תרימו

את הקריאה (או ליתר דיוק, הדפדוף) בספר "תרימו" שמציג פליירים, הזמנות וכרזות בתרבות המועדונים הישראלית אפשר לבצע בשתי דרכים. האחת היא הדרך הרצינית, המלומדת, שעוקבת אחר מגמות בתרבות הישראלית כפי שהן באות לידי ביטוי בתוצרים הגרפיים שמוצגים בספר. הדרך השנייה, הנוסטלגית, הרומנטית, תלויה קודם כל בגיל של הקורא, גם אצל מי שלא היה בהכרח חיית מסיבות ומועדונים, אבל בכל זאת הצליח להיות בגיל הנכון בזמן ובמקומות הנכונים.

וכך, היד הפותחת את הספר באקראי ומתחילה לדפדף נעצרת במסיבה ההיא שהזיכרון שלה מעלה חיוך ממזרי, או במועדון ההוא, שמזמן כבר נשכח, שבזמנו נחשב למקום של אלו שמבינים. הנה המסיבה שלא חשבת ללכת אליה, אבל בסוף הצליחו לשכנע אותך וממש לא הצטערת. הנה המסיבה שאתה בכלל לא זוכר מה קרה בה, איך בכלל (ועם מי) חזרת הביתה, רק במעורפל. ומצד שני: הנה כל המועדונים החדשים שבכל פעם שאתה נתקל בהזמנות למסיבות שנערכות בהם אתה מבין שאף שאתה לא מאוד מבוגר, אתה כבר שייך לדור אחר.

גם עורך הספר, ניסן שור, מזהה שתי דרכים לעסוק בשיח סביב תרבות המועדונים והמוסיקה האלקטרונית: "האחת, להיגרר אחרי הלהט המשיחי, האקסטטי, ולהיות מין טמבל כזה עם אישונים מורחבים ופה פעור ולהגיד מגניב, מדהים, גדול; הדי-ג'יי, הביטים, הבאסים, הגרוב, היה גדול, היה מהמם. "הדרך השנייה היא לבחון בעיניים ביקורתיות יותר ולהסתכל על הקשרים רחבים יותר של התרבות הזאת, ומהבחינה הזאת לא המצאתי כלום: הספרייה שלי מלאה בספרים אקדמיים וסמי-אקדמיים על תרבות המועדונים הגלובלית, מניו יורק ועד מנצ'סטר".

- – -

ככה התחילה כתבה שלי שהתפרסמה הבוקר בגלריה, שני עמודים שעניינים הזמנות ופוסטרים למסיבות. עיקר הכתבה הוא ראיון עם שור, שגם כתב את הטקסט הפותח שמופיע בספר. זה טקסט שכתוב כל כך טוב, שבשלב מסויים שקלתי להציע לעיתון לפרסם את כולו כמו שהוא במקום הכתבה. עד כדי כך. באמת. רק בשבילו שווה לקנות את הספר.

טוב, לא רק בשבילו, בכל זאת זה אחד הספרים המושקעים שיצאו בארץ בתחום העיצוב הגרפי, תחום שמשווע לתיעוד ובהקשר הזה צריך גם להגיד כל הכבוד לעמותת לצאת מהקופסא שיזמה את כל הפרויקט הזה!

מה עוד בראיון? המעצבים גיא שגיא ויותם הדר מתייחסים לשיחה שקיימו השניים ומופיעה גם היא בספר, על התקופה שבה שגיא עיצב את ההזמנות למסיבות בעבור מועדון ה-TLV, בין השנים 2001-2003. בספר מופיעים גם מאמרים נוספים שמפאת מקום לא זכו להתייחסות בכתבה: עפרי אילני כתב על תרבות השרירים ההומואית כפי שהיא משתקפת בהזמנות; נדב אפל כתב על האובססיה העכשווית לנוסטלגיה ורטרו; טל מסינג כתב על אוטופיית הטעם ההיפסטרי; ואבי פיטשון כתב על פאנק ואסתטיקה של אחרות. במאמר של מסינג מופיע אחד הציטוטים החביבים עלי בספר, זאולי יזכו פעם לכתבה משלהם:

…זהו במידה רבה מה שעומד מאחורי האמירה הזכורה של מארק גרייף, ממייסדי מגזין הספרות גבה-המצח n+1 : "אפשר להגיד, ולא תהיה זו הגזמה של ממש, כי הרגע ההיפסטרי לא הוליד אמנים, אלא אמני קעקועים ]…[. הוא לא הוליד ציירים, אלא מעצבים גרפיים. הוא לא הניב ספרות גדולה, אלא עשה שימוש מוצלח בפונטים. היפסטריזם לא יצר אוונגרד, אלא הנפיק קהילה של מְאמצים מוקדמים".

- – -

עיקר הספר הוא כאמור עשרות ומאות של הזמנות: מכוערות, יפות, מתוחכמות, מינימליסטיות, משעממות, הומואיות, היפסטריות – הכל מכל. הנה רק אחת מהן, שעיצב שגיא ב-2003 ומוזכרת גם בספר:

עושה רושם שהדימויים נבחרים בצורה כמעט שרירותית, אמר יותם לגיא. וזה מה שהוא ענה:

שרירותי במובן הזה שהטריגר לעיצוב יכול היה לנבוע אפילו משמו של הדי.ג'יי. אני אתן לך דוגמה — בינואר 2003 ביקשו ממני לעצב הזמנה למסיבה של הדי.ג'יי Dave Seaman . רק משם המשפחה שלו החלטתי לאייר אותו כסוג של "איש-ים”, ומשם והלאה התפתחה אצלי מחשבה אסוציאטיבית חופשית ודמיינתי את "איש-הים" הזה כשהוא גולש על גל שהזכיר לי את הדפס העץ המפורסם "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה" (משנת 1832) של אמן ההדפסים היפני קאטסושיקה הוקוסאי, וכך משם — הדמות הזאת הפכה לדמות יפנית וכך הלאה. אם אפשר לדבר על "בריף" רעיוני, אז זה היה העיקרון שעליו הקפדתי — להגיב בשטף תודעה לא לינארי, לעבור מאסוציאציה לאסוציאציה, והכול בסופו של דבר נתפר לכדי יקום אחר שהשפה העיצובית והיד שלי הן האלמנט הקבוע.

- – -

רוצים עוד? במסגרת יריד צבע טרי יתקיימו ביום שבת שני אירועים שנשמעים מאד מבטיחים!

