalsaar: ‫אתה חושב? אני ממש לא בטוח לגבי התערוכות‬. ‫גם לגבי המחאה, אגב, אבל בוא נתרכז לרגע בתערוכות‬

sany: אני חושב שמחאה הפכה להיות הרבה יותר מגניבה והרבה אנשים התחברו אליה לראשונה. אני פעיל פוליטית מגיל 14, הייתי בהמון הפגנות, אף פעם לא הרגשתי את העוצמה שהייתה בקיץ האחרון, ואף פעם לא פגשתי את האוכלוסיה הזאת של המעצבים בהפגנות. ופתאום בקיץ ראיתי חיבור של האוכלוסיה הזאת למחאה. אני בטוח שזה ככה גם אצל הסטודנטים, הנושאים האלה חמים עכשיו

yuvalsaar: ‫נצטרך להמתין ולראות. הלוואי. משהו להוסיף לסיום?‬

sany: ממממ… שני דברים

yuvalsaar: ‫קדימה‬

sany: אחד: לא יצא לי להגיד שבשנה האחרונה יש לי חבר טוב ששמו עידו רונזטל, שכותב סאטירה, שעושה איתי בריינסטורמיג ומביא מלא רעיונות לכרזות לבלוג ומגיע לו קרדיט.

yuvalsaar: ‫מגיע לו!‬

sany: והשני זה שטרטקובר הוא כל מה שרציתי להיות מרגע שגיליתי את העיצוב הגרפי. הוא המורה הרוחני שלי ואני מקווה שגם של כמה שיותר מעצבים בישראל, וזה כבוד להיות מוזכר איתו באותו ערב. בקיצור, תודה על המחמאה

yuvalsaar: ‫מה שאומר שנראה אותך ביום שלישי?‬

sany: ברור

yuvalsaar: ‫תבוא להגיד שלום!‬

sany: בשמחה

yuvalsaar: מעולה! בוא נסיים במשהו אופטימי…

פורטפוליו לייב: מפגש שני

זהו. אחרי המפגש הראשון והמוצלח, אפשר לספר על המפגש הבא.

בעוד שבועיים – ביום שלישי ה-10/1 בשעה 20:30 – יתקיים המפגש השני של פורטפוליו בבית העיר וההתרגשות רבה. אני באמת שמח ונרגש לספר שהאורח שיפתח את הערב השני יהיה לא אחר מדוד טרטקובר (בסוף הפוסט תוכלו לגלות מי האורחים הנכבדים האחרים שיתלוו אליו). אמנם נדמה לי שלא צריך להציג את טרטקובר אבל בכל זאת נגיד עליו כמה מילים.

"טרטקית אינה שפה רשמית בישראל, ובכל זאת, מעטים כיום הם הישראלים שאינם דוברים אותה ברמה כזו או אחרת. את הטרטקית לא לומדים באולפן. היא מחלחלת לתודעה במשך שנים דרך כרזות, ספרים, סיכות, מדבקות ומודעות". כך כותב עורך הדין מיכאל ספרד על התרומה התרבותית של המעצב דוד טרטקובר (טרטה בפי חבריו) בספר חדש המאגד עבודות של המעצב מארבעה עשורים. לא בכדי מדבר ספרד על שפה טרטקית, שכן שמו של המעצב נהפך כבר מזמן למותג בפני עצמו, בישראל ובחו"ל. וכך גם נקרא הספר, בפשטות, "טרטקובר" – השם מופיע באותיות לבנות ובולטות על שדרתו של הספר עב הכרס – כ-500 עמודים – שראה אור לפני שלושה חודשים בהוצאת עם עובד.