בשעה 12:00 המעצב והמאייר היווני PROP4G4ND4, שמעצב את חיי הלילה של ת"א, ישוחח על עבודותיו במפגש חד פעמי. בשעה 12:30 יתקיים פאנל "היד והשכל" – על הקשר בין עיצוב, תרבות וידע על דמות המעצב כאיש מקצוע ואיש תרבות. ניסן שור, בעל טור, תסריטאי, במאי דוקומנטרי ועורך הספר, בשיחה עם המעצבים יותם הדר, מושון זר אביב, מיכל סהר וגיא שגיא. עותקים של הספר יימכרו בתום האירוע.

- – -

ובכל זאת עוד ציטוט של שור, שגם סוגר את הכתבה, ובו הוא מתייחס לשם הספר:

"אני אוהב את העגה האוחצ'ית. החידושים הלשוניים הכי כיפיים בשפה העברית נעשו בקהילה ההומואית, וגם אני מדבר על עצמי בלשון נקבה עם חברי הגייז. זה שם נהדר, יש בו איכות ‘מרימה', מעוררת. אני אוהב את המלה הזאת, להרים. היא אנטי-תזה לכל החיים הישראליים המורידים. אם המטרה של החיים כאן היא להנמיך אותך לתהום, השם של הספר בא להטיס אותך לשמיים. זו תגובה מתבקשת, במיוחד בימים המדכדכים האלה".

 

נכון להיום

הפעם הראשונה שבה פגשתי את חברי קבוצת ארבע וחמישה הייתה לפני שנה. התשעה – ארבע בנות (נעה הימלפרב, נעם טבנקין, שירה קרת, הדס שלם) וחמישה בנים (עדי זפרן וייסלר, רון יוסף, איתי לניאדו, בועז מנדל וינון רטיג) – סיימו לפני כמעט שנתיים את לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. אז גם החליטו לפתוח חלל עבודה משותף, שכרו האנגר ברציף הדייגים בנמל יפו, והתחילו לעבוד בו.

אני זוכר שמאד הסתקרנתי, היה בזה משהו מאד מרענן, תשעה חבר'ה שמחליטים לשמר במשהו את אווירת הלימודים ומנסים להילחם ביחד בכוחות השוק. הייתה פגישה מאד נחמדה, התרשמתי לטובה, אבל הרגשתי שעדין מוקדם מידי לכתוב עליהם. לפעמים יש את ההתלבטות הזו, האם להיות הראשון שכותב על מישהו ו"מגלה" אותו, או שכדאי לחכות קצת ולראות עוד קבלות. ביקשתי מהם שישמרו על קשר ושימשיכו לעדכן בדברים שהם עושים.

לפני חצי שנה עיצבו חברי הקבוצה את מזכרות האגף החדש של מוזיאון תל אביב: סימניות, סיכות דש, משקולת נייר, אגרטל, מחזיקי מפתחות ועוד, שהיוו מחווה צורנית למבנה החדש. אולם, מה שמצא חן בעיני במיוחד יותר מכל עיצוב כזה או אחר היה שחברי הקבוצה לא מסתפקים בעבודה המשותפת, ומעבר להיותם פעילים בסטודיו המספק שירותי עיצוב, הם מעוניינים להיות חלק מן ההתרחשות בשדה העיצוב הישראלי.

ביום חמישי האחרון נפתחה בחלל העבודה המשותף של הקבוצה בנמל יפו תערוכת עיצוב עכשווי שיזמה הקבוצה: "נכון להיום", תערוכה לעיצוב מקומי. בתערוכה, ששטחה כ-100 מ"ר, מוצגים 16 פריטי ריהוט שהוכנו במיוחד עבורה. בנוסף לעבודות של חברי הקבוצה מציגים בה גם מעצבים פעילים אחרים הנמצאים בתחילת דרכם, וביניהם סטודיו בייקרי (רן אמיתי וגילי קוצ'יק), יואב אבינועם, מיכל פרגו, קובי סיבוני, הדר שניר, איציק אסקיו ונגה ברמן.

ולשמחתי, ביום חמישי גם התפרסמה בגלריה כתבה שלי על הקבוצה ועל התערוכה, שפתוחה עד ה-19 במאי והתבררה כמוצלחת במיוחד. ההצבה שלה מרעננת, הפריטים שמוצגים בה – כפי שאפשר להתרשם בתמונות פה למטה – ברובם מוצלחים ומעניינים אף הם, והעובדה שמדובר ביוזמה של חבר'ה צעירים ולא ממוסדים מעודדת במיוחד. לא מדובר בתערוכה גדולה במיוחד, אבל כזו שאם אתם בסביבה מומלץ בחום להיכנס לרגע ולהגיד שלום. חוץ מזה נמל יפו בתקופה הזו של השנה הוא מקום מלבב במיוחד כך שאין לכם באמת מה להפסיד. לסיום, הנה כמה תמונות מתוך התערוכה, שצילם אחד מחבריה, רון יוסף:

לא מאמין במגבלות

הבוקר התפרסם בגלריה ראיון שערכתי עם המעצב ירון שין, הידוע יותר בכינויו Jewboy, לרגל צאתו לאור של ספר שעיצב ביחד עם תום רזניקוב שעניינו עשור לקבוצת האמנים סלונה. עיקר הספר כולל "רמיקסים" – כ-100 עבודות חדשות שיצרו רזניקוב ושין מעבודות שיצרו חברי הקבוצה לאורך השנים, שמה שמדהים בכל הסיפור זה הוויתור על האגו ועל הקרדיט של היוצרים. התוצאה, כפי שאפשר לראות, מרתקת:

אבל מעבר לסיפור של הספר, אני חושב שיש בראיון כמה דברים שכל מעצב צריך לקחת לתשומת הלב. יוצרים רבים אוהבים לכנות את עצמם מולטי-דיסציפלינרים, להציג את עצמם כמי שיוצאים מהקופסה, אבל מעטים הם באמת כאלה. שין הוא כזה. לא משנה מה הפרויקט שהוא עובד עליו – עיצוב תדמית ארוכת שנים לפצ'ה קוצ'ה, עטיפות של ספרים ותקליטים – בדרך כלל להרכבי ולהוצאות שוליים – עבודה עם צלמים ומעצבי אופנה או פרויקטים אישיים, הוא תמיד מדלג בין כלי עבודה ותחומים והתוצאה כמעט תמיד מעוררת השתאות ועומדת בפני עצמה, גם במנותק מהלקוח המזמין.

-

כשדיברתי איתו על המעבר בין תחומים ועל השימוש המגוון שהוא עושה בצילום, איור, סאונד, תנועה ועוד, זה מה שהיה לו להגיד:

"אני לא צלם אבל זה לא משנה. אני לא מפחד להחזיק מצלמת סטילס, מצלמת וידיאו, עיפרון, להתעסק בכלי אנימציה, בעריכה או בסאונד. יש לי מטרות והאמצעים פחות חשובים. כשהתחלתי את התואר השני בהולנד לא היה לי מחשב, כי הוא עוכב בדרך מישראל, אז עבדתי עם לטרא-סט. אני יכול לעצב גם עם שרטוטית, אם צריך. אני לא מאמין במגבלות, לא טכניות, לא דיסציפלינריות ובטח לא של יכולת או הכשרה. ההוא למד לעשות טיפוגרפיה, ההוא למד לאייר הדברים האלו לא מעניינים אותי. אני אסתדר עם מה שיש. אם יוצאים צילומים גרועים נעבוד עם צילומים גרועים ונוציא את המקסימום".

לא יודע מה איתכם אבל אני מפחד.
זה לא ברור מאליו לעסוק בתחומים שלא למדת, שלא הוכשרת אליהם, שאתה לא שוחה בהם. זה בטח לא ברור גם להסתדר עם מה שיש ולהגיע לתוצאות מרשימות כל כך. נכון שיש תחומים אחרים שאני לא מפחד בהם, ועדין, משהו פה גרם לי לעצור לרגע ולחשוב על עצמי איפה אני כן מפחד ואיפה לא, וזה לא דבר שקורה הרבה, שמרואיין אומר משהו שגורם לך לעצור לשניה ולחשוב על חיים שלך.

-

לקראת סוף הראיון יצא לנו לדבר על עבודת המעצב, הקשר עם הלקוחות, הטוטאליות מול החיים הפרטיים, על גבולות, ועוד – כשכל הזמן אני חושב גם פה על עצמי בסיפור הזה.

"הספר הזה ליווה את החיים שלנו במשך חצי שנה והוא מסמן בעבורי את השאיפה לאידיאל שבו אתה הופך לישות אחת עם העבודה שלך ועם מושא העבודה שלך", הוא אמר. "העבודה על הספר הופכת להיות הבן זוג שלך, האוכל שלך, הבילוי שלך, החוויה הסוציאלית שלך. אתה חי ומדבר כל הזמן עם האנשים האלו, אתה בתוך התחתונים שלהם ואתה יודע עליהם לפעמים יותר מכל אחד אחר".

נשמע קצת מלחיץ, אמרתי בתגובה (אולי כי זה הכי לא אני. זה לא שהעבודה באופן כללי לא משתלטת לי על החיים אבל איפה שמים את הגבול?)

"זה כמו להיות חבר בלהקה", הוא המשיך. "אתה צריך להיות מוכן לחיות בדרכים, שהמוסיקה והלהקה תיכנס לך לתוך החיים ולא תיתן לך מנוחה. זה יכול להתיש לפעמים. אני עובד בבית והילדים שלי, בת הזוג שלי, תמיד מעורבים, יש להם מה להגיד, לפעמים הם גם עושים משהו. זה לא תמיד קל, יש מקומות שזה יכול להוציא אנשים מדעתם, ועדיין, כשעבודות כאלו קורות אני לא חושב עליהן במושגים של עבודה. זה אמנם לא שלי אבל זה ממש אני. אני לא יודע מה רע ומה טוב, אני לא יודע אם אני יכול להמליץ לאנשים לעבוד ככה, אבל בחלק גדול מהמקרים זה מה שקורה".

אז מה עם כסף, שאלתי.

"האספקט הכלכלי מעולם לא היה שיקול, לא התייחסתי אף פעם לג'ובוי כאל מנוף כלכלי. הדבר היחיד שעניין אותי היה שהעשייה תהפוך למשותפת; שליוצר ולי יהיה דיאלוג שמסיר מעל העבודה את הכותרת של 'נותן שירות'. אז נוצר היפוך תפקידים שבו אני מתייחס לעבודה הזו כאילו היא שלי, כאילו אני הלקוח, ואני משתף את השותף שלי בהתלבטויות ויוצר סיטואציה ששנינו עובדים בשביל עצמנו".

זה נשמע כמו משפט שרק מי שיש לו כסף יכול להגיד, אמרתי.

"אין לי כסף עודף אבל לא חסר לנו כלום. אני חי בדירה שכורה בתל אביב עם המשפחה שלי, אין לנו בחנייה מכונית מפוארת, אני נוסע באופניים וחי חיים צנועים. אני נהנה מכל רגע ממה שאני עושה; זה הכי חשוב. כסף הוא לא השיקול שלי לקבל עבודה למרות שברור שהמרכיב הזה עולה מיד ונכנס למעגל, אבל מרגע שהעניין הוסכם, אני מזיז את הכסף הצדה ולא סופר שעות. עובדה שאני מצליח לפרנס אשה ושלושה ילדים בחיים רגילים ונורמלים. בסופו של דבר גם בתחומי התרבות יש כסף ויש תקציבים. הם אמנם לא אדירים אבל הם מאפשרים לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות. אני מאחל לנו ככה כל החיים".

-

המחשבות עדין מהדהדות. הנה הראיון המלא.

 

 

 

גרפיקה שימושית

בשבוע שעבר נפתחה בספריה הלאומית תערוכת רטרוספקטיבה למעצבת הגרפית עלי גרוס. סביר להניח שרוב הקהל בארץ לא מכיר את השם שלה, ואני יכול לנחש שגם רוב המעצבים הגרפים לא שמעו עליה מעולם, אף על פי שבמהלך הקריירה שלה היא עיצבה מאות עטיפות ספרים וכן סמלים מסחריים, תווי ספר, כתובות זיכרון ומצבות, כרזות ופרסומים שונים, וביניהם הסמל של עיריית ירושלים (ביחד עם פרנציסקה ברוך), הסמל של ממגורות דגון, העטיפה של תנ"ך קאסוטו, הצעות לעיצוב סמלי המחלקות ב“בצלאל החדש“, ועוד ועוד.