הספר מגולל את הסיפור של מדינת ישראל כפי שהוא משתקף מנקודת המבט של טרטקובר – התרבותית, החברתית והפוליטית. בין השאר מופיעים שם עטיפות תקליטים איקוניות, למשל של "מחכים למשיח", של שלום חנוך, ו"ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין; הלוגו לסרטו של קלוד לנצמן "שואה"; מגילת העצמאות באינטרפרטציות שונות; הכרזות הפוליטיות משנות ה-80 – בהן בית הקברות הצבאי המוכתר כ"מחנה הלאומי" לציון שנתיים למלחמת לבנון הראשונה ו"מי ימלל גבורות ישראל" בעקבות הטבח בסברה ושתילה; סדרת הכרזות "I'm here" שבה שילב את דמותו בסיטואציות ביטחוניות טעונות, לבוש בווסט כתום של כוחות הצלה שעליו כתוב "אמן"; סדרת "הכתם", שבה דיוקנאותיהם המצולמים של אנשים שונים, מטרטקובר עצמו ועד לאליקים רובינשטיין, מכוסים בכתם אדום בצורת השטחים; ועוד.

אולם, למרות הנוכחות וההשפעה הגדולות שלו, אין לטרטקובר ממשיכים של ממש ביצירה הישראלית הפוליטית. למה בעצם? למה רואים היום פחות עבודות פוליטיות? כי אין מי שיפרסם אותן? כי אנחנו לא רוצים לראות אותן? או אולי הטכנוגלוגיה אשמה: האם בעידן הדיגיטלי של הצפת הדימויים כבר אין צורך במעצב או באמן שיתווך לצופה את המציאות? האם אפשר להסתפק בצילום הבודד או בתמונת שפותחות את מהדורות החדשות ומופיעות בעמודים הראשונים של אחרי החדשות והעיתונים היומיים? אם תמונה אחת שווה אלף מילים, מה קורה כשיש מיליון תמונות?

הקשר בין עיצוב ואמנות לפוליטיקה, היכולת של תקשורת חזותית ושל צילום העיתונות להשפיע על המציאות, והשפעתה של המהפכה הדיגיטלית על התרבות החזותית בהקשרים אלו, יעמדו במרכז הערב השני בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השני בסדרה ישתתפו בנוסף לטרטקובר גם גליה גור זאב, האוצרת של תערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", שנפתחה בחודש דצמבר במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב; ואבי משולם, שעד לאחרונה שימש כעורך הראשי של עיתון "מעריב" ולפני כן שימש כעורך הראשי של אתר "וואלה!" במשך שש שנים.

- – -

לקריאה נוספת על טרטקובר, כדאי לקרוא את הראיון שלי איתו שהתפרסם בגלריה לפני כמה חודשים. על המפגש הקודם של פורטפוליו לייב אפשר לקרוא בקטגוריית לייב של הבלוג.

גם הפעם אי אפשר להזמין כרטיסים מראש, ולכן מומלץ להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום!

רגע אחרי המפגש הראשון, לקראת המפגש השני של פורטפוליו לייב

נתחיל בצילום: רגע לפני שהכל התחיל, שניה לפני שמתיישבים, מבט מלמעלה (בצילום של טליה זליגמן). תראו איזה יופי.

שעה קודם לכן, כשפניתי מרחוב אלנבי לרחוב ביאליק ביום שלישי האחרון, כבר היה חושך. לאט לאט התקדמתי לעבר בית העיר שהיה מואר כולו ואמרתי לעצמי – זה בדיוק המקום שבו רציתי שזה יקרה. וזה קרה, וזה יקרה שוב בחודש הבא. אני מקווה שאתם יודעים כבר עכשיו מה אתם עושים ביום שלישי ה-10/1 בשעה 20:30: המפגש השני של פורטפוליו בבית העיר (פרטים בקרוב).

לטובת מי שלא היה: הפסדתם. היה ממש כיף!

אני יודע שזו לא ממש חוכמה שאני אהיה זה שאכתיר את האירוע בהצלחה, כי מי שצריך לעשות את זה הם המבקרים שהגיעו לשמוע ולראות, אבל אני יכול לספר שאני מאד נהניתי. היה כיף לראות אנשים שאני מכיר ולפגוש אנשים חדשים, ולמרות שידעתי פחות או יותר מה האורחים שלי הולכים להגיד, היה לי מעניין לראות את החיבור ביניהם, את הדיון שנוצר, שלפעמים נגמר בהסכמה ולפעמים לא. עודד עזר היה מצויין כצפוי, והעבודות החדשות שהוא הציג היו מסקרנות כרגיל. טל בן צבי חיברה בצורה מעוררת מחשבה את הדיון למה שקורה מסביב מבחינה תרבותית ופוליטית ואני חושב שזה היה חשוב, גם אם היא אמרה דברים שלא כולם הסכימו עליהם. ודידי חנוך נתן את הפרשנות הטכנולוגית-תרבותית שלו והשאיר את כולם עם טעם של עוד.