לרגל פתיחת התערוכה התפרסמה בגלרייה כתבה שלי על גרוס. אני יודע שאני לא בדיוק אוביקטיבי אבל הנה, שוב מצאתי את עצמי באחת מהכתבת המוצדקות, תורם את החלק שלי לפרסום שמה ופועלה. גיל וייסבלאי, שאצר את התערוכה ביחד עם המעצב עידו ברונו, מספר בכתבה שלפני כמה שנים, כשפגש בגרוס, שאל אותה למה אין עליה חומר כתוב. "היא אמרה שזה לא עניין אותה ושהעבודות שלה היו הפרסומת הכי טובה. ‘גם לא הייתי צריכה שהשם שלי יופיע בספר טלפונים', היא אמרה. עבודות רבות שלה לא נשאו את הקרדיט שלה. היא לא חיפשה את זה, היא שייכת לדור אחר, שזה פחות עניין אותם.

"שאלתי אותה אם אף פעם לא היתה לה תערוכה בארץ, והיא אמרה שהיו לה תערוכות במקומות כמו טוקיו או ניו יורק, אבל בארץ אף פעם לא היתה לה תערוכת יחיד. זו לא היתה טרוניה או תלונה. כשהצעתי לה שנעשה תערוכה בספרייה הלאומית היא התרגשה מאוד: היא שייכת לדור שבעבורו הספרייה הלאומית היא מוסד, לא דבר של מה בכך, זה כבוד גדול. למרבה הצער, עד שהגענו למימוש העניין הידרדר מצבה הבריאותי ואת שארית הקשר כבר עשינו עם בני המשפחה".

לצערי, מכיוון ששברתי את הבהן לפני שלושה שבועות לא יצא לי לבקר עדין בתערוכה. גם מהקטלוג שעיצבה עדה ורדי הספקתי להתרשם רק מגרסת הפידיאף. ולמרות שבדרך כלל מרגע שכתבתי על משהו מבחינתי הוא כבר קרה, אין לי ספק שלתערוכה הזו אני אעשה את מירב המאמצים להגיע, ולו בשביל לראות את דפי הסקיצות ועטיפות המגן המקוריים.

לסיום, הנה אחת העבודות החביבות עלי מהתערוכה. פשוט מקסים.

 

יוצאים מהקופסה

לפעמים יש את הרגעים האלו שאני יודע שהכתבה שאני עובד עליה באמת שווה. לא כי הדברים שיוצגו בה בהכרח יפים במיוחד, לאו דווקא כי אני הראשון שכותב על הנושא, או כי אין אף אחד אחר בתקשורת שיכתוב על זה, אלא כי באמת מדובר במשהו יוצא דופן וראוי מאין כמוהו. יצא שבשבועות האחרונים אני עובד על כמה כתבות כאלו, שעתידות להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, ושהראשונה בהן, שעוסקת בעמותת לצאת מהקופסא, התפרסמה היום במוסף הארץ.

הפעם הראשונה ששמעתי על לצאת מהקופסא הייתה פחות או יותר כמו כולם, לפני כמה שנים, כשהם ארגנו את התחרות הראשונה שלהם ופנו למעצבים ולמאיירים שיעצבו קופסאות פח. הם ייצרו 20 אלף קופסאות וכל ההכנסות מהמכירה היו תרומה. על המהלך הזה הם חזרו פעמיים נוספות, וסך הכל הם מכרו 60 אלף קופסאות.

עם הזמן יצא לי להיתקל פה ושם בלירון הרשקוביץ, מנכ"ל העמותה, אבל לא היה לי מושג על הקף הפעילות שלה ועל הסיפור שמאחורי העמותה. אל תתבלבלו: לא מדובר בגוף שמטרתו למכור קופסאות פח. חזון העמותה כולל יצירת הזדמנויות למעצבים צעירים לחשוף את עבודותיהם לקהל הרחב; פיתוח, ייצור ושיווק מגוון מוצרים פרי עמלם של מעצבים ישראלים צעירים; מתן כלים וידע למעצבים בתחילת דרכם; הגברת המודעות הציבורית למטרות חברתיות נבחרות תוך כדי גיוס תרומות בשבילן; ושילוב מעצבים צעירים בקידום המטרות החברתיות הנבחרות על ידי העמותה.

בניגוד לעמותות, גופים ואנשים רבים שטובים בהצהרות, הם לא מסתפקים רק במילים: קשה שלא להתרשם מהיקף הפעילות וממגוון הפרויקטים שהעמותה עוסקת בהם, וקשה גם שלא לתרשם מכך שמדובר בחבורה של צעירים בני 20 ומשהו. בשלוש שנות פעילות, ובהתנהלות צנועה אך עקבית, יזמה לצאת מהקופסא פרויקטים בתחום העיצוב ובתחום החברתי בהיקף שמוערך בשלושה מיליון שקלים – תוכנית אחת, "יזמי עיצוב", נועדה לתמוך ולקדם מעצבים צעירים, ותוכנית שנייה, "מעצבים לעתיד", שקהל היעד שלה הוא בני נוער. בימים אלו מקימה העמותה מרכז פעילות ומשרדים ראשון בבת ים. המתחם, 600 מ"ר, יכלול חללי עבודה ותצוגה למעצבים צעירים, וכעשרה חללים יושכרו למעצבים צעירים בתמורה לשעות הדרכה בפרויקט "מעצבים לעתיד".

אם אמרתי מקודם שקשה שלא להתרשם מהקף הפעילות שלהם, קשה גם להישאר אדיש ולא להתרגש מרוח הפעילות של חברי העמותה ומהאישיות הכל כך מרשימה של לירון. ושוב, אני חייב להזכיר, שמדובר בכמה צעירים בני 20 ומשהו, מתיכון עירוני א' בתל אביב (אותו תיכון אגב שרבים אוהבים להשמיץ כסמל הניתוק התל אביבי), שפועלים בשקט, בלי רוח וצלצולים, באופי צנוע ולא מתלהם. הצילומים של זיו שדה שמופיעים בפוסט הם עדות נוספת לכך. בראש השנה האחרונה הצטלמו חברי העמותה בבגדי חלוצים, בצילומים שמבטאים כמובן את הערכים של העמותה: יצירתיות, חדשנות, חלוציות ורוח התנדבות.

אחד הדברים שעניינו אותי לשאול את לירון היה איך זה שהוא עמוק בענייני עיצוב אבל מה שהוא למד זה מדעי המדינה. למה לא עיצוב?

 "שאלה טובה", הוא ענה. "אני חושב שיש לי תשוקה מאוד גדולה לעיצוב ושיש לי נפש של מעצב, אבל עשיתי את הבחירות שלי. התשובה הכי טובה שאני יכול לתת לשאלה הזו היא שאני מקווה שיום אחד אני אלמד עיצוב".

אז למה מדעי המדינה, שאלתי.

"חשבתי שתואר במדעי המדינה יכול לתת לי כלים טובים יותר לתפוס את המציאות הישראלית שאנחנו חיים בה. הייתי במועצת תלמידים, התנדבתי בעמותות, אני מאוד אוהב את המדינה שאנחנו חיים בה. העשייה החברתית היא חלק ממני וגם 'לצאת מהקופסא' היא חלק בלתי נפרד מזה. הסיבה שבחרנו להקים עמותה ולא עסק נובעת גם היא מתוך תפיסת העולם שלנו. האני מאמין שלי הוא שהפעילות שלנו צריכה להיות כלפי החברה.

"מחאת האוהלים בקיץ לא היתה רק 'בואו נוריד את שכר דירה', אלא 'בואו נייצר מציאות חברתית יותר'. זה מה שאנחנו רוצים לעשות: ליצור מציאות ישראלית טובה יותר. וזה מתבטא לא רק במעשים גדולים אלא גם במעשים קטנים. אנחנו נחיה בצורה טובה יותר אם כל אחד יעשה משהו בחלקה הקטנה שלו".

לא שאני משווה, אבל אני מקווה שהעובדה שהכתבה פורסמה היום ב"הארץ" יכולה להיחשב לי כמשהו קטן בחלקה הקטנה שלי.

חיים בתלת מימד

לפני שנה אירחתי בבלוג את מיכל צדרבאום שמעבירה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה סדנה שעניינה עיצוב ללא מחשב. מטרת הסדנה לפתוח מרחב חדש בין תהליכים עיצוביים לעבודה במחשב, ובמהלכה הסטודנטים מפתחים ומתנסים בשיטות עבודה ידניות, בעבודה בחומר ובתלת מימד, בנסיון לתת פרשנות משלהם לטיפוגרפיה שאינה מיוצרת במחשב.

במסגרת הסדנה שהעבירה צדרבאום השנה הציג אחד הסטודנטים, אוהד זלוטניק, פונט בשם "פרלקס", שמתרגם את חוקי הגריד המתקיימים בפונט העברי "חיים" לגופים תלת מימדים. לפי זלוטניק, גופים אלו מייצרים סוג חדש של פונט שמתקיים בחלל תלת מימדי ויוצר אינטראקציה עם נקודת המבט של הצופה. כאשר הצופה זז בחלל ומשנה את נקודת המבט שלו כלפי הפונט, נוצרות צורות חדשות. כאשר הוא מתקרב לנקודה מסויימת, נגלות האותיות והפונט הופך לקריא.

שם הפונט, "פרלקס", נובע מהתופעה האופטית שמאפשרת לו להתקיים. פרלקס הוא שינוי מיקומן של שתי נקודות האחת ביחס לאחרת מנקודת מבטו של צופה כתוצאה מתנועתו של הצופה עצמו.

מקסים.

אות חיים מאוייר

[לפני הכל תזכורת: בעוד יומיים המפגש השלישי של פורטפוליו לייב - דורין פרנקפורט, אריק בן שמחון ועמית שהם - יום שלישי, 7/2, 20:30 בבית בעיר, ביאליק 27, תל אביב]

בשבוע שעבר עברתי דירה ולכן ההיעדרות הזמנית מהבלוג. בינתיים הנה אות חיים בדמות שתי הכתבות האחרונות שלי בגלריה, שני מאיירים שלא מספיק שהם מאד מוכשרים הם גם מאד מאד מאד נחמדים (!!!). בכל מקרה מומלץ להיכנס לאתרים של שניהם ולהתרשם משלל העבודות שלהם.

הכתבה הראשונה התפרסמה בשבוע שעבר ועסקה באיורים של רון נדל שהוצגו בחלל התצוגה של סדנת ההדפס בעלי המלאכה:

הכתבה השנייה התפרסמה היום ועסקה באיורים של גפן רפאלי לאפליקציית ipad חדשה המאפשרת לילדים להצמיד תמונות לסיפור:

אופנה לא רק למעצבי אופנה: פורטפוליו לייב, מפגש 3

היו כבר שני מפגשים סופר מוצלחים, הנה מגיע מפגש נוסף: יום שלישי, 7/2 בשעה 20:30. ומה הפעם?

מעצבת האופנה דורין פרנקפורט נוהגת לפרסם בעמוד הפייסבוק שלה תמונות ארכיון של קולקציות ישנות תחת הכותרת "שלפנו מהבוידעם: קפיצה קטנה לארכיון". הפניית הזרקור אל קולקציות אלו לא אופיינית אצל מעצבי אופנה, גם מכיוון שמטרתם לגרום לנו לקנות פריטים מקולקציות חדשות, וגם מכיוון שכולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציות הבאות: אנחנו פותחים את אלבום התמונות שלנו מלפני 15 או 20 שנה, נתקלים במקרה בטלוויזיה בשידורים חוזרים של ערוץ 1 מאותה התקופה, או סתם עושים סדר בארון ונתקלים בחולצה שקנינו מזמן ולא לבשנו אף פעם. לא משנה בני כמה אנחנו, נשים או גברים, צעירים או מבוגרים – התגובה בדרך כלל זהה: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? איך העזנו להתלבש ככה? ומי שכנע אותנו שהחולצה או המשקפיים האלו מתאימים לנו (שלא לדבר על התספורת).

יחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים כל בוקר במראה אנחנו בדרך כלל בטוחים שהמראה שנשקף ממנה, גם אם הוא לא הצעקה האחרונה בעולם האופנה, הוא ודאי לא משהו שיהיה אפשר לחשוב עליו בעתיד כמביך. מצד שני, פעמים רבות כשמדובר בהורים או בסבים ובסבתות שלנו, הלבוש שלהם נראה לנו דווקא מגניב, אפילו קלאסי, ויוצר תחושת געגוע נוסטלגי למשהו שאף פעם לא היינו באמת חלק ממנו.