זה, אגב, אחד הדברים שאני שמח מהם במיוחד: לא הייתה לי כל כוונה לסיים את הערב עם מסקנות נחרצות לגבי עתידו של כתב היד, גם כי לא היו לי כאלו וגם כי אני לא חושב שבשעה אחת אפשר לסכם כזה נושא. היה לי חשוב להציג מספר נקודת מבט, לערוך דיון אינטלגנטי ולעורר מחשבה, ולהשאיר את הקהל כאמור עם טעם של עוד – גם לגבי הנושא הספציפי וגם לגבי האופי של סדרת המפגשים. זו גם הסיבה שמלכתחילה ידעתי שאורכו האידיאלי של ערב כזה צריך להיות שעה אחת: לא קצר מדי ולא נמרח וארוך מדי.

אז אם יש לכם הערות, הצעות, תובנות – אתם מוזמנים להגיב פה או לשלוח מייל. ואם צילמתם גם אתם בארוע אשמח לקבל תמונות שמתעדות את הערב.

לוגו מקושקש

מזהים את הקשקוש בתמונה שבראש הפוסט? הפתרון בסופו.

במסגרת ההכנות למפגש הראשון של פורטפוליו לייב שייערך מחר, יוצא לי לדבר עם כל מיני אנשים על נושא כתב היד שמסתבר שמעניין הרבה יותר אנשים ממה שחשבתי. אחד מהם היה עדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (שלמען הסדר הטוב רק נציין שאת התואר שני שלו הוא עשה בטיפוגרפיה באנגליה).

אחת השאלות שמעסיקות אותי, כאמור, היא מה יקרה לכתב היד שלנו בעוד כמה שנים. עדי סיפר לי שבזמן הלימודים בבצלאל הוא התעסק עם השאלה הזו, אבל מכיוון אחר. לשמחתי הוא הסכים שאפרסם בבלוג את מה שהוא שלח לי כדוגמה.

וכך הוא מספר:

לפני 20, כשהייתי בשנה ד', עשיתי פרויקט גדול בהנחיית פרופ' ירום ורדימון, שעסק בכתב היד האישי שלי. זה היה אולי נאיבי, אבל די משמעותי לזמנו. עצם הרעיון לעשות פרויקט נסיוני ולא מסחרי-פונקציונלי, היה מאד חריג בשעתו.

השאלה שהעסיקה אותי במיוחד היתה האם כתב היד של מעצבים גרפיים מיוחד? האם אנחנו כמעצבים, מעצבים את כתב היד שלנו, תוך כדי תנועה? האם מתקיים מהלך לא מודע (או כן מודע) של סיגנון, "עיצוב", ייפוי של הכתב וכיוצא בזה? בחנתי אז את האופן שבו האותיות מחוברות, את המשקלים היחסיים, את המרקם, ועוד.

מיותר לציין שהיום לא יכולתי לעשות את הפרויקט. אני כמעט שלא מסוגל לכתוב ידנית, כמעט ואיבדתי את המיומנות הזו… ברבות הימים, החיפוש ההוא הוביל ללוגו של פסטיבל ישראל, שבאורח פלא, ולא ללא עיוותים והתעללויות, שורד כבר 18 שנה, עד ימינו אנו.

הנה שלוש דוגמאות מתוך הפרויקט:

והנה הלוגו:

האם זה אומר שלא נוכל לעצב לוגואים מסוג זה בעתיד? האם לא יהיה בהם צורך? האם הלוגואים ייראו אחרת? הנה עוד משהו שאפשר לחשוב עליו.