העמדה המורכבת שעולם האופנה דורש מאיתנו היא לא דבר חדש, שכן בעידן הצרכני אנחנו נדרשים כל הזמן לבדוק את המלתחה שלנו ולהחליף אותה כדי להישאר מעודכנים. תעשיית האופנה (ומדובר בתעשייה מתוחכמת וחובקת עולם) דורשת מאיתנו כל הזמן להישאר עם יד על הדופק. יחד עם זאת, מי שרוצה להישאר מעודכן ועוקב אחר תצוגות האופנה והפקות האופנה במגזינים הנחשבים, יפגוש שם לא פעם מערכות לבוש שסביר להניח שאיש לעולם לא ילבש. הדבר נכון גם לגבי מי שיבקר במוזיאונים או בגלריות שמציגות תערוכות שעוסקות באופנה: האם אפשר לקרוא למה שמוצג שם אופנה? עד כמה התוצאה צריכה להיות לבישה ועד כמה אפשר לראות בה יצירת אמנות? מה קורה אם כן לאופנה כשהיא מוצגת בחלל מוזיאלי? מה קורה לעיצוב בכלל כשהוא נכנס למוזיאון?

ההבדלים בין מושג האופנה למושג האופנתי, מתי עיצוב חדש הוא רק טרנד ומתי הוא מצליח לחדש ולשמור על ערכים על זמניים, והקשר של יוצרים אחרים בתחום התרבות החזותית כמו אדריכלים, מעצבים תעשייתיים, מעצבים גרפים או אמנים לעולמות אלו, יעמדו במרכז הערב השלישי בסדרת המפגשים "פורטפוליו בבית העיר". במפגש השלישי בסדרה ישתתפו בנוסף לדורין פרנקפורט גם מעצב הרהיטים אריק בן שמחון והעיתונאי והעורך עמית שהם, שערך עד לאחרונה את מוסף התרבות "ז'ורנאל" של עיתון מעריב.

וכמובן שגם הפעם אני מבטיח שיהיה מעניין, אז תבואו, כן?

—

לגבי התמונה בראש הפוסט – דוגמנית: ניבה פון וויזל. בגדים, איפור  ושיער – דורין פרנקפורט. צילום: חיים לוסקי.

והנה כמה פריטים שעיצב אריק בן שמחון שגם עליהם נדבר במפגש:

אלף אלף אלף

יש לפעמים את הדברים הקטנים האלו שאני מרוצה מהם במיוחד; צילום המסך שבראש הפוסט הוא אחד מהם. ומה אומר אותו צילום? שביום שני האחרון, הכתבה הנקראת ביותר בגלריה באונליין הייתה כתבה שלי על חמישה מעצבים פונטים צעירים. המרוצות נובעת פחות מכך שמדובר בכתבה שלי אלא יותר מכך שמדובר על כתבה שעוסקת בפונטים. ומה אפשר ללמוד על זה? בעיקר שאנשים אוהבים לקרוא לאו דווקא על הדברים שלפעמים נדמה לנו שמעניינים אותם. ובמילים אחרות: המילה טיפוגרפיה היא כבר לא משהו שצריך להסביר בכל פעם מחדש. כן! אנשים מתעניינים בשפה, באותיות, בכתב יד. ראיתי את זה בכתבה הזו, ובכתבה על הפונט החדש של עודד עזר בשנה שעברה, ובכתבה מלפני שנה וחצי על פרנק ריהל ואריאל שהתפרסמה במוסף, ובמפגש הראשון של פורטפוליו לייב, ויש עוד דוגמאות.

כששמעתי לראשונה על  "אאא", ידעתי שאני רוצה לכתוב על האתר, אבל לא לגמרי ידעתי איך אני מטפל בזה ואיך אני מזכיר את כל המשתתפים ומספר עליהם לציבור הרחב. "בית לטיפוגרפיה עברית", מכריזה כותרת האתר, שהוקם על ידי המעצב אברהם קורנפלד, במטרה לקדם טיפוגרפיה עברית חדשה שמכבדת את מקורותיהן של האותיות ושל השפה. מעבר לכך, האתר גם מציב אלטרנטיבה רעננה לחברות הפונטים הגדולות ששולטות בשוק המקומי, וממשיך את המסורת של מעצבי פונטים עצמאיים כמו ינק יונטף, עודד עזר, מיכל סהר, דני מירב ("הטייס") ועוד.

לכאורה זו כתבה שמיועדת למעצבים גרפים, הם אלו שאמורים לקנות פונט כזה או אחר באתר המעוצב להפליא. מצד שני כמו שכבר אמרתי, אותיות, שפה וטיפוגרפיה זה נושא שמעניין את הקהל הרחב. ואז הבנתי מה צריך לעשות: למה שלא נצלם את כל המשתתפים באתר, כל אחד מחזיק את האלף שלו? לשמחתי הרעיון התקבל בברכה על ידי כל הנוגעים בדבר ויצאנו לדרך. הנה התוצאה:

אין לי משהו מאד חכם להוסיף חוץ ממה שכבר אמרתי (וכן, אני יודע שנדב ברקן מחזיק "א" של אהרוני). אני חושב שמדובר ביוזמה מבורכת ואני מקווה שהם יעשו את המיליונים מאלפי המשקלים שהם ימכרו. חוץ מזה אני יכול רק לספר שבשבוע הבא, בלי נדר, תהיה עוד כתבה על טיפוגרפיה (כן, כן!), וגם (לא קשור) שביום שישי הקרוב יתפרסמו שני ראיונות שלי, שבאופן אישי אני מאד מרוצה מהם – אחד עוסק בעיצוב של פייסבוק (!) והשני בעזרא מילר מהסרט "חייבים לדבר על קווין" (!!!).

זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן

אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק עם המשתתפים במפגש השני של פורטפוליו לייב (יום שלישי, 10/1, 20:30 בבית העיר), היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה? ולמה קולם של מעצבים לא נשמע גם בסוגיות שקשורות לתחום העיצוב. כתבתי על זה קצת במחשבה שפרסמתי ביום ראשון באנטייטלד וגם עודד בן יהודה פרסם היום ב-xnet פוסט בנושא עם הרבה דוגמאות.

היום אני שמח לשתף אתכם (במסגרת פורטפוליו צ'אט) בשיחה שניהלתי עם עידו ניסן ארזי, שפתח ב-2009 את Poster Boy, בלוג הכרזות (המעולה) של עידו, ניסן וסני.

מבולבלים? גם אני הייתי עד שהבנתי שמה שהחל כבדיחה בלימודים הפך להיות השם שאיתו הוא חותם על הכרזות שלו. "פוסטר בוי הוא הכינוי לשחקן בקבוצה שלא מקבל דקות משחק ורק מצטלם לפוסטר", כותב סני בבלוג. "וככה זה גם במחאה – אתה לא באמת במשחק אבל אבל אתה עומד על הקווים וצועק אל השחקנים מה אתה חושב שצריך לעשות. הכרזות שלי הם תגובה, הערה, הארה או מחאה שלי לנעשה סביבי. אם אתם מסכימים עם משהו שעשיתי תרגישו חופשי להעביר, ללנקק, להפיץ ולשלוח לכל העולם סביבכם".

ההשפעה של טרטקובר היא ברורה (זה מחמאה, כן?), ושניה לפני שנתחיל בצ'אט, הנה אחת הכרזות האהובות עלי:

בואו נתחיל (וכמובן שכל הכרזות בפסט הזה הן פרי עיצובו):

sany: היי

yuvalsaar: ‫שלום! מה שלומך?‬

sany: כמו תמיד, רק קצת אחר כך. איך אצלך?

yuvalsaar: ‫לא רע בכלל‬, ‫שזה גם כמו תמיד‬

sany: ככה זה החיים בהארץ

yuvalsaar: ‫נו…‬ ‫איך אתה רוצה שנפנה אליך? עידו. סני? עידו, ניסן וסני?‬

sany: סני. עידו זה רק בקופת חולים, וניסן זה רק שאבא שלי מתעצבן

yuvalsaar: ‫סבבה. בוא תספר קצת על עצמך, מה ואיפה למדת ומה אתה עושה מאז‬

sany: ‫אוקי. אז למדתי בשנקר והייתי התלמיד המעצבן הזה שלא משנה מה התרגיל הוא תמיד מביא משהו פוליטי, תמיד מנסה לנג'ס עם איזו אמירה חברתית למרות שזה כולה שיעורים בטיפוגרפיה. אבל אם כבר לכתוב משהו בפונט יפה אז למה שלא יהיה קשור לרצח רבין? זה לפחות מה שחשבתי

yuvalsaar: ‫מתי סיימת? ומה היה פרויקט הגמר שלך?‬

sany: סיימתי ב-2007. פרוייקט הגמר שלי היה מיתוג לפסטיבל החוגג 40 שנות כיבוש עם אריזות מתנה כאלה לבקבוקי תבערה וכדורי גומי

yuvalsaar: ‫ומה היו הביקורות שקיבלת?‬

sany: הביקרות שהכי זכורה לי הייתה שזה יותר מידי קופרייטרי ופחות מידי מעוצב, כאילו שהרעיון יותר חזק מהעיצוב

yuvalsaar: ‫אוקי. ומה עשית מאז 2007?‬

sany: אחרי שנקר עבדתי במשרד פרסום עד שנשברתי ואז פתחתי סטודיו. מאז אני בעיקר עובד עם ארגונים ועמותות פוליטיות וחברתיות

yuvalsaar: ‫מה למשל? תן דוגמאות‬

sany: זה מאוד שמאלני, מוכן?

yuvalsaar: ‫אל תאיים‬

sany: שלום עכשיו, סולדריות שייח ג'ראח, השמאל הלאומי, מרצ, גרינפיס, יוזמת ז'נבה, שוברים שתיקה, תנועת מתפקדים, ילדים ישראלים, ניצן הורוביץ, ועוד כמה

yuvalsaar: ‫אז אתה באמת מה שנקרא שמאלני מקצועי. תגיד, אפשר להתפרנס מזה? או שאתה נאלץ לעשות חלטורות מהצד‬?

sany: אני לא נאלץ, אני עושה דברים נוספים, אבל לא מאילוץ. אפשר להתפרנס מזה, אבל צריך לחיות בצניעות בדירה קטנה ולאכול רק לחם

yuvalsaar: ‫אז לפני שנעבור לבלוג רק תגיד מה אתה עוד עושה? יש לך בכלל אתר חוץ מהבלוג?‬

sany: אני מעצב קצת לטלויזיה (מועדון לילה, שבוע סוף, קומדי סנטל וכו') וכל מני פרוייקטים מסחריים. אתר משלי עוד לא הספקתי להרים

yuvalsaar: גם משהו… ברשותך, בוא נעבור לבלוג. למה בעצם בלוג?‬

sany: התשובה הקצרה והמבאסת היא כי זה זול מלהדפיס את הכרזות וללכת לתלות אותם ברחוב

yuvalsaar: ‫אני יכול להבין את זה גם מההבט שכרזות זה קצת אאוט ואינטרנט זה אין, אבל מה היכולת שלך להשפיע או לקבל תשומת לב בבלוג?‬

sany: האמת היא שזה הפתיע אותי עד כמה החשיפה היום הרבה יותר חזקה בבלוג מאשר ברחוב. היום כרזה מגיע להרבה יותר אנשים בפייסבוק מאשר ברחוב הכי מרכזי בעיר

yuvalsaar: ‫יש לך הערכה לגבי מספר האנשים שרואים את העיצובים שלך?‬

sany: בחודשים טובים היו לי אפילו כמה אלפי כניסות לאתר, וזה לא כולל את האנשים שראו בפייסבוק ולא נכנסו. אבל יש גם תקופות של כמה מאות בחודש

yuvalsaar: ‫ואז נשאלת השאלה האם זה בכלל משפיע? למה לעשות את זה?‬

sany: כמי שמעצב בד"כ כרזות לתנועות ואירגונים ששם הכרזה היא חלק מקמפיין והיא מחוברת עם אסטרטגיה ומיתוג, אני מוצא את עצמי המון פעמים עם אמירה שאני מאוד רוצה להגיד אבל לא בדיוק מתאימה לתנועה אז במקום לגנוז יש לי את המקום שלי, ששם האמירה היא שלי. חוצמזה שזה לא שזה באמת בא מאיזה מקום מאוד שכלתני שבו ישבתי והחלטתי שצריך לעשות בלוג. פשוט כשקורה משהו שמעצבן אותי אני חייב להגיב, והכלי שיש לי כמעצב זה זה

yuvalsaar: ‫יפה!‬

sany: בעצם זה ביבי אחראי לבלוג הרבה יותר ממני. ככל שהוא יותר מעצבן אותי ככה יש יותר כרזות

yuvalsaar: ‫תגיד, איך זה עובד? אתה רואה תמונה ואומר זה מתאים לי למשהו שאני רוצה להגיד או קודם יש אמירה ואחרי זה מתחיל תהליך העיצוב?‬

sany: זה מתחיל מלקרוא חדשות ולהתעצבן. אחר כך אני מזקק את מה שאני רוצה להגיד על זה. אני בעצם מנסח לעצמי את הטוקבק שלי, מה האמירה שלי על זה, ואז אני מתחיל להריץ בראש רעיונות איך להגיד את המסר שלי בצורה הכי מפתיעה, הכי מרגשת, הכי נוגעת. אבל אין לזה נוסחה קבועה. לפעמים אני שומע שיר ופתאום אני אומר לעצמי "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? זה שווה כרזה!

yuvalsaar: ‫כמו שאתה יודע, במפגש הבא שלי בבית העיר אני מארח את דוד טרטקובר, ואני תוהה למה אין עוד טרטקוברים? כי אין? כי יש אבל לא טובים כמוהו? כי היום יש הרבה יותר ערוצי הפצה? כי כבר לא אכפת לנו? כל התשובות נכונות?‬

sany: אני לא בדיוק בטוח שאין עוד כמוהו, אני חושב שפשוט החשיפה שלהם הרבה יותר קטנה, גם כי כחברה השתננו

yuvalsaar: ‫זה חלק מהעניין שעליו אני מדבר‬. ‫כשאני אומר אין עוד טרטקובר זה לאו דוקא ענין של כשרון‬

sany: פעם התעניינו בעיצוב פוליטי, פעם חיפשו אנשים עם אמירה כזאת. גם בעיצוב וגם בעוד דברים. פעם הקהילה, האימרה על החברה, על המדינה, היו במרכז תשומת הלב, ואז אמנים ומעצבים פוליטים קיבלו יותר תשומת לב. אבל היום סטודנט לעיצוב בא ללמוד בשביל לעצב אפלקציה מגניבה לאייפון, והשאיפה הכי גדולה שלו היא לעצב לתאגיד בינלאומי. כתוצאה מכך מעצבים שרוצים לשנות את העולם קצת נדחקים הצידה

yuvalsaar: ‫אני לא בטוח שכשטרטקובר הלך ללמוד כל המעצבים רצו לשנות את העולם‬

sany: אני גם לא חושב שזה היה ככה, אני מבין שגם שטרטקורבר הלך ללמוד לא כולם רצו לשנות את העולם, אבל אז ברדיו היו שירים על גבעת התחמושת וזה היה מקובל יותר ופופולרי יותר לדבר על החברה, על המאקרו, על מה שקורה במדינה. אז גם למעצבים היה יותר חיבור לזה ואתה גם רואה את זה בעבודותיו המוקדמות יותר. הוא מאוד ישראלי, מאוד עוסק בארץ ישראל. כמה מעצבים צעירים היום בכלל רוצים ללכת לעבוד בשביל עירייה או בשביל מפלגה?

yuvalsaar: ‫זה נכון‬

sany: היום מעצב צעיר רוצה לעשות לוגו לבוטיק מעצבים או קטלוג אופנה

yuvalsaar: ‫תזכיר לי בן כמה אתה?‬

sany: 30. כבר די זקן אה?

yuvalsaar: ‫עוד שניה יכול לצאת לפנסיה‬… ‫אתה חושב שלמחאת האוהלים תהיה השפעה על הדבר הזה? כי לא ראיתי יותר מדי מעצבים שמוחים פה על משהו בזמן האחרון‬

sany: מחאת הקיץ עשתה בדיוק את מה שאני מדבר עליו. לכמה רגעים היא הפכה את המחאה למגניבה, למרכזית, לטרנדית, ואז פתאום שמו לב לכמה עיצוב מחאה יש פה, ופתאום מעצבים גילו שזה כלי מצוין להעביר בו מסרים. וכנראה שבגלל זה גם הכרזה "משרתם של שני אדונים" שעשיתי בתקופת המחאה על ביבי, נוחי ותשובה קיבלה הכי הרבה חשיפה, כי היא יצאה מגבולות הבלוג והגיע לפריים טיים של הטלויזיה

yuvalsaar: ‫כן, אני זוכר אותה מאז. מה אתה אומר, המחאה תחזור באביב?‬

sany: אני חושב שצפוי לנו עוד קיץ של אוהלים. נראה שאפילו אנשים מחכים לזה, אבל זה ישראל, אז הכל יכול לקרות. מה שבטוח זה שבתערוכות סוף השנה הקרובות תראה הרבה יותר כרזות מחאה

yuvalsaar: ‫אתה חושב? אני ממש לא בטוח לגבי התערוכות‬. ‫גם לגבי המחאה, אגב, אבל בוא נתרכז לרגע בתערוכות‬

sany: אני חושב שמחאה הפכה להיות הרבה יותר מגניבה והרבה אנשים התחברו אליה לראשונה. אני פעיל פוליטית מגיל 14, הייתי בהמון הפגנות, אף פעם לא הרגשתי את העוצמה שהייתה בקיץ האחרון, ואף פעם לא פגשתי את האוכלוסיה הזאת של המעצבים בהפגנות. ופתאום בקיץ ראיתי חיבור של האוכלוסיה הזאת למחאה. אני בטוח שזה ככה גם אצל הסטודנטים, הנושאים האלה חמים עכשיו

yuvalsaar: ‫נצטרך להמתין ולראות. הלוואי. משהו להוסיף לסיום?‬

sany: ממממ… שני דברים

yuvalsaar: ‫קדימה‬

sany: אחד: לא יצא לי להגיד שבשנה האחרונה יש לי חבר טוב ששמו עידו רונזטל, שכותב סאטירה, שעושה איתי בריינסטורמיג ומביא מלא רעיונות לכרזות לבלוג ומגיע לו קרדיט.

yuvalsaar: ‫מגיע לו!‬

sany: והשני זה שטרטקובר הוא כל מה שרציתי להיות מרגע שגיליתי את העיצוב הגרפי. הוא המורה הרוחני שלי ואני מקווה שגם של כמה שיותר מעצבים בישראל, וזה כבוד להיות מוזכר איתו באותו ערב. בקיצור, תודה על המחמאה

yuvalsaar: ‫מה שאומר שנראה אותך ביום שלישי?‬

sany: ברור

yuvalsaar: ‫תבוא להגיד שלום!‬

sany: בשמחה

yuvalsaar: מעולה! בוא נסיים במשהו אופטימי…